בתחילת פרשת לך לך, בוחר ה’ באברהם ליצור את הבסיס לעם ישראל: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. כבר בפרשה הקודמת, פרשת נח, הציבה התורה את דמותו של נח, איש צדיק תמים היה בדורותיו, אך הוא לא נבחר להיות אב לעם ישראל אלא אברהם.
בגיליון הקודם עמדנו על ההבדלים בין אברהם שמתפלל על אנשי סדום ובין נח שנמנע מלבקש רחמים על אנשי דורו ומתבדל מהם. כאן נבקש לעסוק בהבדל נוסף ובולט שחז”ל עמדו עליו: נח מציית ואילו אברהם, לצד הציות, גם פועל ויוזם. זה לשון רש”י (ריש פ’ נח): *”את האלהים התהלך נח” – ובאברהם הוא אומר ‘אשר התהלכתי לפניו’, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו”*.
נח הולך אחרי אלוקים. כשאלוקים אומר לו לבנות תיבה – הוא בונה. כשנאמר לו להיכנס אליה – הוא נכנס. אפילו לצאת מן התיבה הוא איננו יוצא עד לציווי המפורש: *צא מן התיבה*. בניגוד גמור אליו, אברהם יוזם ופועל, ‘ומהלך בצדקו מאליו’. מיוזמתו הוא עושה נפש בחרן (את הנפש אשר עשו בחרן – אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים), עוד לפני שאלוקים נגלה אליו ואומר לו ‘לך לך’. מעצמו הוא קורא בשם ה’ אל עולם בכל מקום שבו הוא עובר. בלי שנצטווה על כך הוא מכניס אורחים לביתו ומכוון אותם לברך את ה’ על המזון.
היוזמה איננה הפן היחיד בדרכו של אברהם. המעשה הבולט ביותר שנחרת לדורי דורות הוא עקידת יצחק, שבמסגרתה אברהם הולך אחרי ה’ בלי לפקפק, אבל לצד הציות לדבר ה’, מלמדים אותנו חכמים שייחודו של אברהם הוא בכך שהוא מתחזק ומהלך בצדקו מאליו. דרכו של נח אינה בהכרח רעה, הוא מוגדר אפילו צדיק תמים, אבל בשביל להיות אב לעם ישראל נדרש משהו אחר.
עוד בראשית דרכו מתבלט אברהם במידת העצמאות. הוא עוזב את אלילי תרח אביו לא משום שזכה להתגלות אלא משום שחשב האם נכון להמשיך להחזיק במסורת אבותיו והגיע למסקנה שאך שקר הנחילוהו. חז”ל מתארים: *”לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב”ה ואמר לו אני הוא בעל העולם”* (בר”ר לט א). בעל הבירה לא נגלה אליו, אלא רק הציץ עליו, וגם זאת רק לאחר שהגיע לאמונה בכוח הכרתו שלו, בהבנתו העצמית. רק אחרי שאברהם הוכיח את יכולתו להתחזק ולהתהלך בצדקו מאליו נגלה אליו ה’ ובחר בו, אבל קודם לכן הוא נדרש לעמידה בניסיון השלכתו לכבשן האש, מבלי שנצטווה על כך כל עיקר, רק מכוח אמונתו שלו!
חז”ל מבטאים זאת באופן נוסף כאשר הם אומרים *שנעשו שתי כליותיו של אברהם כשני רבנים ומהם למד תורה* (בר”ר סא א, ושם צה ג). כלומר, כל הדרך שבה חינך אברהם את בניו ואת בני ביתו אחריו – לשמור את דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט – היא דרך שהוא למד מעצמו, מהתבוננות וממחשבה.
בכך סלל לנו אבינו הראשון דרך לעבודת ה’. הציות חשוב והכרחי, אבל אין בו די. לשון המסילת ישרים היא *’שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו’*. כל אדם יודע את גדר החובה המוטלת עליו, כפי שהיא מופיע בתרי”ג מצוות ומפורשת בשולחן ערוך. אולם האדם צריך לדעת גם מהי ‘חובתו’ שלו ‘בעולמו’ שלו. בכל דור ודור מוטלת על האדם חובה ייחודית לו, לאישיותו ולמציאות המיוחדת שבתוכה הוא פועל. לא די שיחקה את התנהגותם של אחרים, עליו להתחזק ולהתהלך בצדקו כאברהם אבינו, לפי אמונתו והכרתו.
