מספרים על יהודי ששכב על ערש דווי עם כאבי בטן שלא ידעו את מקורם, עד שהגיע מאן דהו, נעמד ליד מיטתו בבית החולים והכריז בקול רם: “הרב … מכובד בדרשה”. מיד זינק הלה ממיטת חוליו, נשא דרשה ארוכה ולא ידע עוד חולי. לימים נודע שהוא הכין דרשה לשבע ברכות כלשהו ולא כיבדו אותו לדבר, ומשכך גברו כאבי בטנו ונפל למשכב עד שאמר את דרשתו והבריא.
יש בבדיחה הזאת מוסר השכל: פעמים רבות מגיעים מגידי שיעור ור”מים למסור את השיעור “שלהם” ולא את השיעור “לתלמידים”. הניתוק בין הרצון של המכין לצורך המקבל הוא קריטי במלאכת החינוך.
ישנו משפט עתיק שאומר “החינוך הוא מה שזוכרים גם אם שוכחים את מה שלמדו”. פדגוג נקרא אומן, כי מלאכת הפדגוגיה היא אומנות. לא להחזיק כיתה זה האומנות, אלא הפדגוגיה, הנגיעה בנפשו של הילד, היכולת ללמד חומר לימודי שהתוכן שלו עמוק הרבה יותר מהנראה לעין, כחומר לימודי גרידא. גם בשור שנגח את הפרה יש עומק חינוכי שניתן דרכו לגעת חינוכית ולא רק תלמודית בנפש התלמיד.
מחנך או ר”מ שמגיע לכיתה ורק שם מתקיימים התהליכים החינוכיים ביחסים בינו לתלמידים אין לו סיכוי לעצב את דמות הנער. שיחה אישית מקדימה ובמהלך השנה זהו סוד החינוך הגדול. שיחה של ידידות. שיחה של היכרות והבנת ההתמודדויות. רק בכוחה ניתן להגיע לפירות חינוכיים.
שיחה שכזו חייבת להתרחש בתחילת השנה, במהלכה ובסופה, שיחה יזומה, רשמית, ובמקום נינוח, שניתן לדבר שם וניתן לחוש שם רוגע ואמינות, שיחת מסדרון שנעשית כלאחר יד ואינה מתוזמנת, לא תפיק רווחים. רק לאחר שהמחנך ישלים את השיחות עם כל התלמידים, השיעור שלו יוכל להיות בונה ומעצב את הנפש מעבר לתחום הרוחני.
כאשר משה רבנו בונה את המשכן הקב”ה מזמן מקום לשיחה אישית עם משה: “וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.
מסביר הרש”ר הירש “ונועדתי – משורש “יעד” קרוב ל”יחד” לקבוע מקום ומועד להתוועדות”. עכ”ל. גם משה רבינו מקבל מהקב”ה את התורה וההוראה שהוא צריך למסור לעם ישראל, ביחידות, בהתוועדות, במקום שהוא יהיה “ביחד”.
אם רוצים שלתוכן המועבר תהיה משמעות חינוכית, התוכן חייב להיות מותאם ומונגש והצורה של ההנגשה חייבת להיות נוגעת ומחברת. אם חסר בתוכן או בצורה, לא יהיה חיבור של “התוועדות – יחד” בחינוך שכזה.
