אחד הרגעים הכואבים בפרשת המרגלים הוא כאשר עם ישראל מבקש לשוב בתשובה ותשובתו נדחית: ‘וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ כִּי חָטָאנוּ’. לא זו בלבד שהם מבינים את גודל טעותם אלא שהם גם נחושים לתקן את מעשיהם. הם משכימים קום ומבקשים להסתער על ארץ כנען. אולם משה מזהיר: ‘כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה’ וְלֹא יִהְיֶה ה’ עִמָּכֶם’. ואכן, כאשר אמר להם כן היה. העמלקי והכנעני הביסו אותם.
השאלה המתבקשת היא מדוע לא קיבל בעל הרחמים את תשובתם. אחרי חטא העגל ביקש ה’ לכלותם ומשה הצליח לרכך את חרון האף, ואילו כאן אחרי הוצאת הדיבה על הארץ נותר עונשם על כנו. מוות במדבר. בפרט יש להבין, הרי אין זו הפעם היחידה שבני ישראל מתגעגעים לשוב מצרימה. כשפרעה וכל חילו רדפו אחריהם הם אמרו: ‘הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם’ (בשלח), כאשר התאוו תאווה אמרו: ‘זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם’ (בהעלותך), וכשצמאו למים הטיחו: ‘וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה’ (חוקת). האם האמירה שלהם בפרשתנו: ‘לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ’ שונה כל כך מכל אלו?
נראה כי נקודת השוני טמונה ביוזמה המעשית שהם נוקטים לאחר דברי המרגלים: ‘וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה’. בכל התלונות הם מביעים תסכול ממצבם הקשה במדבר ומציגים את געגועיהם למצרים. אך לאחר שהם שומעים את דיבת הארץ הם לא מסתפקים בביטויים של מרמור. הם מתארגנים הלכה למעשה לשוב למצרים. אין כאן ביטוי של ייאוש גרידא אלא תהייה של ממש על הראשונות. הגעגוע למצרים, כך מתברר כאן, אינו נוסטלגיה בלבד. הם מעוניינים באמת ובתמים לבטל את כל המהלך של יציאת מצרים ומתן תורה. מאליו מובן שמדובר על הידרדרות חסרת תקדים של עם ישראל.
ובכל זאת, ידו של ה’ פשוטה לקבל שבים. מדוע לא קיבל את תשובתם? הסיבה לכך פשוטה. תשובה איננה הרהור בלבד אלא תהליך עמוק ורב־שלבי. האדם צריך לבנות מבנה חדש של אישיותו. תשובה הבאה בהבזק של רגע מסתלקת באותה מהירות. בפרט הדבר אמור על תשובה הבאה מחמת איום ופחד. לתשובה שכזו תאריך תפוגה מהיר והיא אינה מחזיקה מעמד.
אמנם מצאנו שאפילו רשע גמור, אם קידש אישה ‘על מנת שאני צדיק’ הרי זו מקודשת שמא הרהר בתשובה (קידושין מט:), אך אין הפירוש שתשובה זו מועילה לשינוי מצב האדם, ולא עלה על דעת הגמרא שהוא יתמיד בתשובה זו, אלא שאנו חוששים שמא באותו רגע בלבד היה צדיק וקידושיו חלו. גם מתשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא אין להוכיח שתשובת בזק היא תחליף לשינוי עמוק. אדרבה, הגמרא שם (ע”ז י”ז.) מביאה את מעשהו כדוגמה לכך שיש עבירות שלאחריהן אדם אינו יכול לשוב בתשובה ולתקן את חייו. תיקון בזק, כך עולה מהמעשה שם, יכול להגיע רק בצורה כזו שאדם מת מתוך תשובתו.
וכיצד נראתה חזרתם בתשובה של ישראל בפרשתנו? ברור לכול כי רק לשמע העונש הקשה – וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה – התעוררו ישראל בזעזוע והחליטו על שינוי מן הקצה אל הקצה. שום תהליך לא עבר עליהם. ברגע הקודם טוו מהלך מעשי לשוב למצרים, וברגע שלאחריו הם כבר מעפילים אל ההר להילחם בכנענים.
מובן אם כן מדוע דוחה ה’ את תשובתם. לכיבוש הארץ אי אפשר להוביל עם המעדיף להשתעבד במצרים במחיר ויתור על כל מעלותיו. אם המניע להעפלה הוא איום ופחד, התשובה לא תחזיק, קל וחומר כשהשינוי קורה בִּן־לילה. כדי לקום ממצב קשה דרושה הבנה מעמיקה של הטעות ושל הדרך הנכונה.
הסיכוי לשינוי קיים. אך אם אדם סבור שהחלטה של רגע אחד תועיל, הוא משלה את עצמו. פחד מעונש יכול להניע את האדם לרגע מזוקק של הבנה שהוא חייב להשתנות. אך זהו רגע בר־חלוף. מפנה בר קיימא בחיים כולל בהכרח עבודה ארוכה ומייגעת, מחשבה, תכנון והבנה חיובית של צדקת הדרך.
