כשתינוק בא לעולם, הוא זקוק למסגרת רבה ולמעט מאוד אפשרויות בחירה. ככל שהוא גדל, המצב משתנה – הוא זקוק לפחות מסגרת וליותר אפשרויות בחירה. על המחנך, המורה או ההורה, ללוות בחוכמה את התהליך שבו הילד לומד לשים לעצמו גבולות. על הילד להבין ששליטה עצמית קריטית עבורו כדי לגדול.
להסביר או לא להסביר: בגיל קטן מחנכים עם כללים ולאט-לאט עוברים לחנך עם ערכים. בגיל קטן מותר לא להסביר את הסיבה, אולם בגיל גדול – חובה להסביר. מיהו גדול? התורה קובעת שגיל 13 לבנים ו-12 לבנות זהו גיל האחריות ובעולם הגדול חושבים שמדובר על גיל 18, ומכאן נובעות טעויות רבות. לכל ילד יש התפתחות ייחודית אבל מגיל המצוות חייבים לכבד את הבחירה של הילד וההשפעה עליו חייבת להיות אחרת – “על פי דרכו”.
חינוך לבחירה: יש לדאוג להכנה טובה של ילדים מגיל מאוד קטן לבחירה. מהחלטות קטנות כמו טעם הארטיק ועד שאלות טובות של שליטה עצמית. לא לחכות ולא לסמוך על מוסדות החינוך.
להתעסק בעיקר: לצמצם כמה שיותר הקפדה על דברים לא מהותיים (צבע הגרב, למשל) ולהגביר את העיסוק בדברים מהותיים (דרך ארץ וכו’). מתבגרים מוכנים לשלם מחיר על דברים מהותיים וכשכופים עליהם המון כללים שאין מאחוריהם מהות, הם מתמרדים.
להשקיע בקשר: הדבר החשוב ביותר מול מתבגר הוא הקשר איתו. כשהקשר טוב ניתן להשפיע, לעומת זאת כשהצינור הרוס, שום דבר טוב לא יעבור דרכו.
מהות הגבולות: גבולות בנושאים של דרך ארץ צריכים להיות ברורים וחדים, כולל עונשים בגיל הצעיר אם אלו נצרכים. העונש אמנם אינו מחנך, אבל הוא יוצר התניה שלילית. לעומת זאת בנושאים רוחניים, עושים מבצעים (מוטיבציה חיצונית) ושיחות רפלקטיביות על מנת לבסס חיבור פנימי לערך ולפעולה.
לא לחכות בפינה: לא “לתפוס” את הילד בנפילותיו. אין בכך תועלת. כשאתם מזהים נפילות בגיל ההתבגרות, דברו על הדברים “מסביב” ונסו לעזור לו להגיע לשליטה עצמית מעצמו. לא ראיתי לעולם דבר טוב שיוצא מטקס ה״תפסתי אותך״.
בלי לחץ: אל תעמיסו את ה”נערוון” (לחץ) הדתי שלכם על הילד. תזכרו תמיד שאתם הורים ולא הרב הראשי. הילד יצטרך לקיים קשר ישיר עם אלוקים כל חייו מבחירה עצמית והקשר הזה לא צריך לעבור “דרככם”. ככל שאתם נדחפים למקום הזה בגיל הנעורים, הילד ממשיך להישאר ילד ובמקום לעבוד את ה’ – הוא עובד אתכם.
זמן בחירה: יש כאלו שמחכים לתת לילד לבחור “כשהוא יהיה בשל”. ההיפך! בשלות מגיעה כשנותנים לילד לבחור.
בהצלחה!
