קחו רגע

בפרשת ויקרא למדנו: “וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר” (ויקרא א’, א’). ופירש רש”י: “יָכוֹל אַף לְהַפְסָקוֹת הָיְתָה קְרִיאָה, תַּלְמוּד לוֹמָר וַיְדַבֵּר — לְדִבּוּר הָיְתָה קְרִיאָה וְלֹא לְהַפְסָקוֹת, וּמֶה הָיוּ הַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת? לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן; קַל וָחֹמֶר לְהֶדְיוֹט הַלּוֹמֵד מִן הַהֶדְיוֹט”.

הבה נתבונן בדבר. הנה, בחומש זה מתחילה התורה הקדושה ללמדנו את מלאכת עבודת הקרבנות, אשר רבים פרטיה, דקדוקיה וסעיפיה העצומים. מדוע דווקא כעת כה חשוב ללמד את חיוניות וחשיבות ההפסקות?

בשיחות הר”ן, סימן כ”ז, מלמדנו רבי נחמן מברסלב: “אף על פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאוד בעבודת ה’, להזדרז בכל עת ובכל שעה לעשות הרבה בעבודתו יתברך… אף על פי כן, אל תהי נבהל כשאתה רואה בספרים קדושים ענייני עבודות הרבה. אל תהי נבהל מזה לאמור, ‘מתי אוכל לקיים אחת מהנה מכל העניינים הללו, קל וחומר כולם’. כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת אחת, אלא לילך בנחת, בהדרגה, מעט מעט… וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך, כי ההשתוקקות והכיסופין בעצמם הם דברים גדולים מאוד, ורחמנא ליבא בעי”.

נמצאנו למדים יסוד נפלא: דווקא כאשר המשכן מוכן ועומד על תילו, ובא ה’ יתברך לצוות על מלאכת הקרבנות, יש כאן חשש שמתוך ההתלהבות העצומה והחוויה של הרצון, ההשתוקקות, הגעגועים והכיסופין, יגיע האדם למצב של הצפה, לחץ וסחרחורת. במצב כזה, במקום שהתשוקה הטהורה תשמש כדלק מניע למימוש הרצון, יכול להיווצר מצב הפוך, שבו הרצון משתק את העשייה ומכניס את האדם למצב תודעתי של כיבוי שריפות. או אז האדם מאבד את שלוות נפשו, ועל זה אנו זועקים בהושענות: “הושע נא נפש מבהלה הושע נא”.

לפיכך, דווקא בתחילת לימוד מעשה הקרבנות, באה תורתנו הקדושה ומלמדת על הצורך החיוני לעצור, להתבונן בין פרשה לפרשה, לתת מרווח זמן לעיכול הטוב שקיבלנו, ורק אחר כך להמשיך הלאה.

אנו חיים בדור המאופיין בתנועה מהירה מאוד. פלאי הטכנולוגיה הקלו עלינו וקיצרו עבורנו תהליכים ארוכים ומייגעים. עם זאת, חשוב לזכור שנפשנו הנצחית נותרה בעינה, על מאפייניה הייחודיים, המורכבים והבלתי משתנים. את הנפש, גם אם נרצה מאוד, אי אפשר להעביר למהירות 1.5 כמו באפליקציה; יש לה את הקצב והמנגינה הנצחית שלה.

כמה כדאי להפנים ולהטמיע בנפשנו את המסר שמלמדנו ה’ יתברך: “בני היקר, מחמד נפשי, שמור על נפשך היקרה. אל תייגע אותה יתר על המידה, וקח בשפע את הטוב שהשפעתי עליך במצוותיי או בעיסוקים הטובים שנתתי לך. מאהבתי אותך נתתי הכל. לכן קח הכל בנחת רוח, בשפיות ובשלווה. נכון שתשוקתך יקרה אצלי מאוד, כל כך יקרה, שגם בזמן שבו לא תוכל לפעול דבר מבחינה פרקטית, המשך, בני, לכסוף ולהתגעגע, כי בזה חפצתי. וכפי שלימדתי בדברי חז”ל: רחמנא ליבא בעי”.