פעמים רבות מחנכים אותנו שיש עלינו להפריד בין התחושות המוסריות הטבעיות שלנו לבין לימוד התורה. חינוך זה מחדיר בנו תפיסה שהאינטואיציה המוסרית שלנו התעצבה ממקורות שליליים וכי אין לה שום משקל. לאמיתו של דבר, האינטואיציה המוסרית שלנו היא חלק מ’השכל הישר’ שלנו שעלינו לשלב אותו במהלך הלמידה. יתר על כן, האינטואיציה המוסרית שלנו מבוססת על ערכים ומצוות שלמדנו מהתורה.
כשם שאנו נותנים משקל לשאלות העולות מן הטקסט, וכשם שאנו נותנים משקל לשאלות מסברא בנושאים משפטיים, כך עלינו לתת משקל לשאלות המוסריות. אין זה אומר שהאינטואיציה המוסרית שלנו קודמת להכל, והיא איננה ניתנת לשינוי, בדיוק כשם ששאלה שיש לנו מסברא איננה חזות הכל, אבל התחושות המוסריות שלנו הן עוד מקור שעלינו לקחת בחשבון כשאנו לומדים והוגים בדברי תורה.
עקרון חשוב ויסודי זה מודגם בסוגיית ‘בן סורר ומורה’ (סנהדרין סח: עב.). במשניות עצמן אנו נתקלים בצמצום שיטתי של דין בן סורר ומורה: הוא רלוונטי רק ל-3 חודשים, ישנם פרטים רבים באכילה (לאכול בחבורת ריקים, לאכול דבר שאינו מצוה ואינו עבירה), ההורים צריכים לרצות בהבאתו לדין, והם צריכים להיות בריאים למדי.
למרות שהמשנה לא מסבירה במפורש את הסיבה לכל ההגבלות הללו, הרי שבסוף המשניות העוסקות בדין ‘בן סורר ומורה’, המשנה אומרת במפורש כי “בן סורר ומורה נידון על שם סופו, והתורה אמרה ימות זכאי ואל ימות חייב”, כלומר, המשנה אומרת כי ‘בן סורר’ נהרג לא בגלל החטאים של היום אלא בגלל העתיד.
בעקבות המשנה הזו, הגמרא מבססת את התפיסה שיש צורך שה’בן־סורר’ יזלול ויסבא באופן שיביא לכך שהוא יתדרדר (בלשון הגמ’ ‘מימשיך’), וכך הגמרא מסבירה הרבה מהדינים שהזכרנו קודם לכן.
אלא שנשאלת השאלה, מה המקור לכך שבן סורר ומורה נידון על שם סופו? הגמרא (עב.) מביאה את דבריו של רבי יוסי הגלילי שהמקור לכך הוא אינטואיציה מוסרית. הברייתא אומרת כך: “וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?”, ומכח סברא זו, הכריע ר’ יוסי הגלילי כי דין ‘בן סורר ומורה’ איננו ‘ענישה’, אלא ‘דין מניעתי’, שנידון על שם סופו.
חשוב להדגיש כי תהייתו של ר’ יוסי הגלילי איננה אינטואיציה מוסרית ערטילאית. היא מבוססת על כך שהוא מכיר את כל דיני התורה, ויודע ש’זלילה וסביאה’ הם לא איסור המחייב מיתה, אך למרות זאת ריה”ג מנסח את תהייתו בצורה מוסרית, בכדי ללמדנו, שאין עלינו לוותר על תחושותינו הטבעיות בעת לימוד התורה.
ישנה גם גישה אחרת בין התנאים, שמובאת בגמרא, והיא גישת ר’ שמעון שמדובר ב’גזירת הכתוב’. כלומר, דווקא ר’ שמעון שבכל מקום דרש ‘טעמא דקרא’ הגיע למסקנה כי בפרשה זו אין לדון ‘טעמא דקרא’, והתהיות המוסריות והחברתיות הביאו אותו להסיק כי פרשת ‘בן סורר ומורה’ שונה משאר פרשות.
לסיום, ישנה גישה שלישית של ר’ יהודה שמכח התהיות הללו הסיק כי כל פרשה זו ‘לא הייתה ולא עתידה להיות’ ונכתבה רק למען ‘דרוש וקבל שכר’. ובכן, אפשר לדרוש כי פרשת בן סורר ומורה נכתבה באופן שנכתבה בכדי ללמדנו כי עלינו לא להימנע מלהביא את תחושותינו המוסריות ללימוד התורה, ולמעשה, דרך מרכזית ששימשה את חכמינו להבין את כוונת התורה לעומקה, היא דווקא על ידי העלאה של התהיות שלנו, גם אלו המוסריות.
(לסקירה מקיפה יותר של הנושא, ניתן לעיין בספרו של פרופ’ משה הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, עמודים 46–67)
