סירובו של משה להנהיג את עם ישראל מעורר תמיהה. ה’ משיב לו על כל חששותיו אך הוא בשלו, עד שבסוף הוא מסיים ‘שלח נא ביד תשלח’. מדוע יסרב צדיק לשליחות אלוקית להוציא את העם ממצרים?
אי אפשר לתלות זאת בענווה גרידא. ענווה אמנם היא מידתו הבולטת של משה, אך היא אינה נובעת מתחושת ביטול עצמי מוחלט. ענווה, כפי שמבואר אצל חכמינו, אינה שלילת ערכו של האדם, אלא הכרה בכך שכל מעלותיו ויכולותיו הן מתנת שמים. האדם העניו אינו מייחס את הצלחותיו למאמציו האישיים אלא רואה עצמו כשליח שזכה לכלים מיוחדים מאת הבורא. הלוא הלל הזקן אף הוא התייחד במידת הענווה ויחד עם זאת אמר: “אם אני כאן – הכול כאן” (סוכה נג, א).
כדי להבין את סירובו של משה, יש לתפוס נקודה יסודית בסוגיית ההנהגה. מנהיג של עם ישראל – ובפרט עם ישראל השרוי במצרים, בתחתית מדרגתם הרוחנית – מוכרח לרדת אל העם. עליו להנהיג את כל חלקי העם, על גווניהם השונים, הקרובים והרחוקים. הנהגה כזו מחייבת ויתור מסוים על השלמות הפנימית.
ניתן לראות את המתח שבין שלמות ובין הנהגה בדברי חז”ל על רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, שכשיצאו מהמערה, לא יכלו לקבל את המציאות האנושית ושרפו במבטם כל מה שראו. זו גם הסיבה ששמאי הזקן דחה באמת הבניין גר שביקש להתגייר שלא מתוך שלמות. מובן שהנהגות אלו אינן אפשריות למנהיג, הנדרש להתייחס לכל קצוות העם.
משה, כאדם פנימי, מסרב לקבל את השליחות שכוללת בתוכה את הדרישה הזו. הוא רועה את צאן חותנו במדבר, קרוב לנבואה, והוא מבין שהנהגת עם ישראל לא תאפשר לו להמשיך במהלכי חייו. מי שמנהיג קבוצה מצומצמת של בני עלייה, יכול לדרוש שלמות מוחלטת מקהל עדתו וממילא לחיות בעצמו בהוויה של פנימיות ושלמות. אך משה רבנו אינו מנהיג קבוצה של בני עלייה בלבד. הוא נשלח להנהיג אומה שלמה.
למעשה אפשר להראות איך בהמשך הדרך חששותיו התממשו. הוא הוצרך לשאת את העם הזה כאשר ישא האומן את היונק. הם מתלוננים על הצמא ועל הרעב, מתגעגעים לסיר הבשר, חוטאים בעגל ומדברים סרה על הארץ. אם הנהגתם הייתה כוללת רק התוועדות עם ה’ באוהל מועד – משה היה מקבל אותה בשמחה. אם הוצאתם ממצרים הייתה כרוכה בשמיעת דבר ה’ ומסירתו לאהרון ולשבעים הזקנים, לא היה משה מהסס. אבל משה כמנהיג צריך לצאת מאוהל מועד ולתת מענה לכל בעיות העם.
סירובו העיקש של משה נובע אפוא מתוך הבנה עמוקה של דרישות התפקיד. גם כשהוא מבין שה’ רוצה בכך, הוא ממשיך לסרב. הוא מבין שמנהיג אמיתי, כדי להצליח, חייב לרצות להנהיג. אם הוא נאלץ להנהיג בעל כורחו, הדבר עשוי להוביל לכך שלא יוכל לממש את שליחותו במלואה. ואכן, עובדה היא שכעבור שנה מיציאת מצרים, מבקש משה מה’ שיסיר מעליו את תפקיד ההנהגה, וה’ מקבל את בקשתו ומחלק את נטל ההנהגה עם שבעים הזקנים.
יש במשא ומתן של משה עם ה’ כדי ללמדנו שההתנגשות בין עיסוק טהור בשלמות רוחנית לבין הנהגה ציבורית היא מהותית ובלתי נמנעת. משה אמנם סירב בהתחלה להנהגה, אך בשום שלב לא עלה על דעתו שמנהיג יכול להישאר בעולמו שלו תוך התעלמות מחולשות העם וצרכיו. להיפך, הוא סירב מתוך שהבין עד כמה חייב המנהיג לרדת אל העם, להבין את מצוקותיו ולהתמודד עם חולשותיו אף במחיר ויתור על שלמותו שלו.
