הגמרא מספרת (בבא קמא לח.) כי בתו של רב שמואל בר יהודה מתה בגיל צעיר. האמורא עולא חברו מסרב ללכת עם תלמידי חכמים אחרים לניחום אבלים. עולא מבקר בחריפות את סגנון ניחום האבלים שהיה נהוג בבבל ומכנה אותו “גידוף”. הבבלים היו נוהגים לומר לאבלים “לא היה אפשר לעשות דבר”, ועולא זיהה בניסוח זה חוסר ‘קבלת הדין’, כאילו המנחמים אומרים “אם רק היה ניתן לעשות משהו, היינו עושים” (אף שבוודאי אם היה ניתן לעשות משהו בחיים, היו עושים, שהרי אנו מתפללים ומשתדלים לרפא את החולים, מכל מקום אחרי שהאדם כבר מת, לדעתו של עולא יש להשלים עם עצם מותו של האדם).
דברי עולא הובאו להלכה ברמ”א (הלכות אבלות סימן שע”ו) שפסק: “אל יאמר אדם לאבל, מה לך לעשות? כי אי אפשר לשנות שהרי זה כגידוף”. אך מנגד, הרי”ף והרמב”ם לא הביאו דין זה להלכה, והמהרש”ל בחיבורו ‘ים של שלמה’ מסיק מכך כי דברי עולא אינם להלכה.
המהרש”ל מביא מספר הוכחות כי עמדתו של עולא לא מקובלת על כל חכמי ישראל. הבולטת שבראיות המהרש”ל היא העובדה שאחרי שדוד המלך איבד את בנו מבת שבע הוא קם ואומר לעבדיו (שמואל ב, יב כג) “ועתה מת, למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי”, והדברים נראים דומים למדי לניחום שעולא כינה גידוף.
לאחר מכן, עולא עצמו הולך לנחם את רב שמואל בר יהודה, והוא מציע ניחום מסוג אחר. עולא מדגים דרך הציווי של הקב”ה לא להילחם בעמון ומואב, כי הקב”ה לא גודע חייו של אדם (או אומה) בטרם סיים את תפקידו, ובמילות עולא: “אם בתו של רבי כשרה וראויה לצאת ממנה דבר טוב, בוודאי שהייתה נשארת בחיים”. ניחום זה מסייע לאבל להשלים עם הנקודה הכואבת ביותר במוות של אדם צעיר, התחושה שחייו נגדעו באיבם, שהסיפור המלא שלו לא סופר.
עם זאת, מעיר הים של שלמה, כי גם ניחום זה עשוי לצער אבלים מסוימים ולא לנחמם, שכן יש כאן רמיזה שהנפטר ‘לא לגמרי כשר’ או שהוא ‘סיים את תפקידו’. המהרש”ל עצמו מכריע שיש לנקוט כרבנן וללכת בגישת הניחומים המתבססת על “מה היה אפשר לעשות”, ודווקא להימנע מהצעת הניחום של עולא שעשויה לפגוע בכבודו של הנפטר ולצער את האבלים.
אלא שמלבד הסיפור שמופיע בגמרא שלנו, יש עוד סיפורים רבים על ניחומי אבלים לאורך התלמוד (ראו לדוגמה מועד קטן כח:, כתובות ח:) ואנו נפגשים בסגנונות של ניחום שונים, שכן יש להתאים את דברי הנחמה לאבל, הכל תלוי בקרבה של האבל לנפטר, באופן מיתתו של הנפטר, ובמצב רוחו ועולם ערכיו של האבל. ואף המנחם צריך להגיד דברים שהוא מרגיש שלם עימם, וכפי שניתן לדייק, עולא לא אסר על רבנן להגיד את דבריהם, אלא בחר שלא ללכת עמהם, כי הוא חש לא בנוח עם סגנון הניחום שלהם.
רמז לגישה זו, שיש אפשרות למגוון של ניחומים, ניתן למצוא בדברי הרמב”ן בחיבורו ‘תורת האדם’ (שער האבל, עניין ההתחלה, אות מו). אחרי שציטט את הסוגיה שלנו, כתב: “וסדר מנהגות הללו לפי העולה מאלו השמועות כולן כך היה… וגדולי החכמים מנחמין, כל אחד ואחד לפי מה שרואה לדרוש בנחמה, כעובדא דעולא (הגמרא שלנו) וזולתן בתלמוד”.
הצורך להתאים את דברי הנחמה לאבל ולאבלות, יכולים לסייע לנו להבין את הסיבה שחז”ל שמו דגש רב על חובת השתיקה וההקשבה לאבל, וקבעו כי “אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחילה”. לא לכל שלבי האבל תגובה דומה, אין אבלות דומה לחברתה, ומה שנשמע גידוף לזה מתקבל על לב האחר. נתפלל כי ה’ יתן בנו דעת ורגישות ויהיו דברינו לרצון לפני האבלים.
הטור לע”נ סבי ר’ אברהם בן ר’ מנחם מנדל שהשבוע אנו מציינים שנה לפטירתו
