בסדר פרשיות חומש שמות מסופר תחילה על גלות מצרים, ולאחר מכן על יציאת מצרים. בהמשך, על ההכנות לקבלת התורה, מתן תורה ומעמד הר סיני ופרשת משפטים, ולאחריה מתחילות פרשיות המשכן, הממשיכות עד לסיום חומש שמות.
אמנם מעשה העגל המובא בפרשת כי תשא קדם לציווי המשכן ואינו מובא לפי סדר ההתרחשות, וכבר כתב על זה רש”י שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ביאור הדבר הוא שהתורה אינה ספר היסטוריה בעלמא, אלא תורה והוראה לאדם מה יעשה ויביא את עצמו והעולם לתיקון ושלימות, ולכן הדברים לא תמיד על פי הסדר של התרחשות הדברים, אלא על פי מה שהתורה רוצה ללמדנו.
והנה התחיל חומש שמות בבירור הרע ושקיעתו במצולות ים סוף, משם התקדמנו למקום שבו מתחיל התיקון, הוא המדבר, שאין שם אחיזה בחומר וכפי שאומרים חז”ל שעניין מתן תורה ראוי היה להתקיים דווקא בהר סיני הנמוך ודווקא במדבר. כמו שנאמר “ממדבר מתנה וממתנה נחליאל”. ופירושו של דבר הוא, שאחר נתינת התורה, רצתה התורה ללמדנו שעיקר עניינה של תורה הוא להפוך את עצמנו למקום משכן ה’. ולפיכך הסמיכה התורה את עניין המשכן למתן תורה.
זהו עומק כוונת הפסוק “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. השראת השכינה לא צריכה להיעצר במשכן או בבית המקדש. היא אמורה להיות משהו שהוא חלק מכל אחד ואחד מאיתנו.
כל מקום שיהודי נמצא והוא פועל להעלות את החומר ולחבר שמים וארץ הרי הוא פועל ממש את פעולת המשכן שהוא מכון לשבתו של הבורא. להיות כלי לשכינה דווקא בתוך עולם המעשה, זה משכן.
נמצא שסדר המאורעות של ספר שמות בא במכוון, כדי ליצור אצל כלל ישראל את המהלך שבו יוכלו להפוך להיות כלי למתן תורה.
כיום אין לנו בית מקדש. עוונותינו החריבו את ההיכל. אך זאת עדיין נותר לנו – להפוך עצמנו על ידי התורה להיות משכן להשראת שכינה. ביתו של כל יהודי יכול להיות בבחינת משכן, וכפי מילות השיר הידוע “בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ולמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה”.
הכותב הינו ראש קהל בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים
