הרה”ח הישיש רבי ישראל יהושע אייבשיץ שליט”א, מהווה שריד לדור דעה, בטרם מטו עמודי עולם וחרבה יהדות פולין. נצר לקדושים אשר בארץ, בהיותו נכדו של הרבי מקוטנא בעל שו”ת ‘ישועות מלכו’. בימי ההכנה לחג מתן תורה, ביקשנו לשמוע ממנו מעט מהאצור בזיכרונותיו, על הנהגת הדור ההוא בעסק התורה.
רבי ישראל יהושע, נקרא על שם זקנו הגדול, “לפני עשרות שנים פנה אלי בן דודי הרבי מאמשינוב זצוק”ל ואמר לי שהיות ואני הנכד האחרון שנותר במשפחה שקרוי על שמו של הסבא רבי ישראל יהושע מקוטנא, ראוי שאני אעסוק בהוצאת ספריו לאור ואכן השתדלתי בזה מאוד”, הוא מספר בפתח שיחתנו.
האם לפני השואה גם היה מושג של אברך כולל שיושב ולומד כל היום?
“לפני המלחמה, היכן שגדלתי בפולין, היה מושג כזה, אבל מאוד נדיר. בדרך כלל רוב האנשים היו יוצאים לעמול למחייתם, בכדי לפרנס את המשפחה והילדים. מה שכן, היה מושג של ‘קעסט’ שהשווער, אבי האשה, אם הוא היה בעל יכולת, היה לוקח על עצמו לפרנס את חתנו ומשפחתו לכמה שנים כדי שיוכל לשקוד על תלמודו ולאחר מכן החתן היה צריך לדאוג בעצמו לפרנסתו”.
וכשהיה אבי המשפחה יוצא לעבוד, מתי היה יושב ולומד?
“עדיין מהדהד באוזני החרשות קולו של אבא ז”ל, שהיה משכים באשמורת הבוקר ויושב מספר שעות והוגה בתורה. על פי רוב, היה מצרף אליו קבוצת בחורים שהיו מגיעים אלינו לבית ויושבים יחד ללמוד סוגיות בגמרא ובהלכה. אבל המושג של כולל, כמו שיש היום, עדיין לא היה מקובל שם”.
במה עסקו רוב היום, בלימוד או בפרנסה?
“ודאי שרוב היום היו מקדישים לתורה, מהבעלי בתים הצעירים ועד הקשישים. לנגד עיני עומדת דמותו של סבי ז”ל, שגם בגילו המופלג היה מקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה”.
כמה שעות ביום היו לומדים הבעלי-בתים?
“אתה חושב שהיו סופרים את השעות? זה לא העניין. אלא כל שעה וכל דקה פנויה, היו מנצלים אותה קודש ללימוד התורה”.
היו לומדים בקבוצות או שכל אחד למד לבד?
“היו הרבה שלמדו בקבוצות. זכורני שהייתי בא עם סבי ז”ל בפיעטרקוב להתפלל ערבית, היו יושבים קבוצות קבוצות ולומדים יחד בחבורה. ככה היה בסביבות שנת תרפ”ה”.
רבי ישראל יהושע, מפליג בזיכרונותיו: “דודו של סבי, היה הרבי מסקרנביץ’ זצ”ל הלא הוא רבי שמעון בנו הצעיר של רבי מנדל מוורקא. שהיה מכונה בפי החסידים ‘הרבי השותק’, עד שהרבי מקאצק התבטא עליו: ‘מה הוא צועק כל כך בשתיקה שלו?’. פעם אירע שאבי התארח אצל הדוד וכמובן לא הלך למלון, אלא התארח בחדר הסמוך לחדרו של הרבי. הבית היה מלא מקיר לקיר עד התקרה בספרים רבים. בלילה נכנס הרבי בשקט וראה שאבא ער, וקרא לו: ‘חיים אלעזר, אתה ער? מה עושה יהודי כשהוא לא יכול לישון? בא והתבונן איזה חסד גדול עשה עמנו הקב”ה, כל יהודי הרי יש לו את רמת השייכות שלו בתורה, אם כן, כל יהודי שאינו נרדם בלילה תיכף פונה ללימוד התורה לפי דרגתו, אם הוא בעל משנה, או בעל גמרא, או עמקן ולמדן, ואולי רק ‘תהילים זאגער’, כל אחד לפי דרגתו יכול למצוא לעצמו מיד את עיסוקו בזמן שאינו נרדם, זהו חסד עצום!’.
“הרבי המשיך וסיפר: ‘כשהייתי בן 12 הייתי לומד בעיירה זלאשין, עיירה לא גדולה, אך מלאה חכמים וסופרים. באו לבשר לי שאבי נפטר ואני צריך לנסוע להלוויה. בימים ההם לא הייתה תחבורה באמצעות אוטובוסים או רכבות, והאפשרות היחידה הייתה לקחת סוס ועגלה ולנסוע מזלאשין לווארקא, אבל מאחר והמרחק היה רב, לא הייתה ברירה אלא לשכור את שירותיו של עגלון גוי. כשהסתובבתי בשכונה של הגויים, לחפש עגלון, לפתע יצא כלב גדול ונבהלתי ומאז איני יכול לישון בלילות, ורק בקיץ שאני נוסע למעיינות אני מצליח לישון מעט במשך כשעתיים…’ כך אמר ‘הרבי השותק’ לאבי”, הוא משחזר.
ומזיכרון לזיכרון, צפה ועולה מול עיניו דמותו של “מורי ורבי”, הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל, ראש ישיבת חכמי לובלין, וקולו נמלא בערגה: “בין השנים תרפ”ה – תר”ץ אבי שלח אותי אל סבי בפיעטרקוב ובשנים האלו מהר”ם שפירא כיהן שם כמרא דאתרא. שם למדתי בחיידר המקומי והמהר”ם שפירא היה מדבר ומסתובב בין הילדים שהיו אוהבים להיות בקרבתו והוא אהב ילדים והקרין את אהבתו אליהם, כידוע היה רבי מאיר חשוך בנים, בשבתות היינו באים לביתו קבוצת ילדים מהקהילה, והיה נהנה לשבת עמנו שעות ארוכות, לדבר עמנו בדברי תורה ולשיר עמנו, זכרם של שבתות האלו לא מש מזכרוני…
כשאנו שואלים האם מהר”ם שפירא השתתף בשמחת הבר מצווה שלו. רבי ישראל יהושע מחייך: “את דרשת הבר מצווה שהסבא שלי לימד אותי אני זוכר עד היום, עליתי לתורה, קיבלתי תפילין, אבל חגיגת בר מצוה לא עשו לי, ואני לא מרגיש שחסר לי משהו, אמנם היו כאלו נערים שכן חגגו להם בר מצוה, אך סבי החליט שאין צורך בקיום מסיבה, אני קיבלתי בהבנה את החלטתו”.
מהר”ם שפירא נחקק בהיסטוריה היהודית כמייסד הדף היומי, האם כבר אז החלו בלימוד הדף?
“למען האמת, בחייו של המהר”ם שפירא, הדף היומי לא “תפס” ולא היה מקובל בכלל בקהילות. הסיבה לכך היא שאנשים בטבעם קשה להם לקבל רעיון חדש, על אף כל המעלות הגדולות של לימוד קבוע ומשותף שיאגד בין כלל קהילות ישראל, עדיין אנשים קיבלו את זה בחשדנות, מה פתאום שמישהו יקבע לנו את סדרי הלימוד?”
“היו אפילו פשקעווילים וכרזות נגדו על הרעיון של הדף היומי. היום כשאני מספר על זה לאנשים, לא מבינים על מה אני מדבר, מה בכלל שייך להתנגד לרעיון כזה, מה לא טוב בזה? אבל אז ממש ירדו לחייו של הגאון זצ”ל וכבר ניצלו את זה בכדי לצאת נגדו גם על הישיבה, מכיוון שהקים ישיבה מפוארת. שהרי המצב אז היה נורא ובקושי היה לשלם שכר למגידי שיעורים. אינני יודע אם אתם יודעים, אבל זו הייתה הישיבה היחידה בכל פולין שהיה לה בית מדרש משלה, שאר הישיבות היו מקיימות את סדרי הלימוד בבתי מדרשות ובשטיבלאך של הקהילה, שלא לדבר על חדר אוכל שזה היה בכלל דבר נדיר, ופתאום מגיע ראש ישיבה ומקים כזה דבר גדול. טענו נגדו הרי חז”ל אומרים, ‘כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן’ ועוד טענות כיוצא בזה. אבל הוא הבין בחכמתו שצריך להקים מקום ראוי לתלמידי הישיבה.
“חוץ מזה שהוא היה תלמיד חכם ענק ודמות חשובה הייתה לו גם פקחות מיוחדת של חכמי ישראל”.
רצינו לשמוע קצת על אורח החיים של הבחורים באותה התקופה
אספר לכם מעשה קטן שהייתי עד לו: בעיירה בוירשוב התארגנה קבוצת חסידים שהחליטו להקדיש את כל זמנם ללימוד תורת החסידות, בין אלו היה נער צעיר בשם סנדלר שהאבא היה במקצוע תופר את החלק העליון של הנעליים שנקרא ביידיש ‘שטפר’ ובנו היה עוזר לו בעבודה ורגע שנתפס לאותה קבוצה הפסיק לעזור לאביו בעבודה, אביו אף שהיה חסיד גור לא היה מקורב מספיק אבל הפעם תפס יוזמה והחליט לנסוע לגור אל הרבי האמרי אמת ושח בפניו את מצוקתו שבנו עזב אותו, האמרי אמת זצוק”ל שלח לקרוא לאחראי הקבוצה וציווה עליו שמצוות כיבוד אב קודמת למעשה החסידות ועליו תיכף ומיד לחזור לאביו ולעזור לו.
היו הבדלי מעמדות גם בין אלו שיצאו לעבוד?
“מטבע הדברים בוודאי שהיו הבדלים, האנשים הם שונים. היו ביניהם אנשים תלמידי חכמים, שהיו נחשבים ממש לאנשי ספר והיו כאלה שהיה להם פחות שייכות ללימוד, אז מעמדם היה שונה”.
הוא נזכר במעשה מרומם: “כשפרצה המלחמה ורוב בני העיירה וירשוב נשלח למחנה הריכוז, נעמד רב העיירה הגאון רבי משה אליעזר קליגר זצ”ל, היה זה לאחר שהעמידו את כולם בכיכר העיר, וכבר נטלו מכולם את הכיפות, האוירה היתה קשה וכאובה, כולם ידעו לאן הולכים, אך ר’ משה לא הניח לרוח הנכאים לשלוט במקום, הוא נעמד ואמר: ‘טאייערע ברידע,’ אחים יקרים, אנו עומדים בחודש אלול, בימי הרחמים והסליחות, אין זה מתאים להתבטל כך מלימוד תורה, הבה ונלמד יחדיו!, ואז הניח פיסת בד על ראשו ופתח בשיעור בעומק הסוגיא… אלו היו המושגים באותם ימים.
האם גם אז היו כוללים שאברכים לומדים ומקבלים מלגה?
“אז זה לא היה דבר כזה, זה התפתח פה בארץ אחרי המלחמה”.
היום נוצר מצב שלרוב אלו שיוצאים לעבוד, פחות לומדים גם בזמנם הפנוי, למה זה קורה לדעתך?
“קשה להסביר זאת, אולי זה בגלל שפעם לא היה מושג של שעות. ממילא בן אדם לא היה מוגבל ובכל זמן שהיה פנוי מעבודתו תיכף היה יושב ועוסק בתורה ועבודת ה’, או אומר משניות ותהילים. היום כבר נהיה שאם אדם יוצא לעבוד אז הוא מקדיש ללימוד רק את מה שנשאר לו מעט בסוף היום, אם יש לו כוח ללכת להשתתף באיזה שיעור. אני נזכר שכילד בחיידר כבר מגיל חמש(!), הייתי יוצא לפנות בוקר כשעוד היה חשוך, עם תאורה בידי וצועד בגפי לחיידר שם היינו לומדים עד שעות החשיכה של הערב. פעם המושגים היו אחרים, היום אדם יכול להעסיק את עצמו בשעות הפנאי בשטויות בלי שום תועלת”.
“בזמנו קמה מפלגה בשם ‘הבונד’ של איגוד הפועלים היהודים. מפלגה חילונית, שחבריה מנוכרים מהדת, מהר”ם שפירא, הצליח בחוכמתו להערים עליהם. אחד הדברים שהוא עשה, זה להקים מקווה טהרה חדש ומשוכלל והעשירים כעסו עליו, אמרו ‘מה העניין במקווה חדש, הרי גם הישן כשר’, וה’בונד’ הודיעו שלא יתנו כסף לדבר דת. הוא כינס את אנשי ה’בונד’, ושאל אותם למי יש מקלחת בביתו? אז לא היו מקלחות בבית, היא מרחץ ציבורי וכדומה, וכולם אמרו שאין להם בבית. אז הוא אמר להם, אתם הרי פועלים. פועל עובד כל השבוע, רוצה להתרחץ כמו שצריך ואתם לא נותנים לו, וכך הם השתכנעו והקציבו לבניית המקווה סכום גדול. בעיתונים שלהם תקפו אותם, שהם בוגדים בעקרונות של הבונד. הוא ידע לדבר עם כל אחד בשפה שלו”.
אנשי הבונד היו רשעים גדולים, עד כדי כך שהיו קוראים לציבור להשתתף באירועים ציבוריים שהיו עורכים בעיצומו של יום הקדוש יום הכיפורים, ואוכלים שם דבר אחר רח”ל… אך בכל זאת נשאר בהם ניצוץ יהודי. ומעשה היה שבזמן המלחמה הנאצים ימ”ש ברשעותם הגדולה השליכו לרחוב כארבעים ספרי תורה מבית הכנסת, ככה, ללא מעילים התגוללו עשרות ספרי תורה בראש כל חוצות בביזיון גדול, והעמידו זקיף אחד שישמור לבל יהין יהודי להתקרב ולגעת בהם. כמובן שכל יהודי שעבר הרגיש דקירה בליבו וצער רב, אך כולם פחדו להתעסק בזה, אבל דווקא אנשי ‘הבונד’, אז נדלק בהם הניצוץ היהודי, והיה מדהים לראות שהם באו וגנזו את הספרים בכבוד תוך נטילת סיכון גבוה, ממש הכניסו עצמם בסכנת נפשות בשביל כבוד הספרים!
“היה עוד מקרה דומה, שהגרמנים ימ”ש הכניסו אלפי שבויים, חיילים פולניים, להחזיקם בבית הכנסת. ומאחר ובתקופה אז לא היה בית הכסא בבתי הכנסת, רק בבתי המדרש, אז הם העמידו על שטח בית הקברות העתיק היהודי שהיה מאחרי בית הכנסת, כמין צריפים שישמשו כבית הכיסא עבור השבויים וכל זה בביזיון המתים מאין כמותו, וגם כאן אנשי ‘הבונד’ במסירות רבה הזיזו את החרפה והצילו את כבוד המת. שתי סיפורים אלו מזכירים לי את דברי הגמרא על רבי אלעזר בן דורדיא שלא היה עבירה בעולם שלא עבר עליה, ובמעשה אחד קונה את עולמו, גם כאן נכחו כולם לראות איך שיכולים להיות יהודים בשאול תחתית ממש, בשפל המדריגה, עד כדי שעורכים מסיבות של נבילות וטריפות ביום הכיפורים, אבל פתאום יש איזה משהו שמדליק את הניצוץ היהודי ואין ספק שאלו מעשים שעבורם היו בבחינת ‘קונה עולמו בשעה אחת’.
יכולנו לשבת עוד שעה ארוכה ולהתרפק על הזיכרונות מימים עברו וללמוד מהם, אך ביקשנו שלא להכביד יתר על המידה על רבי ישראל שיאריך ימים, והסתפקנו ברשמי ההוד שליקטנו.
