יצירותיו
רמב”ע חיבר הרבה פיוטים, ונודע בפיוטי הסליחות שכתב. רבים מסליחותיו נכנסו למחזורים, מהם מפורסם במיוחד הפיוט ‘אל נורא עלילה’, המושר עד היום לפני תפילת נעילה של יום הכיפורים, והפיוט ‘רעה בשבטך’ המושר עד היום ביום ראש השנה, בעיקר בקהילות ספרדיות. על שם סליחותיו כונה: אַל־סַלָּח, או בעברית: הַסַּלָּח.
פיוט נפלא במינו הוא ‘סדר העבודה’ ליום הכיפורים שיסד רמב”ע. הוא נבדל ממה שיסדו קודמיו בזה שהוא מתחיל מסיפור מתן תורה ולא מאדם הראשון. הפיוטים הכוללים את סדרי העבודה על פי התלמוד ובייחוד הפיוט ‘אשרי עין ראתה כל אלה’ עוטפים בהדר, חן ויופי רב, את יצירת הליבה.
שירי הקודש של רמב”ע רבים הם מאוד ומספרם עולה ל-243 (כנראה יסד עוד שירי קודש רבים אחרים שאבדו), המפוזרים במחזורים שונים (אך לא במחזורי אשכנז) ובתוך הדיוואן. רובם סליחות לראש השנה ויום הכיפורים. מטרתם היא לעורר את לב האדם להביט אל נגעי לבו ורוע מעלליו. הפיוטים האלו מעוררים את הלב על ריקנות החיים, הבלי הזמן ורדיפת הכבוד המדומה. הם מתארים את החרטה האיומה שבהכרח עתידה לחדור בלבות הפושעים והחטאים בנפשותם.
בפיוטיו הוא חותם את שמו: ‘משה ברבי יעקב’, או: ‘משה אבן עזרא הקטן’. לפעמים: ‘משה הנדכה בן יעקב’ ופעם אחת (בפתיחה ליוהכ”פ): “אני משה ברבי יעקב אבן עזרא גראנטו”. הוא גם חבר את הכתובת על מצבת הרי”ף.
ה’דיוואן של רמב”ע’ כולל 300 שירים יקרים, רובם שירי חול, מקצתם שירי הלל ושבח לאוהביו וידידיו, כמו רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא ועוד; ומקצתם שירי תוגה ואבל על מות חכמים, על נדודיו וצרותיו. בין קינותיו נמצאות קינות על הרי”ף משנת ד”א תתס”ג; על מות ר’ ברוך בן יצחק רבו של הראב”ד וחכמים אחרים.
בדיוואן שני שירים ארוכים, השיר הפילוסופי (164 בתים) ‘בשם אל אשר אמר’ העשוי כמתכונת ‘כתר מלכות’ לרבי שלמה אבן גבירול; והקינה ‘כתב נוחם – שלחו אל אהוביו’ (89 בתים), שהשפיעו על שירים שחיבר הרמ”ה – רבי מאיר הלוי אבולעפיה.
את מעלת רמב”ע כמשורר אנו למדים גם מעדותו של ר’ יהודה אלחריזי האומר עליו: “ור’ משה בן עזרא מושה הפנינים ממליצת הרעיונים” (תחכמוני שער ג); “ושיר ר’ משה בן עזרא ייטב בעיני המשוררים יותר מן האחרים, בעבור מליצתו ונועם מלאכתו, ושירו לבדו קב ונקי, ושירי זולתו מלאו קיא, ולו המחברת היפהפיה. אשר תחילתה נאום טוביה בן צדקיה, הראה בה כל לשון נמרץ, ועל פיה חזון הישר נפרץ ולפניה איש לשונו לא יחרץ” (שם שער יח).
באווירת ימי החג הבעל”ט, נצטט משירו ‘כתנות פסים לבש הגן’, בו הטבע מואנש, הצמחים מולבשים בלבוש כהנים לתאר את הדרו, תוך שהוא נותן רמיזות מקראיות ליציאתם לחירות של יוסף ושל יהויכין, ולחג הפסח כחג האביב:
כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִשְׁאוֹ,
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן הֶרְאָה פִלְאוֹ;
כָּל צִיץ חָדָשׁ לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק לִקְרַאת בּוֹאוֹ,
אַךְ לִפְנֵיהֶם שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל הוּרַם כִּסְאוֹ,
יָצָא מִבֵּין מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֶת בִּגְדֵי כִלְאוֹ –
מִי לֹא יִשְׁתֶּה יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא יִשָּׂא חֶטְאוֹ!
ספריו
מפרי עבודתו בשדה הפילוסופיה היה הספר הערבי ‘אלחדאיק פי מעאני אלמגאז ואלחקיקה’ אשר ליקוטים אחדים ממנו תורגמו בעברית בשם “ערוגת הבשם”. מפורסם היה ספרו ‘אלמחאצרה ואלמדאכרה’ (‘השיחה והנזכר’) על חכמת המליצה. מעבודתו בשדה המליצה והשירה נשארו לנו שירים נפלאים בתארם ויפעתם.
כמו כן חיבר את ‘ספר התרשיש’ הנקרא גם ‘ספר הענק’ הכולל משלי מוסר בחרוזים, בעשרה שערים. בכל שער חרוזים כמנין שם אבן מאבני החושן, ומספר כל חרוזי הספר כמספר תרשיש (1210). הספר נודע גם בשם ‘ספר תגניס’, שם המורה על חרוזים כאלה. סופי החרוזים בנויים ממלות בעלות הברות ואותיות דומות והוראות שונות. השער הראשון מוקדש כולו לאיש חסדו אברהם בן מאיר, אשר הטיב עמו בארץ נודו. בפתח שעריו ישא המשורר משלו ויאמר:
הנה ענק שירי אשר אורו /
על פאתי ארץ יהי מאיר /
יד מחשב משה נתנהו /
על גרגרות השר בנו מאיר.
לצד אלה כתב את ‘ספר העיונים והדיונים’ שנכתב כתשובה לידיד חכם ונדיב שביקש לבאר לו שמונה קושיות על השירה העברית.
הספר מונה שמונה פרקים, וחשובים במיוחד הפרק החמישי, בו הוא סוקר את המשוררים היהודים בספרד לדורותיהם ותכונתם בארבע תקופות: א. זמנו של הנשיא רבי חסדאי אבן שפרוט. ב. מסוף המאה העשירית ועד כיבוש קורדובה ב-1013. ג. זמן פעולתו של רבי שמואל הנגיד ובני דורו הצעירים ממנו. ד. תקופת רבי משה אבן עזרא ובני דורו הקשישים והצעירים ממנו; הפרק הששי העוסק במידות הטובות הדרושות בשביל לחבר שירה ראויה, פרק שגם מלמד על טעמו הטוב ואצילות הנפש של המחבר; והפרק השמיני המלמד את כללי מלאכת השיר, או דרכי קישוט השיר, של משוררי הבדיע המוסלמים, כאלה שרוב רובם מצויים במקרא ומקצתם בשירי המשוררים שקדמוהו, בעשרים שערים.
רמב”ע סיכם את השערים בכלל הבא: “חשוב הרבה וקשט את דבריך. כל רעיון יפה שיכנס למוחך החזק בו, וכל עניין שהא-להים בחסדו ישים בלבך תסדר אותו היטב ברצון הא-להים ובטובו, שהרי הוא משגיח על כל דברי בני האדם והוא מוביל אותם אל הדרך הישרה, משום שהוא טוב ומיטיב לכל. אין א-להים בלתו ואין טוב אלא טובו”.
