בסוף פרק המפקיד (בבא מציעא דף מ:–מד.) המשניות והגמרא עוסקות בדינו של אדם ‘השולח יד’ בפיקדון שהופקד אצלו למשמרת. הדין הבסיסי – שנלמד כבר מפסוקי התורה (שמות כב) – הוא שבמקרה ששומר ‘שולח יד בפיקדון’, אחריותו על הפיקדון משתנה ומתרחבת, והוא נושא באחריות גם במקרים שהפיקדון נאנס. לדוגמה: ראובן הפקיד אצל שמעון ספר, שמעון קרא בספר וגזר מספר עמודים מן הספר, לאחר מכן אירעה רעידת אדמה והספר ניזוק לגמרי, על שמעון לשלם לראובן את מלוא מחיר הספר מדין ‘שולח יד’.
בדוגמה זו, ניתן לפרק את העוולות ששמעון עשה לשלושה, הוא ‘חיסר’ מממונו של שמעון (העמודים הללו שווים יותר מפרוטה. ש”ט) אך מאידך קשה להגדירו לגמרי כגזלן כי מבחינה מהותית הוא עדיין מהווה ‘ידו הארוכה’ של הבעלים (האלמנט הבסיסי ביותר של גזילה, זה להוציא מרשות הבעלים לרשות הגזלן. להרחבה בנקודה זו ראו בספר תרומת הכרי (רצב ב). ש”ט). הוא השתמש בפיקדון ללא רשות (נזכור שהוא לא ‘שאל’ את החפץ בכדי להשתמש בו, ולכן הוא ‘שואל שלא מדעת’). ולסיום, שמעון מפר כאן את עצם ההתחייבות שלו לשמור, כלומר, הוא לא גנב רגיל, הוא שומר שלא מבצע את המטלה שהוטלה עליו, ואף להפך, מנצל את האמון שניתן בו בכדי לנהוג בממון חברו שלא כדין.
ריבוי ההיבטים הללו מביא לכך שדין ‘שליחות יד’ הוא דין ייחודי, הוא קשור בקשר הדוק לדיני גזלן ולדיני שואל, אך הוא גם שונה מהם. במסגרת זו לא נוכל לנתח את כל הסוגיות ואת כל דברי הראשונים בהקשרים אלו, נסתפק באמירה כי כבר רבא (ב”מ מא:) עמד על כך כי את עצם החיוב ב’אונסין’ במקרה של שליחות יד, ניתן ללמוד מ’שואל’. והדין הבסיסי של שליחות יד (ב”מ מ:) נראה ע”י האמוראים כמקרה פרטי של ‘גזלן’ (ראו לדוגמה סוגיית הגמרא בדף מג., לגבי חישוב התשלום המדויק של השולח יד).
אך למרות כל זאת, ברור שיש ייחודיות למקרה של השולח יד בפקדון, שני האפיונים הייחודים ביותר מופיעים בסוף פרקנו (מג:) האחד זו שיטת בית שמאי כי מספיקה מחשבה (ייתכן שהכוונה דיבור. ש”ט) של השומר כי בכוונתו ‘לשלוח יד’ בכדי שהוא יתחייב באונסין. והשני זו ההלכה כי גם שומר שלא ‘שולח יד’ בעצמו אלא שולח שליח לבצע את ‘שליחות היד’ הרי שהוא מתחייב באונסין למרות שבכל התורה כולה אנו מחזיקים בכלל ‘אין שליח לדבר עבירה’.
דומה כי המפתח לייחודיות זו נעוץ בכך ששולח היד בפקדון הוא אינו ‘גזלן’ רגיל, אלא פוגע באמון ובשמירה. החיוב שלו לא נובע רק מכך שהוא פגע בממון חברו, אלא גם מכך שהוא פגע בשמירה ובהתחייבות שלו לחברו. וכפי שדייקו חכמינו מלשון הכתוב “על כל דבר פשע”, הפרת חוזה של שמירה היא איננה פגיעה רגילה בממון האחר, אלא פגיעה גם בדברים ובסיכומים שהיו ביניהם. ולכן, עצם ההחלטה לשלוח יד במקום לשמור על החפץ היא ‘רגע שמחייב’ לפי בית שמאי, ובודאי שליחה של שליח שיפגע בחפץ במקום לשמור עליו.
הבנה זו היא גם הבסיס לתכונות נוספות של ‘שליחות היד’, והן: א. שיטת האמוראים כי ניתן להתחייב באונסין מדין ‘שליחות יד’ גם ללא פגיעה בחפץ (‘חסרון’ בלשון הגמרא. ש”ט) אלא רק על ידי שימוש שאינו בתנאי השמירה. ב. שגם במקרה שבו שולח היד מחסר מקצת מהחפץ (גוזר כמה דפים מהספר. ש”ט) הוא חייב באונסין על הגזילה כולה. ג. שגם אם בכוונתו לשלם אחר כך על הנזק, הוא חייב באונסין על הגזילה כולה. שכן הפגיעה היא בעצם השמירה, וברגע שאדם הופך משומר של החפץ עבור בעליו, לאדם שמנצל את החפץ לשימוש עצמי ולפגיעה בחפץ, הוא מתחייב בשעה זו להשיב את החפץ לבעליו באופן מלא, גם אם יתרחש אונס לאחר מכן.
בטור זה נעזרתי והתבססתי על מאמרו המצוין ורחב ההיקף של הרב אלישע לוינשטרן ז”ל (דין שליחות יד בפקדון – היחס בינו לבין גזל). הרב לוינשטרן נפל במלחמת חרבות ברזל, בא’ טבת תשפ”ד. יהיו הדברים לזכרו ועילוי נשמתו.
