בפרשתנו מתוארת בהרחבה ברית ערבות מואב. הבאים בברית היו דור הנכנסים לארץ כולם, ‘מחוטב עציך ועד שואב מימיך’. אבל משה רבנו מדגיש: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי י”י אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. מי הם אותם אלו ש’אינם פה עמנו היום’? פירשו רש”י והרמב”ן על פי חז”ל שאלו הדורות הבאים, ובגמרא (שבועות לט א) מבואר שאף הגרים העתידים להתגייר בכלל זה.
קשה להבין איזה תוקף יש לכריתת ברית עם מי שאינו נוכח במעמד ולא קיבל אותה על עצמו. הרי ברית איננה מושגת בכפייה אלא בקבלה מרצון. האם קבלת הדור ההוא מחייבת את מי שלא עמד עמם? על פניו, כשם שאי אפשר לקבל התחייבות על אדם אחר, כך אי אפשר לכלול בברית דורות אחרים, כפי שאדם אינו יכול לקבל התחייבות כספית על נכדו, בין אם נולד וכל שכן אם טרם נולד.
במדרש תנחומא (פקודי ג) מבואר שהכוונה ב’את אשר איננו פה’ היא לנשמות הדורות הבאים. כלומר נשמותיהן של אלו שעתידין להיברא עמדו בברית. המדרש אף מרחיב זאת לברית סיני. אולם עדיין הדברים צריכים ביאור כדי לקרבם אל דעתנו. מה משמעות הדברים שהנשמות עמדו בהר סיני ובערבות מואב, וכיצד התחייבותן מחייבת אותנו?
נראה לבאר זאת כך.
בכל אומה ומדינה, הפרט מתחייב בכל החוקים וההסכמות מצד עצם השתייכותו לעמו ומצד עצם היותו אזרח במדינתו. כאשר ילד נולד, הוא מקבל אוטומטית אזרחות וממילא מחוייב בכל החוקים. הוא יכול להחליף את השלטון או לעבור למדינה אחרת, אך כל עוד הוא אינו עושה זאת, מספיקה העובדה שהזהות שלו היא הזהות הלאומית המסוימת כדי לחייבו בכל ספר החוקים ובכל ההשלכות של אי־העמידה בהם. האם זו כפייה עליו? כמובן שלא. הוא בוחר להשתייך וההשתייכות כוללת את כל החוקים שהוסכמו. אם הוא לא מעוניין, הוא יכול לעזוב.
בכך נבין את משמעות קבלת הברית על אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה ועל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה. החידוש הגדול של התורה הוא שהברית חלה על האומה בכללותה. בדתות אחרות, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הדת איננה שייכת לזהות הלאומית. יכול אדם להיות מוסלמי, בודהיסטי או נוצרי ולהשתייך לאומה ההודית, הסורית, האמריקאית או הצרפתית. הקשר בין התועים ובין אלוהיהם הוא אישי ולא שייך לאומה. האומה והמדינה כשלעצמן מתנהלות לפי חוקים אזרחיים, ובני דתות שונות יכולים לחסות תחת השתייכות לאומית אחת. אך עם ישראל לא כן. הברית של ה’ עם עמו היא ברית לאומית, וכל מי שמשתייך לאומה הוא חלק ממנה.
מעתה נבין כי קבלת הברית בהר סיני ובערבות מואב אכן חייבה את הדורות הבאים אשר לא עמדו בגופם בסיני ובערבות מואב. זאת משום שעם ישראל קיבל על עצמו שהברית עם ה’ היא הזהות הלאומית של העם היהודי, ואין שום משמעות להיותנו עם מלבד החזקתנו בברית עם ה’. מעתה ואילך כל מי שבוחר להשתייך לעם היהודי מחויב בכל מה שכוללת זהות זו.
שמא תאמר, והלא ההשתייכות לעם ישראל אינה נתונה לבחירתם של הדורות הבאים, ונמצא שוב שהברית כפויה עליהם. יש לדעת כי אדם יכול להגיע לדרגה שבה הוא מאבד את השתייכותו לעם היהודי. החתם סופר מחדש וכותב: ונראה לפי עניות דעתי שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה ויחזרו לגויים גמורים אף להקל… ומצינו בעזרא יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה משמע שהוציאם מכלל ישראל וכן נראה לי (הג’ חת”ס או”ח לט).
הבחירה של כל אחד מאיתנו להיות חלק מעם ישראל מחייבת אותו בכל דברי הברית, משום שאין מובן נוסף לזהות היהודית. במובן זה נשמות כולנו עמדו בהר סיני ובערבות מואב כיוון שאנו חלק מהזהות הלאומית שעליה חלה הברית.
