כותרת: המוות לצד החיים
משנה: על ידי מציאת משמעות ותכלית בחיים נוכל להתמודד עם מוות ואובדן
אחת הדילמות בחיים היא שאלת המוות. לאף אדם נורמטיבי אין רצון למות. יצורי העולם הם הישרדותיים ונלחמים למען חייהם. קדושת החיים והרצון לחיות הם מהדחפים והאינסטינקטים החשובים ביותר שיש לאדם מרגע לידתו. כאשר יש צורך להתעסק עם המוות, להתכונן אליו ולהכין אחרים למוות של יקיריהם, זוהי למעשה התמודדות עם נוגדן החיים.
כל בן אדם מורכב מארבעה רבעים: פיזי, רגשי, שכלי ורוחני-אינטואיטיבי (תחושה פנימית). בלידה אנו פיזיים בלבד. כדי לגדול ללא פחד מהחיים ומהמוות, אנו זקוקים להרבה אהבה ומגע פיזי תומך.
על מנת לעבור בהצלחה את כל שלבי החיים, בראשיתם אנו זקוקים לשילוב של אהבה לצד כללים, מה שיפתח את התחום הפיזי והרגשי יחדיו. הכללים מפגישים את הילד עם החלק של החיים שבו החוק הוא ההיגיון, ללא הסבר רגשי נלווה.
כדי להגיע לתובנה זו יש צורך בהענקת אהבה נכונה וליווי רגשי מדויק לתהליכי החיים, לתווך ולהסביר אירועים מורכבים לפי דעתו ושכלו של הילד. הסתרה של אירועים כדי למנוע התמודדות אמנם פותרת מצב עכשווי, אך מונעת התפתחות עתידית.
בימים אלה, כאשר זיכרון ימי השואה לצד זיכרון חללי צה”ל, מערכות ישראל ופעולות האיבה מלווים אותנו, ובמיוחד בשנה קשה זו, שאלת המפגש עם המוות וסיבת החיים תופסת תאוצה ומצריכה מענה.
שורד השואה ויקטור פראנקל ז”ל, הידוע כאבי שיטת הלוגותרפיה, הסביר שהדחף העמוק ביותר של האדם, או ליתר דיוק הרצון העמוק ביותר, הוא השאיפה למשמעות ולהבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא. הבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו.
פראנקל טוען שהאדם המודרני, שיש בידו את האמצעים אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות, אותה הוא מכנה “ריק קיומי”, ושהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה זו באה לידי ביטוי, לפי פראנקל, במשולש של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות.
על פי פראנקל, ברגע שהאדם ימלא את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, לקראתו יוכל לחתור ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו תיפתרנה.
למעשה, שיטתו של פראנקל ביסודה, כבר רמוזה או כתובה בדברי הרש”ר הירש (פרשת אמור כ”א, ה’) בעניין האיסור על כהן להיטמא למת: “שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש שנאספה אל עמיה – חייבים כהני ה’ להתרחק; בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת; יעוררו בלב העם את רעיון החיים; יזכירו להם את רעיון החירות המוסרית; ישוו לנגדם את היישות האלוהית של האדם, שאיננה משועבדת לכוחות הגוף, הממיתים כל חירות מוסרית; יחזקו בלבם את רעיון החיים – לבל ינוצח על-ידי רעיון המוות”.
כאשר אנו מדברים על המוות, חובה עלינו לצד זה לשוחח על החיים, על מטרתם, תכליתם וקדושתם. אדם שחי בחירות מוסרית ראויה, המוות לא יהווה עליו איום.
עבור אדם שחי חיים ראויים ומלאים, המוות הוא המשך מימוש התכלית ורעיון זה מסיר כל עצב ואבדון. כאשר אנו משוחחים על סיפור הנופלים והנרצחים, עלינו לצד זה לספר את סיפור חייהם, כי זה מעלה אותנו לדרגתם ועושה נחת רוח לנשמתם.
