בכל יום אנו קוראים שלוש פעמים את הפסוק: “ודברת בם”. איתא בספרי: “ודברת בם, שלא יהא עיקר דיבורך אלא בם, עשם עיקר ואל תעשם טפל”.
כתוב כאן יסוד עצום ושורשי, שעיקר העניין במצוות עשה של תלמוד תורה, זה שהלימוד יהיה עיקר החיים של האדם. שזה הדבר העיקרי והמרכזי בחייו, והכל סביב זה.
ולמעשה יש שתי דרכים להבחין האם התורה היא עיקר אצל האדם, או שמא חלילה היא בבחינת טפל. האחת, מצד כמות הזמן.
כשאדם מקדיש את רוב זמנו לעסוק בתורה ושוקד על תלמודו במשך רוב שעות היממה, הוא עושה את התורה לעיקר חייו.
אך ישנה אפשרות נוספת, לראות אם זה עיקר אצלו, שהרי לכל אדם יש סדר עדיפויות שנובע מסולם ערכים שונה.
ואם כן כשרואים אצל אדם שבמהלך היום הוא עסוק וטרוד לצורך פרנסת ביתו, אבל תיכף כשסיים את שגרת עבודתו הוא מרגיש שהוא חייב לחזור לבית המדרש ולשבת וללמוד, למרות שהוא כבר עייף ומותש אחר יום של עבודה, הוא חוזר למקומו הטבעי, ועוסק בדבר שבראש סולם הערכים שלו, כשעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, ניתן לקבוע בצורה ברורה שהתורה היא הדבר העיקרי בחייו והעבודה לצורך פרנסתו זה הטפל. ואם האדם נוהג כך, הרי הוא מקיים מצוות עשה של ‘ודברת בם’, לפי ביאור הספרי.
וכמובן, כשרואים שזה הדבר העיקרי והחשוב אצלו, ממילא זה משפיע על כל האווירה והחינוך של בני הבית.
בימים אלו שאנו עומדים לפני קבלת התורה, כל התחזקות ללמוד בכל זמן פנוי, זה ממש קבלת התורה. ובפרט במסגרות של “אחוות תורה” שלומדים בעיון, שזה דורש מאמץ יותר גדול ומביא לשקיעות בלימוד שכך האדם יותר מחובר ומונח בלימוד, וזה גם דרגה יותר גבוהה, דרגה של עמל התורה. ובזה צריך לחזק את אלו הלומדים שמקדישים את זמנם הפנוי לעסק התורה. ויהי רצון שנזכה לקבלת התורה בכל כוחנו וזמננו.
