בנימין היה בחור פעיל ונמרץ, זאת לבד מתורתו ותפילתו שנודעו לשם ולתהילה. שמו הלך לפניו וכולם ניבאו לו גדולות ונצורות. היה זה בתחילת זמן קיץ, כשבבת אחת חשו כולם שבנימין אינו כתמול שלשום. הוא נכנס בשקט ובבטחה, תפס את מקומו בבית המדרש והחל ללמוד. כך היה בתפילה וכך היה בכל סדרי היום. מלבד זאת, איש לא שמע עוד את קולו של בנימין, כאילו קיבל עליו תענית דיבור עולמית.
אט־אט החלו כולם להתרגל לבנימין החדש והשקט, זה שחוץ מתורה ותפילה קולו לא נשמע עוד – לא במסדרונות, לא בחדר האוכל, לא בדרשות שבע ברכות ולא בחדר. פשוט קולו לא נשמע עוד כבעבר.
היה זה בשבת זכור של אותה שנה. כולם נזכרו איך לפני שנה, הדרשן המרכזי ב’שבת ת”ת’ היה בנימין. דרשה בלתי נשכחת. הוא תיאר את כאבי השיניים של חברו לחדר שלא טופלו בעקבות מצוקה במשפחה, עבר לציטוטים ממגילת אסתר לצד חוש הומור עכשווי וחיקויי פוליטיקאים. דרשה שהכניסה אנרגיה בלב כל התלמידים, שאצו־רצו מיד בצאת השבת לדפוק על דלתות ישראל להציל עוד כאוב שיניים נצרך.
בסעודה שלישית, בנימין ישב וזימר את פסוקי דוד המלך “נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק” – כל מילה נשקלת ומדודה. יוסף, חברו לשולחן השבת, החליט לפצח את התעלומה ושאל אותו לפשר השתיקה שגזר על עצמו. בנימין החוויר והסמיק, אך פתח את פרשת תצווה והצביע על הפסוק: “וְהַטּוּר הָרְבִיעִי–תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם”.
בנימין פתח במונולוג, שבדיעבד הצטער יוסף שרק הוא זכה לשמעו: “שנה שעברה, לאחר הדרשה המוצלחת, כולם שיבחו ופירגנו לי. מיד אחר כך עליתי להשלים שניים מקרא ואחד תרגום, וכשהגעתי לפסוק הזה נתקעתי בו. חזרתי עליו שוב ושוב, כמו שיר שנצרב בבוקר ומזמזם כל היום.
“התחלתי לחקור את שמות אבני החושן, והשם ‘ישפה’ תפס אותי במיוחד. עברתי מספר לספר עד שהגעתי למדרש תנחומא ששינה את חיי: ‘א”ר שמעון בן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה: רחל תפשה בשתיקה עמדה זרעה בשתיקה… בנימין בנה האבן שלו מן האפוד ישפה, יודע במכירת יוסף ושותק וזהו ישפה יש לו פה ושותק’…
“המדרש מלמד שהמעלה הגדולה של האדם היא לשתוק, לא להיות שתקן אלא דווקא זה שיש לו פה ובוחר לשתוק וללמוד מכולם. זו הייתה אבן בנימין בחושן – ישפה – יש־פה ואינו מדבר! ומצאתי שהשפת אמת כותב: ‘בענין קביעות הימים למשתה… בימים הללו [פורים] יש תיקון לבחינת הגופים. דאיתא רחל תפסה פלך שתיקה. וכן בנימין ישפה ואינו מגיד… לא מצאתי לגוף טוב משתיקה’.
“ולכן לכבוד פורים דאשתקד קיבלתי על עצמי להיות כאבן ישפה. כולם יודעים שיש לי מה לומר, אבל בשנה זו של שתיקה למדתי כמה עוד יש לי ללמוד ולגדול – ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה…”.
