המשניות בפרק האחרון של בבא קמא עוסקות בהסדרים ממוניים שאינם מעיקר הדין, דוגמת ‘תקנת השוק’ המאפשרת לאדם שרוכש מטלטלין לא לחשוש מכך שהחפץ גנוב, או בניתוח הסדרי התשלום הראויים במקרה שאדם הציל את ממון חברו תוך כדי שהוא מקריב לשם כך את ממונו שלו. אין זה מקרה שמסכת בבא-קמא שעסקה בדיני נזיקין וגנבה וגזלה מסתיימת כך, שכן כפי שהראינו לאורך המסכת, הבסיס לדיני נזיקין הוא ניסיון להסדיר את החיים הכלכליים והחברתיים באופן המיטבי.
נוכחתי לראות כי אחד הקשיים של לומדים בני זמננו בלימוד מסכת בבא-קמא קשור לכך שבמשנה ובתלמוד לא קיימים מוסדות חברתיים שבימינו הם ברורים ומובנים מאליהם, הכוונה בעיקר ל’ממשלה’ ול’ביטוח’. מוסדות אלו גורמים לכך שהציפיה שלנו שכל נזק וגנבה שמתרחשים יפוצו או ישופו. בזמן המשנה והתלמוד, המצב היה כמובן אחר והיו רק שני צדדים: מזיק וניזק, גנב ונגנב. ולכן, צריך לקבל החלטה מי אמור לשאת בנזק במקרים של מזיק באונס גמור, בגנבה שהוחזרה אחרי שירד ערכה וכדומה.
אלא שבאחד הדפים האחרונים של המסכת (קטז) הגמרא מציגה בפנינו שלושה מודלים שונים של ביטוח. המודל הראשון נוגע למצבי סיכון, כך לדוגמה, נחל עולה על גדותיו ומאיים להטביע את החמורים בסביבה. במקרה כזה, יכול אדם לבצע עסקה עם חברו, לפיה הוא יציל את חמורו ששווה יותר, אך בתמורה הוא מצפה מחברו לשלם לו את דמי החמור שהוא הפסיד במהלך ההצלה. הגמרא אומרת כי במקרה שבאופן מפתיע, ניצל החמור של המציל, הרי שחברו עדיין חייב לשלם לו את דמי חמורו. כלומר, למרות שפרמיית הביטוח נקבעה על סמך זה שהוא ‘יפסיד’ את חמורו, הרי מרגע שהיא נקבעה, היא הפכה למעין הסכם קשיח של ‘דמי חמור’ תמורת הצלת החמור (האחרונים ביקשו להסיק מכך כי אדם שמבטח את ביתו, יכול לדרוש כפל תשלום, מהביטוח ומהשוכר, אך ניתן לחלק כי כאן מדובר על עסקה ייחודית ושונה).
המקרה השני הוא סיפורו של רב ספרא. שיירתו של רב ספרא זוכה לשירותי הגנה מאריה, אך האריה דורש מדי ערב לקבל חמור. חברי השיירה סיכמו שכל ערב, חבר שיירה אחר יתרום את חמורו, אלא שהאריה לא אכל את חמורו של רב ספרא. הגמרא מסיקה כי חמורו של רב ספרא עדיין נשאר שייך לו. כלומר, משמעות ההסכם בין חברי השיירה היא, שעל כל אדם לשלם את חמורו. אך במקרה ויש רווח לא צפוי – בדמות אריה לא רעב – הרווח הולך למי שהתמזל מזלו.
המקרה השלישי והרביעי מביאים אותנו לעולם הביטוח המוכר לנו. הגמרא מביאה כי חברים בשיירה יכולים לעשות הסכם ביניהם כי מי שיאבד חמור, החבורה תדאג לו לחמור חדש. הפרמיה לביטוח היא איננה כסף אלא התחייבות לשמור, וכך מצליחים לחלק את השמירה בין החברים. וכתוצאה מכך, גם התשלום הוא בדמות ‘חמור’ ולא ‘דמי חמור’ שכן אם ישלמו ‘דמי חמור’, המקבל לא יהיה מחויב לשמור. בסוף הסוגיה, הגמרא מדברת על הסכם ביטוחי דומה שנעשה בין ‘איגוד של בעלי ספינות’. כמובן, שבמקרים אלו יש לוודא כי מי שתובע את הפיצוי לא פשע בשמירתו. בדיוק כמו בביטוח המודרני.
