ספר שמות מתחיל במות יוסף ולידת משה רבנו. בין שני המנהיגים מתוחים כמה קווי דמיון מפליאים.
יוסף ומשה שניהם התרחקו מעמם לשנים ארוכות. שניהם אף ניצבו בתפקידי הנהגה, יוסף כמשנה למלך ומשה כממונה על בית פרעה (כמו שפי’ רש”י על ‘ויגדל האיש’). את בניו גידל יוסף כמצרים, עד שיעקב התפלא ‘מי אלה’, וקרא להם מנשה ואפרים על שם שכחת בית אביו והצלחתו במצרים. ובמקביל, גם משה רבנו קורא לבנו הבכור ‘גרשום – כי אמר גר הייתי בארץ נכריה’. המילים ‘ארץ נכריה’ מתייחסות לשהותו המאולצת במדין, אליה נמלט מאימת פרעה. כלומר ארצו ומולדתו היא מצרים ועתה הוא ‘גר’ עד שישוב אליה. עד כמה הייתה זהותו מצרית ניתן ללמוד מדברי בנות יתרו: ‘איש מצרי הצילנו מיד הרועים’. הן מזהות אותו כאיש מצרי לכל דבר. חז”ל אומרים שמשה אף לא טרח להכחישן ולומר שהוא עברי (ועל כך נענש).
נקודת דמיון נוספת: יוסף נשוי לבת כהן ‘און’, בירת הדת של מצרים, ומשה נושא לאישה את בתו של כהן מדין, אשר התנה עימו למסור את בנו הראשון לעבודה זרה (כמו שאמרו במכילתא).
למרות הדמיון הרב, אנו מזהים שוני עצום בכיוון. יוסף התחנך בבית יעקב בארץ כנען, אך נעשה מצרי והוריד את כל בית אביו למצרים. ואילו משה התחנך בבית פרעה מלך מצרים, אך בסופו של דבר הפך לאיש עברי, שמתנכר לפרעה ומוציא את ישראל בחזרה לכנען. ניתן היה לפרש זאת כמהלך של חטא ותיקונו: יוסף אומר לאחיו ולכל בית אביו לרדת למצרים ברעב במקום לשלוח להם אוכל לכנען, וגם בתום הרעב הוא לא משלחם חזרה לארצם, ואילו משה מתקן את הפגם ומעלה אותם חזרה למולדתם.
ואולם יוסף עצמו משביע את בני ישראל ואומר להם ‘פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם’. יתרה מכך, הקב”ה בכבודו ובעצמו מורה ליעקב לרדת למצרים. בתחילה ולמרות הזמנתו של יוסף, מהסס יעקב ומתעכב בבאר שבע, עד שה’ נגלה אליו ואומר לו אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה (בראשית מו, ג-ד).
כלומר התוכנית האלוקית היא שעם ישראל ירדו למצרים ודווקא שם ייעשו לגוי גדול. רצון ה’ הוא שהאימפריה הגדולה תהיה ערשו של העם היהודי, ולא בכדי. הייעוד של עם ישראל אינו רק לעסוק כיחידים במצוות שבין אדם למקום אלא להקים ממלכת כהנים – מדינה שענייניה הארציים מנוהלים בהצלחה על פי ה’. לשם כך צריכים עם ישראל לרדת בין האומות וללמוד מהם את סדרי החול וההנהגה. כמובן שלא את הכול הם יאמצו, אלא עליהם לבור את המוץ מהתבן וליטול את הנקודות הנכונות.
הגמרא בפסחים (פז, ב) אומרת שלא הגלה הקב”ה את ישראל בין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים. האר”י הקדוש ביאר שהכוונה להעלאת ניצוצות הקדושה הטמונים בין העמים. לנו אין עסק בנסתרות אבל לפי ערכנו נוכל לומר שיש בכל אומה ולשון עניינים שראוי ללמוד מהם, בבחינת ‘חכמה בגויים תאמין’, ואותם ביקש ה’ שנלמד בגלויותינו.
זו הייתה אפוא הכוונה גם בגלות מצרים. לכן יוסף השתקע בה ולפיכך הוא הוריד את בית אביו אליה, וזו גם הסיבה שהקב”ה בחר כשליח להוציאם דווקא את מי שגדל בבית פרעה.
והנה הדבר הראשון שמשה עושה כשהוא יוצא ממצרים הוא לקיחת עצמות יוסף עימו. יש בכך ביטוי נפלא לרעיון האמור. הירידה למצרים אינה תקלה שגרם יוסף, אלא זו בדיוק הייתה התוכנית. נכנסנו למצרים, שקענו בה, למדנו ממנה, אך בסופו של דבר גם יוסף מודה שצריך להיחלץ ממנה ולשוב חזרה לארצנו ולמולדתנו ולחיות בה אך ורק על פי ה’.
