בפרשתנו מביעים בני ישראל דאגה רבה: וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ, כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה’ יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ? החשש שלהם מהמוות מגיע אחרי שהאדמה בלעה את קורח ועדתו, אחרי שמאתיים וחמישים מקטירי הקטורת נשרפו ואף לאחר המגפה שהפילה חללים רבים בקרב אלו שתלו את מות קורח ועדתו במשה ואהרון. הם אפילו צפו במבחן המטות שהוכיח שה’ בחר באהרון ובשבטו.
צריך להבין מדוע לאחר כל זאת חוששים בני ישראל שהמוות ימשיך לאכול בהם בכל פה, והלוא הפתרון פשוט: הם צריכים לא להיכנס למשכן ה’. אכן, כל הקרב אל משכן ה’ ימות, אך כעת הובהר ברורות מי הם הנבחרים ולמי אסור להיכנס, והם יכולים פשוט לא להיכנס ולא למות.
תשובת ה’ היא: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם. כאן צריך להבין שני דברים: א. מדוע הכהנים נושאים את עוון המקדש ולא אלו מבני ישראל הנכנסים אליו ומחללים אותו. ב. מהו ‘עוון כהונתכם’ שאהרון ובניו אמורים לשאת?
מחלוקת קורח ועדתו הביאה לבירור חשוב: לא כל העדה קדושים. אמנם יש רבים מישראל הנכספים לזכות למדרגת הקדושה הנעלית של הכהנים, אך לא כל אחד ראוי לכך. חכמים פטרו חתן מקריאת שמע והתירו לחתן הרוצה בכך לקרוא. אך רבן שמעון בן גמליאל סבר: “לא כל הרוצה ליטול את השם יטול”. לא כל אדם המבקש לעצמו מדרגה שהוא אינו שייך אליה יכול לקבל את מבוקשו. העובדה שרק כהנים רשאים לעבוד במקדש מבוססת על עיקרון פשוט. עבודת הקודש דורשת הכנה מיוחדת. שבט הכהונה מכין את עצמו לכך כל החיים. מילדותם הם מתכוננים לעבודת המקדש, לא מיטמאים למתים, אין להם חלק ונחלה בארץ ישראל וכל הווייתם היא הקודש.
זהו מאפיין ייחודי לכהונה ולמקדש. כתר תורה, לעומת זאת, מונח בקרן זווית וכל הרוצה יכול לבוא וליטול. בלימוד תורה יכול לזכות גם אדם כרבי עקיבא שהיה עם הארץ עד גיל ארבעים. אך עבודת המקדש וקדשיו דורשת זהירות כמעט אינסטינקטיבית. לשם כך נדרש לחיות מלידה בתוך תודעה של ניתוק מהארציות, בלי נחלה, כשכל מעייני האדם מרוכזים בקדושה.
החשש של בני ישראל למות הוא מפני שהם מזהים את הרצון העז שלהם לזכות מדי פעם במגע עם הקודש. מדובר באנשים שאינם כהנים. הם לא התקדשו לכך מרגע לידתם. הם לא גדלו בתוך משפחה שהמקדש הוא כל עולמה. אך אירועי קורח ועדתו מוכיחים שכאשר מתעורר באדם רגש קדושה פתאומי ורצון עז להיכנס אל הקודש, קשה לעמוד בדרכו.
כמענה לבעיה זו הטיל הקב”ה תפקיד על הכהנים. עליהם למנוע את האדם הנלהב מלהיכנס אל הקודש גם אם זו התלהבות כנה הבאה מעומק הלב. בשביל לבוא אל הקודש צריכים לעבור דרך ארוכה. דרוש חינוך מבית אבא ואווירה משפחתית ושבטית התומכת בצורת החיים הזו של התמסרות לעבודת המקדש. אבל אדם הבא מבחוץ מתקשה להבין את המגבלות האלו. הוא אינו מסוגל לקלוט מדוע מונעים ממנו לעבוד גם הוא במקדש. מטעם זה הוטלה האחריות על מקום המקדש על הכהנים העובדים את עבודתו. רק עובדי עבודת הקודש כל העת, מבינים את משמעות קדושת המקום ואת הפער הבלתי ניתן לגישור בינו ובין בן ישראל המבקש להתקרב שלא כדת.
זהו ‘עוון המקדש’ ו’עוון כהונתכם’. עוון המקדש – העוון של חילול מקום המקדש, עוון כהונתכם – עוון חילול עבודת המקדש. אם איש מישראל נכנס ומחלל אותו, זהו סימן שהכהנים לא שימרו כראוי את תודעת קדושת המקום וזהו פגם הנעוץ בעבודת הכהונה שלהם, משום שרק הכהנים העובדים במקדש יכולים להשפיע על עם ישראל את ההבנה של קדושת המקום.
