אנו שואפים לקבל החלטות מתוך בחירה מלאה ורצון חופשי. אנו מסתכלים בעקימת עין על מי שבחר את דרכו בחיים מתוך כפייה, גם בנוגע לקבלת התורה. הגמרא מספרת כי קבלת התורה ביציאה ממצרים היתה מתוך כפייה, ורק בפורים, עם ישראל קיבל את התורה שוב מאהבה. הסיבה לכך ברורה, כשמופעל כח חיצוני, אנו לא בטוחים שאכן הדבר משקף את תודעתו הפנימית של האדם. למעשה, כשמופעל כוח בסיטואציה בין־אישית היא הופכת להיות ריקה מתוכן, לא ניתן לדעת מה באמת התרחש בה.
הגמרא (בבא בתרא מז) מדגימה זאת באמצעות העיקרון ש”גזלן אין לו חזקה, וגם לבנו של הגזלן אין חזקה”. העובדה שלגזלן אין חזקה אינה ייחודית רק לגזלן. גם בעל מכבסה (אומן) לא יכול לטעון שחליפה שהופקדה אצלו היא שלו, אך הגזלן מתייחד בכך כי גם בדור הבא, גם כשהבן שלו מחזיק בשדה ומביא עדים שאכן בעל השדה מכר את הקרקע לאביו הגזלן וקיבל תמורתה מעות, לא ניתן להסיק כי המכירה בוצעה מרצונו החופשי של המוכר, ולכן, העסקה בטלה (ואם יש עדים שהגזלן העביר כסף, עליו להחזיר את הכסף, אך מכל מקום העסקה בטלה, ש”ט). להשלמת התמונה, נדגיש כי מדובר בגזלנים אלימים שמסוגלים להרוג והם בעלי כוח מול השלטונות.
אלא שבהמשך הסוגיה, הגמרא מבקשת לאתגר את התמונה הזו. שכן כשאנו מעמיקים קצת ומתבוננים, אנו מגלים כי בעולם הריאלי, אנו לא פועלים מתוך רצון חופשי. למעשה, הגמרא עומדת על כך (מז: – מח:) שכל אדם שמוכר נכס, הוא בעצם מוכר אותו ‘שלא לגמרי מרצונו’. אדם היה מעדיף שלא תהיה מגבלת משאבים, שהוא יוכל להחזיק בכל הנכסים שבעולם ולפרוע את כל חובותיו מבלי לממש שום נכס, אלא שמכיוון שהוא מעוניין בכסף נזיל הוא ‘נאלץ למכור’. הגמרא עומדת על כך שהרצון הוא דבר שתמיד נתון בהקשר. או בניסוח חריף: אדם לא רוצה למכור את ביתו, אך אדם בהחלט רוצה למכור את ביתו בכדי לא למות.
הגמרא דנה במקרים שונים של כפייה – כפיית גט, כפייה על אדם להביא קרבן שהוא חייב בו, כפייה למכור, ואדם שכופה אישה להתקדש לו – ומציעה מספר אבחנות בין כפייה לרצון שאולי גם יכולים לשמש אותנו בחיים האמיתיים.
האבחנה הראשונה, היא כמובן האבחנה בין ‘אונס פנימי’ (צורך בכסף) לבין ‘אונס חיצוני’ (מישהו שמאיים שיהרוג במקרה שלא ימכרו לו את השדה), האבחנה הזו כאמור מאותגרת, ולא מוסכמת על כל האמוראים.
האבחנה השנייה, היא בין ‘כפייה דוחפת’ לבין ‘כפייה יוצרת’. הגמרא מציעה כי יש מקרים שבהם אדם מעוניין בתוכו לבצע את הדבר הנכון, לדוגמה, להביא קרבן שהוא חייב בהבאתו, או לגרש אשה כשבית הדין קבע כי הנישואין הסתיימו. במקרה כזה, התפיסה היא שהלחץ שמערכת המשפט מפעילה, הוא לחץ שמאפשר לאדם לעשות את רצונו הבסיסי. הגמרא מנסחת את העיקרון הזה במשפט הבא שנראה כפרדוקס “כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני”.
הרמב”ם מנסח זאת כך: “אדם רוצה להיות מישראל, והוא רוצה לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתוקפו, כיוון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר ‘רוצה אני’, כבר גירש לרצונו”.
תפיסה זו שלפעמים הכפייה משחררת את הרצון הבסיסי שלנו, היא תפיסה שרלוונטית לעיתים גם למדיניות ציבורית. לא כל כפייה היא ‘שינוי דעה’, יש פעמים שבהן הפעלת כוח, ההדגמה שאין ברירה, היא הדרך לגרום לנו לעשות את הדבר שאנו יודעים מלכתחילה שהוא נכון.
