משנת הפתיחה של בבא מציעא קובעת כי במקרה ש’שנים אוחזין בטלית’ וכל אחד טוען שכל הטלית שלו, הדין הוא כי השנים יישבעו ויחלקו את הטלית ביניהם. הגמרא והראשונים דנים בשני הרכיבים שמגולמים בהכרעה הזו, הן בעצם ההכרעה לחלוק ולא להסתלק מהדיון ביניהם באמצעות ‘כל דאלים גבר’, או להכריע שאין הכרעה דרך מנגנון של ‘יהא מונח עד שיבוא אליהו’. והן בכך שהמשנה קובעת שבשביל לאפשר את חלוקת הטלית, יש על כל אחד מהצדדים להישבע ‘שאין לו בה פחות מחציה’.
במהלך הדפים שלמדנו נתקלנו בכמה גישות לשבועה זו, השיטה המוכרת ביותר היא שיטת ר’ יוחנן (ג’ א, ה’ ב) שהשבועה אינה אלא תקנת חכמים, אך הגמרא מציגה באופן עקיף גם את שיטת ר’ חייא כי השבועה האמורה במשנה קשורה במהותה לשבועת ‘מודה במקצת’ שחיובה מן התורה [והשוו לירושלמי (בבא מציעא א, א) שם אכן מוצגת מחלוקת מפורשת בין ר’ יוחנן לר’ חייא]. מהסוגיה מתבאר שרבי חייא סבר כי משנת ‘שנים אוחזין’ מלמדת אותנו ששבועת ה’מודה במקצת’ רחבה יותר ממה שהיה ניתן לחשוב, ובשל המרכזיות של שבועת ‘מודה במקצת’ כדאי להתעמק בשיטת ר’ חייא, וזאת גם מבלי להתעמק בכל פרטי הסוגיה (ג’ א’ – ה’ א’).
סוגיית הגמרא שמה בפי ר’ חייא שתי הלכות מרחיבות בגדרי שבועת ‘מודה במקצת’ שנלמדות מן המשנה, ההלכה הראשונה נוגעת לכך שאדם מתחייב בשבועה לא רק על סמך הודאתו החלקית, אלא גם על סמך עדים שהפריכו באופן חלקי את כפירתו. מבחינת ר’ חייא (בהו”א) במקרה של ‘שנים אוחזין’, כל אחד חייב שבועה בגלל שיש ‘מעין עדים’ (התפיסה של חברו) שמפריכים חלק מהטענה שלו. בהמשך, ר’ חייא מעלה כי המקרה של ‘שנים אוחזין’ דומה לאדם שסוגר את התביעה יחד עם הודאתו החלקית (‘הילך’), שכן כל אחד מהתופסים גם ‘השאיר’ חצי מהטלית בידי חברו.
הגמרא דוחה את הראיות של ר’ חייא, ואכן דברי ר’ חייא אינם ברורים, כי לכאורה שבועת ‘מודה במקצת’ קשורה באופן מהותי לכך שהנתבע הסכים לקבל חלק מהסיפור של התובע (הבה נזכור כי שבועת ‘מודה במקצת’ נלמדת מכך שבתורה כתוב ‘אשר יאמר כי הוא זה’, כלומר, שהנתבע מקבל את טענת התובע אך מתקן אותה), ומקרים אלו – של נתבע שחלק מסיפורו הוכחש ע”י עדים, של הילך, ושל שנים אוחזין – הם מקרים בהם הנתבע דוחה לחלוטין את הסיפור של התובע. (בסוף הסוגיה (ה א) עולה שר’ חייא מרחיב את תחולתו של דין מודה במקצת גם למקרה של טענו חיטים והודה לו בשעורים, וזו דוגמה נוספת לאותו כיוון).
דומה שר’ חייא סבור כי שורש שבועת ‘מודה במקצת’ לא קשורה לכך שהנתבע כבר הסכים עם חלק מהסיפור של התובע ולכן ‘מגלגלים’ אגב תשלום הממון גם שבועה על החלק השני של הסיפור (לשון תוספות הרא”ש ב”מ ג “דמודה מקצת שיש לו אצלו ממון, אגב אותו ממון חייבתו תורה שבועה כעין גלגול, אבל כופר הכל נסתלק הימנו לגמרי, ואין לו עסק עמו”). והיא גם לא נובעת מכך שהנתבע מתברר כשקרן (דברי רבה בדף ג’), אלא שבועת מודה במקצת היא שבועה כללית למקרה שבו טענתו של הנתבע מורעת ונחלשת באופן עמוק, והיא איננה עומדת לכשעצמה, והיחלשות זו יכולה להגיע בדרכים רבות, הן באמצעות הודאה חלקית, הן באמצעות עדים, הן באמצעות ניסיון לסגור את הדיון בהודאה חלקית, והן באמצעות הודאה בשעורים.
