כאשר נתבונן, אנו תופסים את קיומנו בתפיסה חומרית. כלומר, התפיסה שלנו את עצמנו מתקשרת לקיום צרכינו, מילוי רצונותינו, הגשמת חלומותינו סביב צרכי הגוף החומרי שלנו.
נכון שכיהודים שומרי תורה ומצוות, אנו מקיימים הווי רוחני שמתווסף אל מכלול קיומנו ומוסיף ממד למי שאנחנו, אך החלק הרוחני והחלק החומרי עומדים בפני עצמם, בחלוקה הקיימת אצלנו עמוק בתודעה, בעוד את החומריות אנו תופסים כתחושותינו, צרכינו ורצונותינו.
החוויה הרוחנית נעשית בדרכים מסוימות, ונחווית בממד אחר, המתבטא בכך שבעוברנו מחלקי החיים החומריים לחלקים הרוחניים, אנו עוצמים עיניים, רוחצים ידיים, לובשים קיטל, ומשתדלים לעבור לתודעה רצינית.
במבט ראשון נראה שתפיסה זו עומדת עמוק בעוכרי מי שחייו אינם סובבים בעולמות הרוחניים, כבר בשאיפה לצבירת הון, רכישת תואר, או כל הצלחה בתחום עיסוקינו, הנובעת לכאורה מחיבור לתפיסת עולם חומרית.
במבט נוסף, נראה שתפיסה זו עומדת גם בעוכרי אותם שעיסוקם בהרבצת תורה, טיפול במוגבלים או העוסקים בהצלת חיים, שזכו וחייהם סובבים סביב תורה וגמילות חסדים, נוגעים בעולמות רוחניים. שהרי אם נציע להם לעסוק בעיסוק חומרי, הם יחושו שהם מנתקים את עצמם מהרוחניות.
על תפיסה זו קורא רש”ר הירש תיגר – על פי רעיון אותו הוא לומד מהלכות טומאה וטהרה והריחוק של הטמא מן המקדש. את הרעיון העומד בבסיס מצוות הטומאה לומד רש”ר מלשון הפסוק בפרשת חוקת (פרה): “כל הנוגע במת, בנפש האדם אשר ימות”. רש”ר עומד על כך שאילו משמעות הפסוק הייתה רק שהנגיעה בגווית המת מטמאת, היה הלשון “הנוגע בנפש אדם אשר מת”. אולם התורה באה ללמדנו רעיון.
לצורך העברת הרעיון העומד מאחורי לשון זו, עומד רש”ר על כך שכאשר האדם חי, נע ויוצר, נגלית לחושינו גם המציאות הרוחנית שבאדם. אולם כאשר מוטלת לפנינו גוויית מת, לפתע אנו חווים את היות האדם חומר, ואנו חווים את חוסר היכולת של האדם להתחבר לעולם רוחני.
על פי זה מסביר רש”ר שהתורה מלמדת אותנו שהנגיעה בגוויית המת מטמאת, כיוון שהיא בעצם נגיעה ב”נפש האדם אשר ימות”. בנגיעה במת חווה הנוגע את האדם כיצור חומרי אשר לכאורה אינו שייך לחיבור לעולם רוחני.
בעקבות כך, מבאר רש”ר, ציוותה התורה שאין לטמא לבוא למקדש בעודו טמא, כיוון שבעוד האדם נמצא בחוויה זו שהאדם הוא חומר חסר יכולת לחיבור לרוחניות, עליו להתרחק מן המקדש, המבטא את הרעיון שהעולם החומרי והעולם הרוחני הם ברי חיבור.
בהזדמנות אחרת [בסוף פרשת שמיני, רש”ר עוסק בהרחבה בכל ענייני טהרה על פי רעיון זה, מומלץ!] מרחיב רש”ר לבאר על פי רעיון זה את ההיטהרות לקראת העלייה לבית המקדש ברגלים, הדורשת שימת לב לטהרה כבר בשלבי הייצור של כלים ובגדים, ובכך מכניסה את רעיון הטהרה לחיי כל העם.
ברעיון עמוק זה אנו למדים שמבט התורה הוא שחיי הרוח קיימים בכל חלק מחיינו! אנו למדים, שכיהודים שומרי תורה ומצוות המכוונים לעשות רצון קוננו, יכולים אנו לומר לעצמנו שהרוחניות נמצאת בעולמנו הנראה כחומרי.
בשבתות אלו – פרשות הטומאה והטהרה, יש בהן לרומם את חיינו וחיי משפחתנו, לקראת חג הפסח שנזכה במהרה לחוג אותו בטהרה בירושלים הבנויה, אמן.
הכותב הינו רב בשכונת רמת אברהם, בית שמש
