“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ”.
משה רבנו, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, מקבל את הציווי האלוקי לעלות אל ההר ולהשקיף אל הארץ המובטחת. אין כאן הודעה בעלמא שהוא לא ייכנס לארץ, אלא זהו ציווי חיובי שמשה אכן מקיימו, כמפורש בפרשת ‘וזאת הברכה’.
ציווי זה מעורר תמיהה. הרי משה התחנן שוב ושוב להיכנס לארץ, ובקשותיו לא נענו. מה תועיל לו ההסתכלות מרחוק, אם את משאלת ליבו להיכנס אליה היא לא תמלא? האם אין בכך משום הגברת כאבו וצערו? מה יועיל להראות לו את מה שלא יוכל להשיג? ואם תאמר שמשה מעצמו רצה לעלות להר, הרי יכול היה לעשות זאת גם ללא ציווי מפורש, ולשם מה בא ציווי זה?
כדי להבין את משמעות הציווי, עלינו לחזור לדיבור הראשון שהתגלה למשה: “וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (שמות ג, ח). כל שליחותו של משה הייתה להוציא את עם ישראל ממצרים ולהביאם אל הארץ המובטחת. הוא הקדיש את חייו למטרה זו, מסר את נפשו עבורה, אלא שנענש במי מריבה לא לממש אותה.
בציווי לעלות אל הר נבו, כך נראה לומר, הקב”ה מציג למשה את הגשמת ייעודו. בתיאור העלייה להר נבו בפרשת וזאת הברכה נאמר: “וַיַּרְאֵהוּ ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן” (דברים לד). הקב”ה מראה לו את הארץ לאורכה ולרוחבה, את נחלות השבטים, ולמעשה – את כל מה שעמל למענו כל חייו. הוא מצביע על ארץ אפרים ומנשה וגם על ארץ יהודה – ארצותיהם של שני המועמדים לכתר המלוכה.
בפסוקים שם מדגיש ה’ באוזני משה: “הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ!”. כלומר הקב”ה הוא זה שמראה את הארץ למשה. משמע שהציווי האלוקי נועד כדי לומר למשה: כל מה שמסרת נפש בשבילו, כל מה שכספת אליו – מתגשם. ההבטחה לאבות מתקיימת, ובני ישראל זוכים תיכף לקיים את התורה בממלכה עצמאית.
כאשר אדם חדור מטרה קדושה, שכרו הגדול ביותר הוא הגשמת המטרה. גם אם הוא עצמו אינו זוכה לקחת חלק פעיל במימוש המטרה, בעצם הידיעה שהוא הגשים את שליחותו, מונח השכר האמיתי.
במובן זה, העלייה להר נבו היא מתן השכר. כמובן, משה היה מעדיף להשתתף בכיבוש הארץ ובהנהגת העם בה, אך זהו עניין שולי לעומת הגשמת המטרה העיקרית. מטרתו של משה מעולם לא הייתה להנהיג את העם לנצח. הוא אפילו ביקש להסיר מעצמו את ההנהגה בפרשת בהעלותך, כאשר אמר: “לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי” (במדבר יא, יד). מטרתו הייתה להשלים את המשימה שהוטלה עליו – להביא את בני ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת.
נמצא שבעלייה של משה אל הר העברים הוא זוכה לראות את פרי עמלו, את התגשמות כל הנבואות. הקב”ה מעניק למשה את המתנה היקרה ביותר – הידיעה שמפעל חייו הושלם בהצלחה. ומכאן אנו לומדים שבעיני מנהיג אמיתי, ההגשמה היא בכך שעמו הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, גם אם ממנו עצמו נגבה מחיר כבד והוא לא ייהנה מפירות ההצלחה.