“בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון”. בתחילת השנה האדם הפרטי בוחן ומבקר את מעשיו לקראת השנה הבאה. בביקורת זו הוא משתדל לשים לב לכישלונותיו ולנפילותיו, וזאת על מנת לתקן ולהשתפר. אם יכסה האדם על מגרעותיו ויעלים מהן עין, הוא אינו מזיק אלא לעצמו. הביקורת העצמית היא כלי העבודה החשוב ביותר של האדם הבוגר בבואו להתקדם ולהתפתח. זו הסיבה שהשנה החדשה מתחילה בביקורת, בדין. על ידי השינוי זוכה האדם לברכותיה של השנה הבאה.
בדומה לאדם הפרטי, גם הציבור נדרש לביקורת עצמית. כאן הקושי גדול יותר. ביקורת עצמית-ציבורית נתפסת לפעמים כמעט כבגידה. כהורים וכמחנכים אנו מבקשים להראות לילדינו ולתלמידינו שדרכנו טובה יותר מהאלטרנטיבות, ואם נצביע על חסרונותיו של הציבור שלנו, תהא זו כהודאה שאיננו מושלמים.
אולם הימנעות מביקורת אינה דרכה של תורה – והראיה הטובה ביותר לכך היא ספר דברים, שאנו עומדים כעת לקראת סיומו. משה רבנו עומד בערבות מואב אל מול דור הנכנסים לארץ. יש חשש מוחשי שהם יפנו אחרי עבודות האלילים של שכניהם, והוא אף מזהיר מפני כך ללא סוף. אף על פי כן, הוא אינו חושך מהם את שבטו. הפרשיות הראשונות מציפות בצורה קשה את כל חטאי בני ישראל. חטא המרגלים, חטא העגל, ועוד. אלו חטאים ידועים שהתורה כבר כתבה אותם בחומשים הקודמים. למרות זאת משה שב עליהם בפירוט ומדגיש את המגרעות המהותיות שהם מעידים עליהן.
משה רבנו עושה זאת דווקא מפני שבני ישראל הולכים לצאת לדרך עצמאית. כאשר הם חטאו במדבר היה ה’ מוכיח אותם באופן מיידי, אך כעת הם עומדים להיכנס לארץ והנהגה זו תיפסק. בארץ ישראל יכול העם לעוות את דרכיו מבלי להיענש על כך מיידית. במצב כזה נדרשת ביקורת עצמית. בלעדיה, יכול העם למצוא את עצמו הרחק מן המסילה, בלי שהוא שם לב היכן סטה ממנה.
בתוכחת ספר דברים מורה משה רבנו דרך לדורות. ציבור שרוצה להתעלות בדרך העולה בית א־ל צריך לבקר את מומיו ולזהות את חסרונותיו. ציבור שאינו עושה כך, לא זו בלבד שפגמיו נשארים בלתי מתוקנים, אלא שהוא מאפשר להם להשתרש ולהתפשט, ולעתים אף להפוך לאידאולוגיה.
החשש של חילול השם לא היה זר למשה רבנו. הוא עצמו העלה אותו כמה וכמה פעמים בפני ה’ בשעה בני ישראל עמדו בפני גזירת השמדה. אולם בכל הנוגע לפרסום חטאיהם של ישראל לא חשש משה מחילול השם. אדרבה, זהו כבודו של השם יתברך, שעמו וצאן מרעיתו פועל לתיקון עצמי. דווקא הסתרת החטא עלולה להיות חילול השם, כאשר הצופה מן הצד רואה כיצד מחפים על עוולות באמתלה תורנית.
הדרכה דומה אנו מוצאים ביחס לענישה ופרסום החטא. בספר דברים נאמר לגבי כמה וכמה עבירות “למען ישמעו וייראו”. לפומביות של החטא והעונש יש השלכה ישירה על מניעת הישנות העוול.
ביקורת אמיתית אינה מכחישה את מה שראוי לשבח. דווקא ציבור שבטוח במעלותיו צריך לדעת להודות בחסרונותיו. מי שנלחץ מפני ביקורת מוכיח על חוסר ביטחונו באיכויותיו. דווקא היכולת להכיר בטעויות ובבעיות מעידה על חוסן ומשדרת לבנינו ולתלמידינו שאנו סמוכים ובטוחים בצדקת דרכנו. הביקורת היא גם תנאי הכרחי לחיזוק המעלות הטובות של הציבור, משום שבהיעדרה, סופו של הציבור להסתאב ולאבד אף את מעלותיו.
אין לך כלי מחזיק ברכה לשנה החדשה כמו הביקורת. ההנחה שאין לנו במה להשתפר, מובילה לקיבעון וממילא לניוון ונסיגה. מאידך, חשיבה מתמדת על מה שראוי לשפר תוביל בעזרת ה’ לצמיחה והתפתחות, ולשנה טובה ומתוקה.
כותרת: ביקורת עצמית כמפתח לצמיחה
משנה: תוכחת משה בספר דברים מלמדת לדורות שהציבור צריך לבקר את עצמו ואת דרכיו; זהו תנאי הכרחי לתיקון והתקדמות, וכלי מחזיק ברכה לשנה החדשה
“בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון”. בתחילת השנה האדם הפרטי בוחן ומבקר את מעשיו לקראת השנה הבאה. בביקורת זו הוא משתדל לשים לב לכישלונותיו ולנפילותיו, וזאת על מנת לתקן ולהשתפר. אם יכסה האדם על מגרעותיו ויעלים מהן עין, הוא אינו מזיק אלא לעצמו. הביקורת העצמית היא כלי העבודה החשוב ביותר של האדם הבוגר בבואו להתקדם ולהתפתח. זו הסיבה שהשנה החדשה מתחילה בביקורת, בדין. על ידי השינוי זוכה האדם לברכותיה של השנה הבאה.
בדומה לאדם הפרטי, גם הציבור נדרש לביקורת עצמית. כאן הקושי גדול יותר. ביקורת עצמית-ציבורית נתפסת לפעמים כמעט כבגידה. כהורים וכמחנכים אנו מבקשים להראות לילדינו ולתלמידינו שדרכנו טובה יותר מהאלטרנטיבות, ואם נצביע על חסרונותיו של הציבור שלנו, תהא זו כהודאה שאיננו מושלמים.
אולם הימנעות מביקורת אינה דרכה של תורה – והראיה הטובה ביותר לכך היא ספר דברים, שאנו עומדים כעת לקראת סיומו. משה רבנו עומד בערבות מואב אל מול דור הנכנסים לארץ. יש חשש מוחשי שהם יפנו אחרי עבודות האלילים של שכניהם, והוא אף מזהיר מפני כך ללא סוף. אף על פי כן, הוא אינו חושך מהם את שבטו. הפרשיות הראשונות מציפות בצורה קשה את כל חטאי בני ישראל. חטא המרגלים, חטא העגל, ועוד. אלו חטאים ידועים שהתורה כבר כתבה אותם בחומשים הקודמים. למרות זאת משה שב עליהם בפירוט ומדגיש את המגרעות המהותיות שהם מעידים עליהן.
משה רבנו עושה זאת דווקא מפני שבני ישראל הולכים לצאת לדרך עצמאית. כאשר הם חטאו במדבר היה ה’ מוכיח אותם באופן מיידי, אך כעת הם עומדים להיכנס לארץ והנהגה זו תיפסק. בארץ ישראל יכול העם לעוות את דרכיו מבלי להיענש על כך מיידית. במצב כזה נדרשת ביקורת עצמית. בלעדיה, יכול העם למצוא את עצמו הרחק מן המסילה, בלי שהוא שם לב היכן סטה ממנה.
בתוכחת ספר דברים מורה משה רבנו דרך לדורות. ציבור שרוצה להתעלות בדרך העולה בית א־ל צריך לבקר את מומיו ולזהות את חסרונותיו. ציבור שאינו עושה כך, לא זו בלבד שפגמיו נשארים בלתי מתוקנים, אלא שהוא מאפשר להם להשתרש ולהתפשט, ולעתים אף להפוך לאידאולוגיה.
החשש של חילול השם לא היה זר למשה רבנו. הוא עצמו העלה אותו כמה וכמה פעמים בפני ה’ בשעה בני ישראל עמדו בפני גזירת השמדה. אולם בכל הנוגע לפרסום חטאיהם של ישראל לא חשש משה מחילול השם. אדרבה, זהו כבודו של השם יתברך, שעמו וצאן מרעיתו פועל לתיקון עצמי. דווקא הסתרת החטא עלולה להיות חילול השם, כאשר הצופה מן הצד רואה כיצד מחפים על עוולות באמתלה תורנית.
הדרכה דומה אנו מוצאים ביחס לענישה ופרסום החטא. בספר דברים נאמר לגבי כמה וכמה עבירות “למען ישמעו וייראו”. לפומביות של החטא והעונש יש השלכה ישירה על מניעת הישנות העוול.
ביקורת אמיתית אינה מכחישה את מה שראוי לשבח. דווקא ציבור שבטוח במעלותיו צריך לדעת להודות בחסרונותיו. מי שנלחץ מפני ביקורת מוכיח על חוסר ביטחונו באיכויותיו. דווקא היכולת להכיר בטעויות ובבעיות מעידה על חוסן ומשדרת לבנינו ולתלמידינו שאנו סמוכים ובטוחים בצדקת דרכנו. הביקורת היא גם תנאי הכרחי לחיזוק המעלות הטובות של הציבור, משום שבהיעדרה, סופו של הציבור להסתאב ולאבד אף את מעלותיו.
אין לך כלי מחזיק ברכה לשנה החדשה כמו הביקורת. ההנחה שאין לנו במה להשתפר, מובילה לקיבעון וממילא לניוון ונסיגה. מאידך, חשיבה מתמדת על מה שראוי לשפר תוביל בעזרת ה’ לצמיחה והתפתחות, ולשנה טובה ומתוקה.
