ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ידוע החילוק בין משפטים לחוקים. משפטים הם הדברים המובנים ומתיישבים על לבו של האדם, ואילו החוקים הם הדינים שבמבט ראשון טעמם נעלם מאיתנו (אך אין הכוונה שאין בהם מובן, אלא כמו שנאמר ‘אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה’). בדרך כלל, המשפטים הם החובות שבין אדם לחברו, משום שדינים אלו מובנים וטעמם גלוי. איסור הגניבה, חיוב המזיק, אחריות השומר – כל אלו עניינים מבוארים ומחוורים לכל אדם, אולם במצוות שבין אדם למקום, כגון פרה אדומה, יש דברים שבמבט פשוט אין לעמוד על טעמם. הן במשפטים והן בחוקים יש קושי מיוחד. בחוקים – קשה לאדם לעשות דברים שאינו מבין, ובמשפטים – קשה לאדם לראות בחובות שבינו ובין חברו משום דבקות בה’.
אחרי עשרת הדברות, נפתחת הפרשה: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. בכך שבחרה התורה להתחיל עם המשפטים, ולא עם החוקים, יש כדי ללמד עניין חשוב. הקושי ביחס למשפטים גדול יותר. החידוש המשמעותי יותר ביחס לבני ישראל הוא לשים לפניהם את מצוות בין אדם לחברו כציווי אלוקי.
בכל אומה ואומה יש חוקים המסדירים את היחסים השונים בין הפרטים. בכל מדינה, בין עתיקה ובין מודרנית, יש דיני נזיקין ודיני שומרים. לכן, אדם שעובד את ה’ בכל לבו, ומבקש להיכנע לה’ ולרצונו, עשוי להתמקד בעבודת ה’ שלו דווקא במצוות שבין אדם למקום. הן נראות לו מחוברות יותר לתכלית של דבקות בה’. לשלם שכר שכיר או להשיב פיקדון נראה לו עניין חשוב מצד הסדר החברתי, אבל האם אפשר לייחד ייחודים כשעושים זאת, והרי כל חברה, ואפילו הרחוקה ביותר מה’, מקיימת מערכת משפטית המסדירה את העניינים הממוניים.
כנגד זה פתחה התורה: ואלה המשפטים. דע לך, שחוקי הממון שבין אדם לחברו אינם עניינים של הסדרה חברתית אלא הם רצון ה’, וכך יש לשמור אותם. נדגיש, אין הכוונה שיש לשמור את משפטי התורה במנותק מהשכל וההבנה. ידועים דברי רב ניסים גאון בהקדמתו לש”ס, שאיסור גזל הוא מהדברים האסורין מדרך השכל, ובלשון רס”ג והרמב”ם נקראו מצוות אלו מצוות שכליות. אולם היה מקום לראות את כל הדינים שבין אדם לחברו כאינטרס הדדי גרידא: אני לא אגנוב מפלוני והוא לא יגנוב ממני, או למצער כהסכמה חברתית בלבד, שהכול שותפים לה כדי לא לסבול מנחת זרועם של האלימים. זהו דבר שהשכל מחייב אותו, וכל חברה מצייתת לו. אחרת, איש את רעהו חיים בלעו.
להוציא מהבנה זו התגלה הקב”ה בהר סיני והורה שהיושר הוא עניין אלוקי. אמנם כל אומה מבינה שאם לא ייאסר הגזל החברה תקרוס, אולם עובדה זו גופא מקורה הוא ביושר האלוקי, כלומר הקב”ה ברא את הבריאה בצורה של יושר, ומי שאינו הולך בישרות הורס את עצמו ואת העולם.
משמעות הדברים היא ששמירת ממון הזולת היא דבקות בה’. זהו ‘והלכת בדרכיו’, מה הוא צדיק וישר אף אתה צדיק וישר. חותמו של הקב”ה אמת, ואף אתה הולך בדרכי אמת. ההקפדה בממון הזולת היא ייחוד קוב”ה ושכינתיה לא פחות ממצוות שבין אדם למקום. כמו שמובא בשם ר’ ישראל סלנטר: מהו שנאמר בחנוך שהיה מייחד ייחודים על כל תפירה ותפירה – שהיה מדקדק בכל תפירה שתהיה עשויה כראוי כדי להימנע מגזל והונאה.
לא רק ש’אפשר’ להידבק בה’ דרך המשפטים, אלא שהם מקור לדבקות בה’ הרבה יותר פורה מאשר החוקים. המשפטים מצויים לאדם בכל זמן ועת. בכל רגע ורגע שאדם עובד בעבודתו ומקפיד בממון מעסיקיו או עובדיו, הוא דבק בה’. בכל עת שהוא הולך במרחב הציבורי והוא מכבד את בעליו, הציבור כולו, ואינו מלכלך אותו או מזיק לו, הוא דבק במידת היושר שהיא מידתו של הקב”ה.
