רבי יהודה הלוי נולד וגדל (על פי השערה) בטולדו שבצפון ספרד בדור שקדם לרמב”ם, בסוף המאה הי”א לספירה הנוצרית (1075–1141) למשפחה אמידה ומלומדת. רבים מעריכים שהיה תלמידו של הרי”ף (1013–1173).
כמו רבים מבני דורו, גם לריה”ל הוצמד שם בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי.
לצד גאונותו בתורה וקדושתו הנוראה, עסק ריה”ל בשירה ופילוסופיה. מכיוון שהסביבה שבה עשה את ילדותו המוקדמת, הייתה נוצרית באופייה ונחשלת מבחינה תרבותית, הוא מצא לו חברים בחוגי המשכילים בספרד המוסלמית, שם היו אנשי ספר ומחשבה.
עסקו בשירה
רבי יהודה הלוי הכיר כמובן את הניב הספרדי הקדום, ששילב מילים בערבית עם מילים ממקור רומאני (לטיני), אבל שליטתו גם בשפה הערבית אפשרה לו התאקלמות מהירה בדרום ספרד. כמשורר צעיר הוא ביקש להסתופף בחברתם של משוררים שפעלו בדרום ספרד ולשם כך נדד לחבל אנדלוסיה. שם, כדרך התקופה, פעלו חוגי משוררים שניסו כוחם באלתור בתי שיר, בעיקר שירי אזור (חגורה) שקולים ומורכבים שאפיינו את שירת ימי הביניים. רבי יהודה הלוי הוזמן אל אחד החוגים האלה והתבקש להפגין את כישורי הכתיבה שלו. ניסיונו עלה יפה.
כך היה כשהגיע לגרנדה (דרום ספרד) על מנת להשלים את לימודיו, ולשמע שמעו של רבי משה אבן עזרא, שלח לכבודו שיר מלא חן והדר, הפותח בשורות:
“הֲרֵיחַ מֹר וְאִם רֵיחַ עֲסִיסִים / וְאִם רוּחַ מְנוֹפֶפֶת הֲדַסִּים / וְאִם דִּמְעַת עֳפָרִים עַל לֶחְיֵהֶם / וְאִם עַל הַוְּרָדִים הָרְסִיסִים?”
רמב”ע, בקוראו את השיר של ריה”ל, הכיר את מעלתו הגדולה של מחברו, והשיב לריה”ל בשיר “יַלְדֵי יָמִים חָשׁוּ לִצְבֹּא”, בו כתב עליו בהשתוממות:
“אֵיךְ בֶּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים / יַעְמֹס הָרֵי בִּין עַל גַּבּוֹ / אוֹ עוּל יָמִים יֶהְדֹּף רָמִים / וּבְעוֹד נַעַר הוּא וּבְאִבּוֹ”.
כך שני המשוררים התיידדו. רמב”ע עמד לימין המשורר הצעיר ותמך בו בנדבת לבו, גם אצל עליו מרוחו ומחוכמתו. כך התערה ריה”ל בחוג המשוררים בגרנדה ובין ידידיו נמנה גם רבי יהודה אבן גיאת, בנו של הרי”ץ ן’ גיאת.
כמו כן התחבר ריה”ל עם רבי אברהם אבן עזרא (ראב”ע), והם נדדו יחדיו בספרד המוסלמית ובמגרב. ראב”ע אף מזכיר את ריה”ל מספר פעמים בפירושו למקרא (כגון בפירושו לשמות ט, א; כ, א; דניאל ט, ב). קיימת השערה כי ריה”ל אף השיא את בתו לבנו של ראב”ע (רבי יצחק בן אברהם אבן עזרא).
מלאכתו כרופא
לאחר 1090, כשגדודי הברברים השתלטו על גרנדה, רבי יהודה הלוי נאלץ לעזוב את המדינה המוסלמית. הוא שב לאזור הנוצרי בקסטיליה, התיישב בטולדו והתפרנס כרופא, מקצוע אותו רכש בשבתו באנדלוסיה. משיכתו אל היצירה העברית לא פסקה מעולם, ועל אף שחי חיי נדודים והתפרנס במשורה, הוא לא חדל ממלאכת השירה. רבי יהודה הלוי הותיר אחריו קורפוסים עשירים בשירי חול, קודש, הגות, ושירים אישיים.
שיריו
שיריו המפורסמים שזורים במועדי ישראל עד היום הזה, מהם: על אהבתך; יונה מצאה בו מנוח; ידידי השכחת (שירי שבת). ישן אל תרדם; י-ה שמע אביוניך; יעירוני רעיוני; משתחווים להדרת קודש (פיוטים לסליחות). ציון הלא תשאלי; ליבי במזרח; יפה נוף (קינות). שירת הבקשות ופיוטים שונים: ישנה בחיק ילדות; הידעו הדמעות; יום ליבשה; עבדי זמן. אדון חסדך בל יחדל (לשבת זכור); יחד באורך (לשבת חנוכה); י-ה שמך ארוממך; ידי רשים. ה’ נגדך כל תאוותי (לתפילות ימים הנוראים).
ספר הכוזרי
מלבד היצירה השירית הענפה, ריה”ל חתום על היצירה ההגותית העמוקה המוכרת – ‘ספר הכוזרי’, או בשמו המקורי: ‘כִּתַאבּ אלרַּד ואלדַּלִיל פִי אלדִּין אלדַּ’לִִיל’ (‘ספר ההוכחה והמופת להגן על האמונה המושפלת והבזויה’ / ‘ספר המענה והראיה לדת המושפלת’). שמו ‘הכוזרי’ ניתן על ידי המתרגם מערבית-יהודית – רבי יהודה אבן תיבון.
‘ספר הכוזרי’ נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל. ריה”ל שקד על הספר כעשרים שנה, ולספר יש מסגרת דרמטית מומחזת. הוא ביסס את סיפור המסגרת של הספר על התגיירותו של מלך כוזר. ביסוד הספר עומדת התמודדות נגד השיטה האריסטוטלית ששלטה בשיח הפילוסופי של התקופה, וריה”ל מצליח לחרוג מהתפיסות המקובלות ולהעמיד חלופה בעלת קסם פיוטי ולכידות פילוסופית משל עצמה, הנלמדת עד היום כקלאסיקה יהודית.
הגר”א חינך ללמוד את ספר ‘חובת הלבבות’ חוץ מהשער הראשון שבו (‘שער היחוד’) העוסק בבירור האמונה לפי דרך השכל. תחתיו אמר שיש ללמוד את ספר הכוזרי “שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה – תלויים בו” (מעשה רב, שיח אליהו, אות סא).
הכותב הוא רב קהילת ‘מקדש שלמה’ בירושלים, וראש ענף קהילה ורבנים במיזם המוגנות ‘בשבילם’
