הרב משה פיינשטיין עסק בסוגיית מראית עין במסעדות לא כשרות כבר בשנת תשי"ט (1959), כאשר נשאל האם מותר לאכול במסעדה המצויה בבעלות יהודית ומגישה רק מוצרי חלב, אך אין לה תעודת כשרות.
הרב פיינשטיין ציין כי המזון עלול לכלול מרכיבים בעייתיים, כגון השומן לטיגון, גבינות אסורות ובישול עכו"ם, והוסיף כי גם אם הסועד מתכוון לאכול רק מנות שאין ספק בכשרותן, אסור להיכנס למסעדה כזו מפני מראית עין וחשד.
עם זאת, הוא ציין כי חכמי הגמרא לא גזרו על מראית עין במקרים של מצוקה חריפה או הפסד כספי ("במקום צערא ופסידא לא גזרו רבנן"); במקרים כאלה יש מקום להקל, ובלבד שהדבר נעשה בצנעה. בהתבססו על גמרא זו, מנה הרב פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים חלק ב סימן מ) שני תנאים הכרחיים כדי להקל:
1. הוא רעב ביותר והדבר גורם לו צער גדול, ואין בסביבה מקום כשר לאכול בו.
2. יש להקפיד ולהיכנס למסעדה הלא־כשרה בצנעה, ולא לעיני חברים או מכרים. במקרה שבו חברים או מכרים נמצאים בסמוך למסעדה, יש להודיע להם מהי סיבת הכניסה למקום – הוא רעב מאוד – ולהבהיר שאין בכוונתו לאכול שם מאכלים לא כשרים (אין מקום לחשוש שהסועדים במסעדה יחשדוהו בכך, שהרי הללו יכולים לראות מה יש בצלחתו).
ברוח גישתו זו, סביר להניח שהרב פיינשטיין היה מקל גם בשאלת הכניסה למסעדה לא כשרה לצורך פגישה עסקית או ריאיון עבודה, וזאת בהתקיים התנאים הבאים:
1. אם לא ייכנס, הדבר יגרום לו צער גדול או הפסד משמעותי; 2. אין מסעדה כשרה באזור; 3. מכריו אינם רואים אותו נכנס למקום; 4. ככל שמכריו אכן נוכחים מחוץ למסעדה והוא אינו יכול לחמוק מהם, עליו להבהיר להם את הסיבות והנסיבות של כניסתו למקום.
"מצוי שהולכים למסעדות שאינן כשרות לצורך פרנסה"
הרב אשר וייס, נשאל בעת ביקור ביוהנסבורג שבדרום־אפריקה על השתתפות בפגישות עסקיות במסעדות לא כשרות. וכך פסק (מנחת אשר, חלק א סימן סז): "מותר להיכנס ולאכול דברים כשרים במסעדה שאינה כשרה, משני צדדים: 1. בשעת הדחק ובמקום צורך וטורח, יש לנקוט עיקר לדינא דאין איסור מראית עין אלא במה שאסרו חז"ל, ולכן בשעת הדחק ובמקום צורך יש לסמוך על שיטת ה'פרי חדש' שאין לנו להוסיף על מה שנאמר בתלמוד לאסור משום מראית העין; 2. יש להקל ב'דבר המצוי', ומצוי שהולכים למסעדות שאינן כשרות לצורך פרנסה ואוכלים רק אוכל כשר, ולכן לא חוששים למראית העין".
הסבר: כיוון שחכמי הגמרא לא עסקו בשאלה אם מותר או אסור להשתתף בפגישות עסקיות המתקיימות במסעדות שאינן כשרות, שכן מציאות זו לא הייתה מוכרת בזמנם, הנושא מצוי מחוץ לתחום האיסור המקורי של מראית עין, ואין לנו להחמיר וליצור איסור חדש. בנוסף, בתקופתנו מצוי מאוד שיהודים שומרי מצוות משתתפים במפגשים עסקיים במסעדות שאינן כשרות מבלי לאכול מזון לא כשר, ולכן אין בכך משום איסור מראית עין, שכן המשקיף מן הצד יבין מן הסתם את הסיטואציה.
בהתבסס על דברי השולחן ערוך ובהתאם לעיקרון שהוזכר כבר בדברי הרא"ש, קובע הרב וייס: "כל גדר מראית עין משתנה לפי המקום, הזמן והעניין. יש דבר שאמש היה בו מראית עין, ולאחר שדשו בו רבים שוב אין בו מראית עין".
לדוגמה, הקפיטריות המוסדיות בימינו מיועדות בעיקר לעובדים המועסקים בבניין, והן מקום שנוח לשבת ולאכול בו. לפיכך סביר שיהודים שומרי מצוות אוכלים שם דברים כשרים או מאכלים שהביאו מהבית. הוא הדין גם ביחס לפגישות עסקיות במסעדות לא כשרות.
משום כך, מסכם הרב וייס, "נראה כי לאחר שרבים נוהגים כן, שוב אין בו איסור מראית עין".
ואולם, הרב וייס מוסיף אזהרה חשובה: ההיתר נוגע אך ורק לפגישות עסקיות שקשה להימנע מהן מסיבות שונות. אין כאן בשום אופן היתר גורף להיכנס למסעדה לא כשרה כדי לבלות ולהתארח, אפילו מתוך כוונה לאכול רק מהדברים הכשרים שבתפריט, שכן כאשר לא מדובר במקרה של צורך והכרח, ראוי להתרחק מכל שמץ של מראית עין.
מתוך הכרת המציאות שהיא הבסיס לפסיקת הלכה, מחלק הרב וייס בין קפיטריות המצויות במקומות עבודה, למסעדות. בקפיטריות יש בדרך כלל מגוון דברי מזון המובאים לשם על ידי ספקים חיצוניים כשהם ארוזים ותחת פיקוח רבני, לצד המזון הלא כשר המוכן במקום. משום כך בקפיטריות אין כל איסור מצד מראית עין, שכן הרואים יכולים להניח שיהודי בעל חזות דתית שיושב שם – אוכל מהמוצרים הכשרים והארוזים הנמכרים במקום. לעומת זאת, במסעדה שהיא טובה דיה כדי לשמש לפגישה עסקית, קשה להניח שיימצאו חטיפי גרנולה, צ'יפס ודומיהם. במקרה כזה אפשר להקל רק כשיש צורך בדבר.
