מסופר על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ”ל שכאשר הלך לפגוש את חתנו לעתיד מרן הגרי”ש אלישיב זיע”א הם קבעו להיפגש בבית כנסת מסוים לשוחח. אולם, כשר’ אריה הגיע לשם, הוא שמע את הגרי”ש אלישיב יושב ולומד, לכאורה עם חברותא. ר’ אריה, שחש נפגע מכך, כי קבעו להיפגש לבדם לצורך שידוך, סב על עקבותיו. בערבו של יום, הסביר השדכן לר’ אריה כי הרב אלישיב לא היה עם חברותא בבית המדרש אלא לבדו, רק שהוא לומד בדרך של הסבר ומדבר לעצמו כביכול יש עימו חברותא. זו הייתה דרכו הייחודית בלימוד, אשר באמצעותה האיר את העולם כולו בתורתו.
נשאלת השאלה: האם הרב אלישיב לא הכיר את דברי הגמרא “או חברותא או מיתותא”? התשובה היא שבוודאי הכיר, אך הוא חש שהוא עצמו יצמח בדרך הזו של לימוד עצמי לאדם גדול. ואכן, הוא צדק!
כאשר יהודי יושב ומבקש ללמוד תורה, עליו להפיק מתוך החיבור שלו לתורה את הכלים הנחוצים לו לצמיחה. התורה מעניקה לו את כלי העזר הרוחניים והמוסריים. מי שעוסק בתורה כהלכה, מוצא בה את כל האמצעים הדרושים להבנתה, וככל שהוא מתקדם בלימודו, כך מתפתחים גם האמצעים המסייעים לו.
אין ספק שהחינוך שאדם מקבל מזניק אותו אל היכולת להכיר ולשאוב מתוך התורה את הכלים הללו. ללא חינוך מקדים ומכוון, יתקשה להבין את הכלים להם הוא זקוק. אולם, לאחר שקיבל את החינוך הבסיסי, הוא חופשי לבחור את דרך לימודו האישית.
ידועה שאלתו של בעל התניא על הפסוק “חנוך לנער על פי דרכו”: לכאורה זה נשמע כדרך שלילית, אז כיצד זה מתיישב עם המשך הפסוק “גם כי יזקין לא יסור ממנה”? הסבר מעניין לכך ניתן על ידי מרן הגראי”ל שטיינמן זצ”ל, שאמר כי אם תחנך את הנער כראוי לו, הוא ימשיך להתחנך כל ימיו, וגם בזקנתו ימשיך לחנך את עצמו וידבק בדרכי החינוך.
התורה היא זו שמעניקה לכל יהודי את הכלים לחוש כיצד הוא רוצה ללמוד וכיצד הוא יכול לגדול בתורה. כל כפייה של דרך לימוד מסוימת עלולה לפגוע בהתפתחותו הרוחנית העתידית.
הרש”ר הירש בפירושו (דברים ל, יד) מלמד אותנו יסוד זה בבהירות מופלאה:
“שלוש המילים האלה ‘לא בשמים היא’ מגינות על התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית, ועל יסוד אותה הארה או התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה. מאז נחתמה התורה ביד משה אפשר ללמוד אותה רק בחכמה ולא בנבואה. רק לחכמה הנלמדת מן הכתב והקבלה ולא לנבואה המושגת בהשראה עליונה יש תוקף ביחס ללימוד התורה וקיומה. כל התכונות המוסריות הדרושות להבנת התורה ניתנו יחד עמה. מי שעוסק בתורה כהלכה, מוצא בה את כל כלי העזר הרוחניים והמוסריים שהבנתה מותנית בהם, ועם כל התקדמות בלימוד התורה הולכים ומתפתחים גם האמצעים המסייעים לו. היא עצמה יוצרת לה את תלמידיה ונושאיה, ומשנמסרה לישראל בלא סייג, הרי בה וממנה הובטחה גם פריחתה הנצחית”.
דברים אלו מדגישים את חשיבות הגישה האישית ללימוד התורה, תוך שמירה על המסורת ועל החכמה המועברת מדור לדור.
