בצאתנו אל העולם איננו צועדים בו כאנשים פרטיים בלבד. אנו עוטים על עצמנו באופן מובנה את הזהות שלנו כיהודים דתיים. אנשים שאינם יהודים תמיד יסתכלו עלינו בשבע עיניים, והאופן שבו ננהג ייצג לא רק אותנו כאנשים פרטיים, אלא את הציבור היהודי כולו. אם סביבת העבודה שלנו מורכבת ברובה מיהודים חילונים – כפי שקורה לרוב בישראל – התנהגותנו תקרין על האופן שבו נתפסים היהודים הדתיים כולם.
יוסי הבר, נשיא חברת “אוקספורד היל פרטנרס” והמנהל לשעבר של תאגידי המזון הענקיים “קראפט” ו”דנונה”, ניסח זאת כך: “עובד שאינו יהודי נתפס בעיני המעסיק באחת משלוש דרכים: או שאוהבים אותו, או ששונאים אותו, או משהו באמצע. אבל לעובד יהודי דתי אין פריבילגיה כזו. אצלו יש רק שתי אפשרויות: או שסביבתו תכבד אותו בהיותו יהודי דתי ובכך ייגרם קידוש ה’, או שסביבתו תסלוד ממנו ואז יקרה ההפך הגמור. ליהודי דתי אף פעם לא יתייחסו כאל עובד רגיל ותו לא; בסביבה העסקית פשוט אין דרך ביניים”.
על הכף מוטל הרבה מאוד, ולכן אנו מחויבים למאמץ ממושך ולערנות מתמדת כדי שמעשינו והתנהגותנו יביאו לקידוש שם שמיים, ולא חלילה להפך.
שם שמים מתאהב
הגמרא מספקת לנו קווים מנחים להגדרת המושג קידוש ה’: “אביי אמר, כדתניא: ‘וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ’ (דברים ו, ה) – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה… פלוני שלימדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו… אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה; פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו”. (יומא פו, א).
כאשר אנו נוהגים באופן שאיננו ראוי או בחוסר נימוס, הדבר משליך לרעה לא רק על הדימוי שלנו, אלא על האופן שבו תופסים את כלל היהודים שומרי המצוות, את התורה עצמה ולעיתים גם את העם היהודי שאנו בניו ונציגיו. האם התנהלותנו תגרום לאנשים שאנו באים איתם במגע להתפעל ולומר “ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, אשרי רבו שלימדו תורה”, או חלילה להפך? האחריות מוטלת על כתפינו.
ומעשה שהיה: “…חששתי שאם אגלה בראיון שאני שומר שבת ושעליי לצאת מהעבודה מוקדם בימי שישי, אפגע גם בסיכוי הקלוש הזה. תכננתי לומר שאני מוכן לפצות על כך ולעבוד בימי ראשון, וקיוויתי שהם יסכימו לפתרון הזה. ככלות הכול, השורה התחתונה היא שהעבודה תיעשה. בכל אופן, ידעתי שאני לוקח סיכון גדול.
“כשסיפרתי למראיין שאני שומר שבת, הוא השיב כך: ‘כשהגעתי לעבוד כאן, עמיתי לעבודה במשרד היה יהודי דתי, אדם נפלא. כשאני רואה שגם אתה יהודי דתי, זה גורם לי לחבב אותך אפילו יותר’.
“לפני הריאיון רעדתי מפחד, אבל יהודי דתי שעבד שם לפניי יצר קידוש ה’ אמיתי, והדוגמה שנתן גרמה לכל סובביו לחשוב באופן חיובי על יהודים שומרי מצוות. בזכותו התקבלתי לעבודה”.
למדנו: העובד ירא־השמיים מביא איתו לעבודה איכויות נפלאות. עלינו לפעול לאור אמות המידה הללו. רואים אותנו!
