חובת ‘השבת אבדה’ היא חובה רחבה כללית, לקחת אחריות על ממון חברו ולהצילו מהפסד, וכפי שדרשו בגמרא (בבא מציעא לא.) “לכל אבידת אחיך – לרבות אבידת קרקע”. גם סידור המשניות בפרקנו מלמד כי ‘השבת אבדה’ היא חלק מחובה רחבה של אחריות כלפי ממון חברו, שכן המשניות בסוף פרקנו (דף לב.) דנו גם בחובת הסיוע לפרוק ולטעון את בהמת חברנו. אלא שפרקנו מלמד אותנו גם על גבולות האחריות כלפי ממון חברנו.
הגבול הראשון הוא שהאחריות שלנו כלפי ממון חברנו תלויה בכך שהאחריות היא משותפת. אם בעל הממון נוהג ברשלנות או שהוא מתבסס על כך שאנו נדאג לממונו, אין עלינו חובה להציל את ממונו או להשיב את אבידתו. וכלשון הרמב”ם (גזילה ואבדה יא, יא) “המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו … ואע”פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר ‘אשר תאבד’ פרט למאבד מדעתו”.
ביטוי נוסף לעיקרון זה הוא בקביעה של המשנה (דף לב.) שבעל הבהמה לא יכול לנצל את העובדה שאנו מחויבים לסייע לו בפריקת הבהמה ולהטיל את כל העבודה עלינו. ייתכן כי עיקרון האחריות המשותפת מסביר גם את הדין שאין צורך להחזיר את האבדה ממש לידי הבעלים ומדעת הבעלים, אלא די בהשבה למקום משתמר.
הגבול השני הוא, הקדימות שניתנת לממון שלנו על פני ממון חברנו. הדבר מנוסח באופן ברור במשנה (דף לג.) אבידתו קודמת לאבידת רבו או אבידת אביו. רב דורש זאת מהפסוק ‘אפס כי לא יהיה בך אביון’, שלך קודם לכל אדם, על האדם קודם כל שהוא לא יהיה עני. עיקרון זה גם בא לידי ביטוי בקביעה (דף ל.) כי אם ההפסד בחיפוש האבדה יהיה גבוה יותר מערך האבדה, אין מוטלת על האדם חובה להזדקק לאבדה. אלא שעיקרון זה מסויג כבר על ידי רב עצמו שאמר כי למעשה יש לבחון כל סיטואציה לגופה, ויש מקרים – כשההפסד שלנו קטן יותר – שראוי לנהוג לפנים משורת הדין ולהזדקק לממון החבר.
הגבול השלישי הוא, שכבודנו ומעמדנו קודמים לדאגה לממון האחר. כלומר, אם הדאגה לממון האחר דורשת מאיתנו לעשות משהו שהיינו נמנעים מלעשותו אפילו עבור עצמנו, אין עלינו לעשות זאת גם בשביל אחרים. עיקרון זה קרוי בגמרא (בבא מציעא ל.) ‘זקן ואינה לפי כבודו’. הגמרא מספרת כי רבי ישמעאל ברבי יוסי לא סייע לאדם שהיה צריך לסחוב את עציו לעיר, ובמקום זה בחר – לפנים משורת הדין – לשלם לו את ההפסד הממוני מכך שהוא לא יסחוב את העצים לעיר.
נחלקו הראשונים (ראו שו”ע חו”מ רסג ג) בפירוש הסיפור: שיטת הרמב”ם, שמכאן ניתן ללמוד כי לפנים משורת הדין יש לאדם למחול על כבודו ולטפל בכל אבידת חברו. אך שיטת הרא”ש היא, כי במקרים מסוימים (תלמיד חכם) יש איסור על האדם לנהוג בניגוד לכבודו ומעמדו בשביל לטפל בממון חברו, ואם הוא מעוניין למנוע מחברו הפסד, הוא יכול לשלם מכיסו. כפי שנהג רבי ישמעאל ברבי יוסי.
