בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. הפסוק אינו מציין את התאריך באגביות, אלא בדווקנות: ‘ביום הזה’. ולכאורה קשה, מדוע התורה עושה עניין מהיום שבו נכנסו לסיני, והרי לא ביום זה ניתנה תורה. גם בפיוט ‘דיינו’, שאנו אומרים בליל הסדר, אנו כוללים הודאה: ‘אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו’, ורבים עמדו על השאלה, מה טעם יש בהתקרבות להר סיני אם אין מקבלים את התורה.
אמנם אם נדקדק היטב בלשון התורה נמצא ש’ביום הזה’, אשר בו באו למדבר סיני, הוא יום כריתת הברית בין ישראל לה’. במה דברים אמורים? הנה, הפסוקים מתארים שכאשר הם חונים כנגד ההר, משה עולה אל ה’ והוא מצטווה למסור לבני ישראל את דבר הברית: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
משה עושה זאת תיכף: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה’. והעם נענה: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה’.
כלומר באותו יום נאמר לבני ישראל התנאי היסודי של הברית: אם שמוע וכו’; באותו יום התבשרו שהם הופכים לממלכת כהנים וגוי קודש; באותו יום נענו ואמרו ‘כל אשר דבר ה’ נעשה’; ובאותו יום משה השיב את דבריהם לה’. זוהי קבלת הברית. עם ישראל שומע את התנאים ומקבל על עצמו את המחויבות לחוקי ה’.
יש רק דבר אחד שהם עדיין לא שמעו, וזהו תוכן הברית – עשרת הדברים. בפרשת ואתחנן מתוארים הדברים כך: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. כמובן שיש חשיבות עצומה למעמד הר סיני, ובהמשך נעמוד עליה, אולם חשוב לשים לב שאת עצם קבלת המחויבות לקיום עשרת הדברים הביעו ישראל כבר ‘ביום הזה’, ביום שבו באו למדבר סיני, שהוא, לפי חז”ל, ראש חודש סיון.
מהי משמעות קבלת הברית אם הם עדיין אינם יודעים את תוכנה? התשובה היא שבקבלת חוקי ה’ עליהם הם נעשים כפופים תחתיו ומסורים להנהגתו. בכך נשלמת הפיכת בני ישראל משבטים לעם; ממשפחה, מקבוצה אתנית המדברת שפה אחת – לעם בעל חוקה המונהג על ידי ה’.
הפיכה לעם אינה דבר של מה בכך. בפרשת נח מפורש שהאנושות יכולה להתקבץ באופנים שונים ועדיין לא להיהפך לעם: מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם (א) בְּאַרְצֹתָם (ב) אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ (ג) לְמִשְׁפְּחֹתָם (ד) בְּגוֹיֵהֶם. המשמעות: בני אדם יכולים להתחבר יחד (א) במקום (ב) בשפה (ג) בקבוצות אתניות (ד) ואפילו כ’גוי’, כלומר בקיבוץ משותף של רבים יחד, ועם כל זאת הם לא יהפכו לאומה של ממש. לעם נעשים על ידי התאחדות תחת חוק אחד ותחת מושל ומנהיג הכופה את החוק. זוהי הגדרה של עם: קיבוץ אנשים (גוי) עם הנהגה וחוקה.
המשמעות של קבלת חוקה היא הכפיפות למי שכופה את החוק, ובענייננו מדובר על ה’. זהו העניין הגדול בקבלת הברית כי פירושו של דבר הוא לקבלת את הנהגת ה’ עליהם.
אם כן, עם ישראל אמנם נולד מתוך מצרים, גוי מקרב גוי, וביציאה זו הוא קנה קנייני נצח של אמונה, אבל הוא עדיין לא השלים את הפיכתו לעם ה’ ולא קיבל את הנהגת ה’ עליו, עד שקיבל על עצמו את חוקת ה’. וזאת, מבואר בפסוקים, נעשה ‘ביום הזה’ אשר בו הגיעו למדבר סיני. מכאן חשיבותו של יום זה.
המעמד של ו’ בסיוון מיועד לתכלית אחרת המפורשת בפסוקים. אחרי שמשה מביא את הסכמת העם לה’ הוא נענה: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. לאמור, מטרת האירוע של מתן תורה הוא כדי שיאמינו למשה. מטרה נוספת אמורה לאחר מתן תורה: לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. בני ישראל אינם מביעים הסכמה לבוא בברית במהלך מתן תורה עצמו. את ההסכמה הם מביעים ‘ביום הזה’.
מעתה מובן מדוע אנו אומרים: ‘אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה’. ביום שבו ישראל התקרבו אל הר סיני הם קיבלו על עצמם חוקה והכפיפו את עצמם להנהגת ה’. לקבלה זו יש כמובן משמעות עצמית גם בנפרד ממתן תורה.
