לגבי כפרת יום הכיפורים נחלקו רבי ורבנן. לרבי, עיצומו של יום מכפר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, ואילו לרבנן, יום הכיפורים אינו מכפר אלא לשבים (שבועות י”ב ע”ב). אולם כפי שהתבאר בקדמונים, גם לפי רבי נדרשת תשובה ועזיבת החטא לצורך כפרה גמורה (תוס’ רא”ש, תוס’ ישנים; ח”ח בפי’ לתורת כהנים). במקביל, אף לדעת רבנן אין הכוונה שאין בסגולת היום משום כפרה, אלא כפי שניסח זאת הרמב”ם, אף שפסק להלכה כרבנן: עיצומו של יום הכפורים מכפר לשבים (הל’ תשובה פ”א ה”ג). כלומר גם לשיטתם, בעקבות התשובה מתגלית הארת עיצומו של יום ומכפרת.
אם בין לרבנן ובין לרבי דרושה תשובה ועזיבת החטא, ואם לפי שניהם עיצומו של יום מכפר, שומה עלינו לברר מהי כן נקודת המחלוקת ביניהם. תחילה נבקש לברר מהו באמת היחס הנכון בין הכפרה הבאה דרך עבודת התשובה ובין הכפרה הבאה מצד עיצומו של יום. על פניו, נראה שאין לך מרחק גדול יותר מהתהום המשתרעת בין שני אלו.
עבודת התשובה – כל כולה היא לקיחת אחריות. דוד המלך, שהקים עולה של תשובה, כאשר נתן הנביא בא להוכיחו על מעשה בת שבע, אינו מצטדק ואינו מאשים אחרים אלא אומר ‘חטאתי’. מילה בודדת זו מכילה את כל עוצמת מעשהו של השב בתשובה. הוא לוקח אחריות על מעשיו. זהו גם עיקר מצוות הווידוי: ‘אבל אנחנו ואבותינו חטאנו’.
הדרך לשינוי חייבת לעבור דרך השלב היסודי של לקיחת האחריות. אם אדם סבור שאחרים אשמים במצבו, הוא לעולם לא ישתנה. להבדיל, מלאכת שיקומו של אסיר מותנית בלקיחת אחריות על מעשה הפשע. בלי זה אין תקווה שהוא ישתנה. גם הכפרה על החטא תלויה בלקיחת האחריות. קל להבין שאדם שמבקש קו אשראי מהבנק לצורך העסק שלו שכשל, מוכרח בראש ובראשונה ליטול אחריות על הטעויות שביצע. אחרת, איש לא יעניק לו הזדמנות שנייה. רק כשאדם לוקח אחריות ומודה ששגה, יש טעם לתת לו לנסות שוב, אולי הפעם יפיק לקח משגיאותיו ויתקן את דרכיו.
אולם ‘עיצומו של יום מכפר’ הוא לכאורה ההיפך הגמור של כל מה שתיארנו עד כה. הכפרה מצד עיצומו של יום היא טהרה שה’ מערה ממרום. הביטוי החריף של רבי: ‘בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר’, נראה לכאורה כמי שבא להסיר מהאדם את האחריות, ולומר לו כי הוא יזכה בכפרה בלי תלות במעשיו.
אולם כשנתבונן, נבין שהארת ‘עיצומו של יום’, דרושה אף היא כשלב הכרחי במהלך תשובתו של האדם. כדי לגרום לאדם להתניע תהליך של שינוי, נחוץ שהוא יבין שאין זהות בינו ובין החטא. הוא אינו ‘רע’ במהותו, אלא ביסודו הוא טוב וטהור, ורק שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות עיכבו את את רצונו מלעשות את רצון בוראו (כדברי הגמ’, ברכות י”ז ע”א).
לאור זאת נוכל להבין שעבודת לקיחת האחריות ו’עיצומו של יום’ אכן אינם מהלכים כה רחוקים זה מזה, וכל שנחלקו רבי ורבנן הוא כיצד יש להתחיל את עבודת התשובה. לדעת רבי, בראש ובראשונה באה טהרת עיצומו של יום ומבשרת לאדם שהקב”ה אינו רואה זהות בינו ובין הרוע, ועל ידי כך החוטא מקבל את האומץ לקחת אחריות ולשוב בתשובה. הסדר הזה הכרחי, לדעת רבי, משום שהחוטא יחשוש לומר ‘חטאתי’ וליטול אחריות אם לא יובטח לו קודם שהרוע לא מזוהה איתו. לעומת זאת, לדעת רבנן תהליך התשובה מתחיל בהחלטה פנימית לקחת אחריות, ורק לאחר מכן באה טהרת עיצומו של יום ומגלה לחוטא שהחטא אינו מזוהה אתו. זהו ‘עיצומו של יום מכפר לשבים’. מי ששב ומתוודה ומודע לאשמתו מקבל הזדמנות שנייה לפתוח דף חדש ונקי, כאילו מעולם לא אירע דבר.
שני מהלכי תשובה אלו מזכירים את הוויכוח בין כנסת ישראל להקב”ה, האם ‘שובו אלי ואשובה אליכם’ או שמא ‘השיבנו ה’ אליך ונשובה’ (איכה רבה ה). כלומר האם האדם שב קודם אל ה’ ואז ה’ מטהר אותו, או שמא צריך האדם לקבל קודם את טהרת הלב מן השמים כדי שיוכל לשוב לה’.
שנזכה לשוב לפניו בלב שלם.
