התלבטתי אם להמשיך השבוע את העיסוק במכות ההוריות. רציתי לעסוק בחיובי, אך כמות התגובות שקיבלתי הבהירה לי שכדאי להשקיע עוד קצת ב״נקיונות״. בשבוע הבא נחזור ל״עשה טוב״ ובינתיים נטפל בעוד כמה ״מכות״ שאפשר להיפטר מהן.
המכה השישית: הורים שמפחדים לומר ״לא״
כחלק ממכת נקיפות המצפון (איתה פתחנו בטור הקודם), הורים רבים מפחדים מתסכול של הילדים. זכרו שילד חייב גבולות. ילד חייב לדעת לקבל ״לא״ וחייב להתנסות בתסכול על מנת ללמוד להשתלט על עצמו למרות התסכול. זו מיומנות קריטית לחיים, שילדים מפונקים מתקשים לפתח.
המכה השביעית: חוסר עקביות
ילדים צריכים סדר, כללים ברורים, ותחושת ביטחון. ילד רוצה לדעת על מה הוא יקבל הערכה וצריך לדעת על מה הוא ייענש או יינזף.
הבטחתם פרס על משהו? קיימו. זה יבנה אצל ילדכם מיומנויות חשובות של אמון ודחיית סיפוקים.
הבטחתם עונש? גם זה דבר שחייבים לקיים. הבטיחו כמה שפחות עונשים אך אם כבר הוצאתם את זה מהפה – עשו זאת. אם זה לא יקרה – הילדים ילמדו שאתם סתם מדברים. ניתן למצוא סיבות לקצר או להפחית את העונש אך קיימו את דבריכם.
המכה השמינית: השוואות
אין ילד שלא חווה השוואות. השוואות בינו לבין הילדים האחרים (שתמיד עוזרים ואף פעם לא מתחצפים), השוואות בינו לביניכם כשהייתם ילדים (״אני בגיל שלך הייתי מנקה קומה שלמה לפסח״), או בינו לבין ילדי השכנים (“הנה יוכי הבת של צילה יוצאת כל יום בזמן ומגיעה ראשונה לסמינר”).
לא לעשות את זה! ההשוואה אף פעם לא מקדמת אותנו. לכל ילד ״תיק״ משלו, והשוואה לדמויות מושלמות רק מתסכלת את הילד וגורמת למתחים מיותרים בתוך המשפחה.
המכה התשיעית: בית המשפט
הורים רבים ואף אנשי חינוך מנוסים נקלעים לתפקיד שיפוטי במריבות בין הילדים. זו עמדה שכדאי לצאת ממנה. הילדים מתקוטטים בהרבה מקרים על זוטות, לעיתים על מנת להשיג תשומת לב, ותפקיד השופט שם אותנו בעמדה מתישה.
נסו את המשפט הבא: “אני אבא, אבל לא שופט. לכו יחד לחדר ותצאו משם רק אחרי שמצאתם דרך להסתדר. אתם אחים ואני לא אשפוט ביניכם עד שתהיו בני חמישים… אחרי שתסתדרו תוכלו לחזור חזרה. זה תלוי רק בכם. אני סומך עליכם שתמצאו דרך לפתור את זה”.
כמובן שצורה זו לא רלוונטית במקרה (למשל) שמדובר בילדים קטנים מאוד או באלימות פיזית לא מאוזנת, אך ברוב המקרים היציאה מתפקיד השופט תשחרר לכם מלא אנרגיה.
המכה העשירית: הקשבה בכאילו
בעידן הפרעות הקשב והריכוז של ההורים, הילדים מפתחים יכולת מדהימה להשיג תשומת לב.
כשאתם עסוקים במשהו אחר והם רוצים יחס, אתם מקשיבים בחצי אוזן ואז הם מרגישים שאתם לא שומעים ומתחילים לחזור על עצמם כמו תקליט שבור. בקיצור, הקשבה בחצי אוזן לא עושה לכם שקט.
אל תקשיבו כשאתם לא מסוגלים! קבעו זמן ביום בו אתם באמת מקשיבים ולמדו את ילדיכם לשאול: ״אני רוצה לדבר איתך, אפשר כרגע?״.
המכה האחת עשרה: ״מה יגידו״
״דרך ברייתו של אדם – להיות נמשך אחר רעיו וחבריו״ (רמב”ם דעות ו:א), אבל בחינוך זה הרסני. במקום לדאוג לטובתו של הילד בבחירת מוסד חינוכי או בהחלטות אחרות משמעותיות, לעיתים אנו נגררים למה שיותר מקובל ומה ש״נחשב״ בעיני הסביבה.
אל תיפלו לבור הזה! התוצאות מוכיחות שילדים יודעים מתי עשיתם דברים מאהבה ואכפתיות, ומתי אתם מפוחדים על נפשכם מ״מה יגידו״. וכשמתבגר מרגיש שלמבוגרים אכפת רק מעצמם, הוא מבין שגם הוא צריך לחשוב רק על עצמו וזה בדרך כלל יעשה שירות רע עבורכם.
המכה השתים עשרה: פחד מצוותים חינוכיים
שמה של הגננת על צג הטלפון מכניס כל אמא להיסטריה. מה כבר הבן שלי עשה, ואיזו לקות הגננת מצאה אצלו?
אנחנו בדור של אבחונים (ולעיתים גם עודף אבחונים). אנחנו מפחדים מהתווית שידביקו לילדנו המקסים וחושבים שאם משהו אצלו דורש התייחסות זו אשמה של הגנטיקה ״הדפוקה״ שלנו או האשמה חדה כלפינו כהורים.
בואו לא נפחד מהצוותים החינוכיים. בסך הכל ברוב המקרים הם רוצים טוב גם כשהם צודקים וגם כשהם טועים. נסו להבין בנחת את דבריהם וזכרו שהבחירה תמיד נשארת בידיכם. אתם לא אשמים בכלום ושום דבר ממה שנאמר לא אומר שאתם לא בסדר.
בהצלחה!
