לרגל יום הפטירה שיחול השבוע (ט”ו תמוז) בחרנו לקחת הפוגה קלה מסקירת חכמי ומאורי דור תור הזהב של המאה הי”א והי”ב, ולקפוץ למאה הי”ז והי”ח כדי להתחקות אחר הדמות הכבירה שתמלא את ליבנו השבוע הזה, הלא הוא רבנו חיים בן עטר ה׳אור החיים׳ הקדוש.
רבי חיים עֲטַר (או אִבְּן עטר) נולד בשנת ה’תנ”ו (1696) בסלא – המוכרת בפי יהודי מרוקו בשם ‘סאלי’ – שבמרוקו [הרב אהרן מרקוס סבור שעיר מולדתו הייתה אסואירה – מוגדור (‘החסידות’ עמ’ 318)].
אביו, רבי משה עטר (נפטר בה’תק”א), נודע כדרשן ובעל ידע בתחום האגדה, והיה בנו של רבי חיים בן עטר ‘הזקן’, מחכמי מרוקו (ה’ת’ – ה’ת”פ בערך).
פרנסתו
במאמרנו על הרמב”ם (גיליון 25, פרשת תרומה תשפ”ד, מדור ‘הצצה היסטורית’) סקרנו את גישתו ביחס לעיסוקו כרופא, מקצוע בו בחר לעסוק לפרנסתו בשל טביעת אחיו רבי דוד, ועמו כספו והשקעותיו שאפשרו לו לעסוק בתורה בנחת, ומשעה שנפטר נשבר מטה לחמו ונאלץ לישא באחריות לפרנסתו.
קווי דמיון נמתחים בין הרמב”ם לרבי חיים בן עֲטַר. משפחת בן עטר השתייכה לקהילת המגורשים, ואבותיה היו בין מגורשי ספרד שהשתקעו במרוקו. פירוש השם ‘עטר’ הוא בושם או בַּשָּׂם (רוכל בשמים), על שם מלאכתם.
באופן דומה לרמב”ם מבכה רבי חיים בן עטר את שבירת מטה לחמו בדמות בני משפחתו שהחזיקו בו כדי שיעסוק בתורה. כך בשנת ה’ת”פ (1720) בערך נפטר סבו רבי חיים בן עטר הזקן, שהיה עד פטירתו רבו הקרוב של נכדו. בשנים שלאחר פטירתו הורע גם מצבה הכלכלי של המשפחה; בשנים 1721–1723 שררה בצורת בכל רחבי מרוקו, ויוקר המחיה עלה, מה שהוסיף לערער את פרנסת המשפחה. חמיו מאשתו הראשונה היה משה בן עטר, איש עשיר ומוכר אשר קיים קשרים עם בית המלוכה. מולאי איסמעיל, מלך מרוקו באותה עת, נודע באכזריותו נגד נוצרים, אך כלפי היהודים גילה אדישות. בניגוד למה שמקובל לטעון, על אף שהמלך לא רדף בפועל את היהודים, הוא לא מנע השפלות ופוגרומים עממיים שהתרחשו נגדם בדרום מרוקו בתקופת שלטונו, ואף הטיל על הקהילות היהודיות, ואף על מקורביו מקרב היהודים, מיסים רבים.
בשנת 1722 הושלך משה בן עטר לכלא בעקבות הלשנה עליו, ושוחרר תמורת תשלום כופר כספי גבוה. בראשית 1723 נפטר נגיד יהדות מרוקו, רבי אברהם מאימראן, שהיה מקורב למלך ושימש כמתווך בינו לבין קהילות יהודי מרוקו. לאחר פטירת אחיו משה מאימראן באותה שנה (בתשרי ה’תפ”ד), התמנה משה בן עטר לנגיד. בחודש אדר ה’תפ”ד (1724) חרץ המלך את דינו של משה בן עטר לשריפה, אך המיר את העונש לקנס כספי. זמן קצר לאחר מכן לקה בליבו ומת. למעשה, עם מותו של חמיו, איבד רבי חיים בן עטר את מקור הכנסתו היחיד.
גם מהירושה לא נותר דבר בשל סכסוך עם משפחה מקומית נחשבת, עליה הוא רומז בהקדמתו לספרו ‘חפץ השם’: “שללו ממני כל אשר חנני ה’, כוחי והוני, מעת פטירת אדוני חמי… הנגיד רבי משה בן עטר… וכמה הרפתקי עדו [=הרפתקאות עברו] עלי מהם ומהמוניהם, בני ברית [=יהודים] ושאינם בני ברית”. רבי חיים בן עטר איבד למעשה את מקור פרנסתו, ובמשך תקופה מסוימת פִּרנס אותו אביו.
מקובל לטעון שרחב”ע עסק בצורפות. אין עדות לעובדה זו, ואפשר שמבלבלים בינו לבין קרוב משפחתו רבי יהודה בן עטר (ה’תט”ו 1655 – ה’תצ”ג 1733) מרבני מרוקו, שהיה אב”ד ובעל ה’מנחת יהודה’ וה’שיר מכתם’, שכל חייו – גם כשכיהן ברבנות – התפרנס מיגיע כפיו ולא חפץ לקבל שכר מקופת הציבור.
גם סיפור הצלתו של רחב”ע מגוב האריות אין לו מקור, ואפשר שגם הוא יוחס בטעות מסיפור אודות רבי יהודה בן עטר; החיד”א בספרו ‘שם הגדולים’ (ערך יהודה בן עטר) כותב על רבי יהודה שיהודים וגם גויים כינו אותו “רבי אל-כביר” – “הרב הגדול” בערבית, לאחר שבהוראת מושל המדינה הוא הושלך לכלא, וכשלא היה לקהילת היהודים את הכסף הנדרש לפדיונו, המושל השליכו לגוב אריות, והוא שהה שם יממה ללא פגע.
תורה ומלאכה
משנתו בדבר תורה ומלאכה מנוסחת הפלא ופלא בספרו ‘ראשון לציון’ (משלי ג טז): “‘אורך ימים בימינה משמאלה עושר וכבוד’ – הכוונה היא כאשר יהיה האדם עוסק בתורה רוב היום, ואיזה שעות ביום, עוסק במחיית הנפש לצרכיו, יכול לזכות בעולם הבא ובעולם הזה. והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה דבר זה כתוב בתורה, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים, וזהו אומר ‘אורך ימים בימינה’. וקשה, מה הוא ימין התורה ומה הוא שמאלה? …אכן ידוע הוא כי הימין הוא תוקף האדם – באשר יעשה כל כוחו ורוב ימיו בתורה, היא שומרתו ומגדלתו לעולם שכולו ארוך. ובשמאלה, פירוש, גם אותו המעט שהוא זמן האדם שהוא מוצא בו טרפו ומזונו – ימצא בו עושר וכבוד, כי יצליחו נכסיו. ואומר בשמאלה – להיות כי הימין צריך לשמאל. שאם לא יהיה לו מזון, הרי אין לו הכנה לתורה! באופן יקראו שלה בשניהם, בין הימין בין השמאל”.
ספריו
רחב”ע מכונה על שם ספרו המונומנטלי ‘אור החיים’ ובו מערכות ופירושי הוד על חמישה חומשי תורה. לצדו חיבר ספרים בחלקים נוספים בתורה: ‘חפץ השם’ על הש”ס, ‘פרי תואר’ על השולחן ערוך חלק יורה דעה, ‘ראשון לציון’ ובו גם מהנ”ל וגם מערכות בדיני ספק ספיקא לצד פירושים על הנ”ך.
כינויו ‘הקדוש’
הכינוי הנלווה ‘הקדוש’ הוא פרי תואר שניתן לו מפי רבני העיר סאלי, בהסכמה לספרו הראשון, שם תארוהו ”איש אלוקים קדוש הוא בדורנו”. גם תלמידו הגדול החיד”א, כותב עליו בספרו ‘שם הגדולים’: מהר”ר חיים ן’ עטר – עיר וקדיש מק”ק סאלי ובא לעיר הקודש תבנה ותכונן סוף שנת תק”ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר. והן בעוון הדור כמעט שכ”ב ובחדש תמוז תק”ג עלה לשמים בן מ”ז שנה זכרונו לחיי העולם הבא. וחיבר ספר חפץ ה’, ראשון לציון, אור החיים, פרי תואר. וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העולם הזה ורבו עזוז נוראותיו”.
פטירתו
רבי חיים בן עטר חי את מרבית שנותיו – כארבעים שנה – במרוקו. בתקופה זו היה מוכר בעיקר בקרב יהודי מרוקו. בגיל ארבעים ושלוש עלה לארץ ישראל עם שתי נשותיו וחבורת תלמידים שהתכוונה להקים בארץ ישראל ישיבה, תוך כדי שהוא קורא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייתם. במסעו לארץ ישראל עבר דרך איטליה, ובה הדפיס את ספריו שהקנו לו את שמו בפזורה היהודית כולה, כולל באירופה. לאחר תקופת נדודים בצפון ארץ ישראל, השתקע בירושלים, ובה הקים את ישיבתו, מדרש כנסת ישראל. במוצאי שבת ליל ט”ו בתמוז ה’תק”ג (6 ביולי 1743), פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים, הסתלק לישיבה של מעלה והוא בן 47 שנה.
הידיעה על פטירתו הפתאומית התפשטה במהירות ברחבי העולם היהודי, ונישאו עליו הספדים מפי גדולי הרבנים: רבי ישראל יעקב אלגאזי (1680-1756) בירושלים, ורבי יצחק בכר דוד (1690-1755) בקושטא.
רב העיר ליוורנו, רבי מלאכי הכהן (1700-1771), מחבר ספר הכללים ‘יד מלאכי’, חיבר קינה מיוחדת על לכתו (בתוך: משירי ישראל באיטליה, שיר קז); בין שורותיה שזורים שמות כל ספריו של רבי חיים בן עטר:
אוֹי כִּי שְׂשׂוֹן כָּל לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ / הָה כִּי כְּהַיוֹם מַעֲנִי לִי סָפוּ
הַמְקוֹנְנִים הַמְיַלְלִים הַמְיַבְּבִים / הִתְקַבְּצוּ עָדַי וְהִתְאַסָפוּ
כִּי בָא זְמַן לִסְפוֹד לְקוֹנֵן גַם נְהִי / בְּעֵת בַּמָרוֹם נָגְהוּ קָצָפוּ
כָּל כּוֹכְבֵי שַׁחַק בְּקַדְרוּת לֻבָּשׁוּ / אֶגְלֵי דְמָעוֹת מִזְבוּל יִרְעָפוּ
יוֹם הִשְׂרָפִים לִמְצוּקִים נִצָּחוּ / וּשְׁבִי צְבִי צַדִיק הַלֹא חָטָפוּ
אֵשֶׁל וְעֵץ חַיִים לְפִרְיָם חָמָדוּ / עוֹדָם בְּאִבָּם יָבָשׁוּ נִשְׁדָפוּ
אֶבֶן מְאִירָה וַעֲטֶרֶת דָת וְזִיו / עוֹלָם מְאוֹרוֹת זָהֳרָם אֳסָפוּ
זַיִת רַעֲנָן וִיְפֵה פְרִי תֹאַר, בְּצִּ- / לָם יֶחֱסוּ הָעָם וְיִסְתּוֹפָפוּ
עַתָּה כְמוֹ צִיץ נָבָלוּ גַם נִגְדָעוּ / גַם נִכְרָתוּ גַם אוּמְלָלוּ נִקְטָפוּ
מִדְרַשׁ כְּנֶסֶת עַם וְיִשְׂרָאֵל אֲהָה / כִּי בֶּעָוֹן דוֹר מוּסָרָיו רוֹפָפוּ
אֵין עוֹד מְאוֹר שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בָּם יַאֲהִיל / חֹשֶׁךְ וְעָנָן כִּמְעִיל עָטָפוּ
לֹא יִלְקֹּטוּ עוֹד מִפְּרִי דַעַת וְלֹא / יִשְׁתוּ לְמֵימָיו כַּאֲשֶׁר יִשְׁאָפוּ
אֶשׁוֹם וְאֶשְׁאָף אֵיךְ תְּהוֹמוֹת הַתְּבוּ- / נוֹת חָסְרוּ חָסוֹר וְלֹא עָדָפוּ
פַּטִישׁ יְפוֹצֵץ הַסְלָעִים אֵיךְ יְהִי / נִגְדָע וְאוֹתוֹ מָחָצוּ יֶחְלָפוּ
עַמוּד יְמָנִי רֹאשׁ לְפִנָה אֵיךְ כְּמוֹ / קָנֶה וָסוּף רֹאשָׁם הֲכִי כָפָפוּ
הָה כִּי גְאוֹן הַדוֹר הַלֹא נֶעְדָר וָרָב / כִּי מַאֲמְרוֹת פִּיו כְּפָז צוֹרָפוּ
מִיוֹם הֶיוֹתוֹ סָר לְמִשְׁמַע אֵל וְכָל / יָמָיו קְרָבָיו הֵם כְּצוֹם סוּגָפוּ
וּבְתוֹכֵחוֹת מוּסָר לְרַבִּים מֵחֲטֹא / הֶחֱדָל וְצֶדֶק וְאֶמֶת נִכְסָפוּ
שְׁפַר חֲסִידִים אַחֲרָיו הֵם יֵלֵכוּ / תַּחַת כְּנָפָיו יֶחֱסוּ נִכְנָפוּ
דָרַשׁ לְעַמוֹ טוֹב כְּמוֹ פַרְדֵס בְּיוֹם / וָלֵיל וְשִׂפְתוֹתָיו דְבַשׁ נָטָפוּ
עָנָיו כָּאִישׁ מֹשֶׁה כְּהִלֵל מַעֲשָׂיו / מוּל הָאֶלֹהִים עַד מְאֹד יָפְיָפוּ
אַבִּיט תְּהִלוֹתָיו וּמֵחוֹל יִרְבָּיוּן / כָּל פֶּה וְלָשׁוֹן מִסְפוֹר יִיעָפוּ
מִי יַעֲלֶה לָנוּ וְעַל מִי נִסְמָכָה / וּפְנֵי יְדִיד אֵל בַּחַרוּלִים חָפוּ
עַל כֵּן שְׁעוּ מֶנִי אֲמָרֵר בְּבֶכִי / כִּי קָצְרָה רוּחִי וְיָדַי רָפוּ
אֶצְעַק בְּקוֹל מַר עַל תְּמִימֵי עָם אֲשֶׁר / בְּבַחַרוּת הֵם עוֹפָפוּ רָחָפוּ
אֶזְכּוֹר בְּעֵת נַפְשִׁי בְנַפְשׁוֹ נִקְשָׁרָה / לוֹ יֶהֶמוּ מֵעָי וְיִתְעַלָפוּ
אִלוּ לְפִי אֵדִי דְמָעַי יִזָּלוּ / הֵמָּה כְמַבּוּל הַיְקוּם שָׁטָפוּ
חֵפֶץ ה’ בּוֹ לְהָאִיר לוֹ בְּאוֹר / חַיִּים בַּגָן שָׁם הַיְשָׁרִים עָפוּ
לֹא מֵת נְשִׂיאֵנוּ אֲבָל חַי יָעֳמָד / כִּי יֶהֶגוּ דָתוֹ אֲשֶׁר אֻלָפוּ
הוּא שָׂר יְחַלֶה אֵל עֲלֵי עַמוֹ בְּעִיר / קֹדֶשׁ בִּשְׂשׂוֹן לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ.
