סיפור לידתם של יעקב ועשו מעלה תהייה מהותית: מדוע ברא הקב”ה את התאומים הניגודיים הללו יחד? מדוע לא נולדו כאחים בזמנים שונים? שאלה זו מעמיקה במיוחד לאור העובדה שכבר מרגע יצירתם ברחם אמם היו מנוגדים בתכלית באופיים ובמהותם.
הכלי יקר מציע תובנה עמוקה בהתייחסו לתגובה שקיבלה רבקה, שני גויים בבטנך. “על כן אמרה למה זה אנכי, כי כמוני כהגר ומה אנכי טוב ממנה ולמה זה התפללתי ותלך לדרוש את ה’ מה הועילה תפילתי, ויאמר ה’ לה שני גויים בבטנך זה רבי ואנטונינוס, והועילה תפילתה שגם עשו יצא ממנו זרע כשר כאנטונינוס ושאר גרי צדק מה שאין כן בישמעאל ובזה את טובה מהגר”.
לאחר עשרים שנות תפילה לזרע של קיימא, רבקה מקבלת את הבשורה המורכבת. תחילה היא תוהה האם לכך התפללה, אך בהבינה שמזרעו של עשו יצאו גם צדיקים כאנטונינוס וגרי צדק אחרים, היא מבינה את משמעות תפילתה העמוקה. תפילתה לא הייתה רק עבור בן צדיק אחד, אלא עבור תהליך היסטורי ארוך טווח שיוביל לגילוי ניצוצות הקדושה גם בקרב זרעו של עשו.
לידתם המשותפת של יעקב ועשו מסמלת תהליך עמוק של יחסי גלות וגאולה. אחיזת יעקב בעקב עשו בלידתם מבטאת מערכת יחסים מורכבת שתימשך לאורך הדורות. נקודת האחיזה בעקב דווקא, החלק התחתון והרחוק ביותר מהראש, מסמלת את אופי הקשר העדין והזהיר בין שני העמים. זוהי נגיעה מרוחקת אך משמעותית, שדרכה מתאפשרת העברת ניצוצות הקדושה מעשו ליעקב.
המאבק ברחם רבקה במשך תשעה חודשים מהווה מעין תבנית ליחסים העתידיים בין העמים. כאשר יעקב נמצא למטה ועשו למעלה, נראה כי אין ביניהם קשר מלבד תיאור מצב. אולם, החיבור העדין בעקב מרמז על העתיד – על אותם צאצאי עשו שילמדו תורה עם בני יעקב ויתגיירו.
על שאלת נצחיות היחסים בין יעקב לעשו, מתייחס החיד”א בספרו חומת אנך לפסוק בעובדיה: “וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה’ דִּבֵּר”. הוא מסביר: “אך עשו היו בו ניצוצי הקדושה רבים ונכבדים ובפרט בגלות הארוך הזה עשק וגזל כמה נשמות וניצוצות הקדושה ובעוד האורות וניצוצות בו אינו קש. אכן בגאולה העתידה שיתבררו ממנו ומכל גונדא דיליה כל ניצוצות הקדושה, ואז יתגלו פעולות בית יעקב אש ובית יוסף להבה ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו והיתה לה’ המלוכה ועילוי לשכינה באר מים חיים”.
בגאולה הקרובה, כל ניצוצות הקדושה יתבררו מעשו, ומציאותו תתבטל לחלוטין. אופיו של עשו מתאפיין בחלקלקות לשון כלפי חוץ, בעוד פנימיותו מלאה רוע ושנאה כלפי יעקב. לעומתו, מהותו של יעקב היא אמת ותמימות. הדרך לקירוב הגאולה עוברת דרך דבקות באמת ובתמימות של יעקב, “איש תם יושב אהלים”, תוך ביעור הצביעות והחלקלקות המאפיינות את דרכו של עשו.
