לנשות ישראל, מאז ומקדם, היה תפקיד חשוב בהובלת עם ישראל אל יעדו. לא רק בצמתי דרכים גורליות, כדבורה אשת לפידות, יעל אשת חבר הקיני, או דבורה מינקת רבקה, שלמדנו להכיר את רום ערכן, אלא דווקא בתפקיד המובלע בשגרה – ניצב לו תפקידה של האמא היהודייה.
חז”ל מלמדים אותנו על המראות הצובאות, על עומק חכמת הנשים בבניית עם ישראל, עד כדי שאותן מראות נכנסו למקדש ללא שינוי צורה. וכשם שהיה בהן שימוש במצרים, כך הן שימשו בטבילת המקדש. חז”ל, שכל מילה מדוקדקת אצלם, אמרו: “בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים”. זו לא סיסמת חיזוק לתחושתן הטובה של הנשים, אלא ציון דרך בגאולת מצרים.
בתפיסה המודרנית, יש שמנסים לטעון על תפיסה פרימיטיבית שוביניסטית גברית הקיימת ביהדות. ובהחלט, במבט שאינו עמקן, נראה לכאורה שיש סימוכין לתפיסה זו ממנהגים והלכות שונות. אך מי שדבק באמת התורה ובמתיקותה, יודע לראות איך התורה רואה בדמות הנשית את סמל היהדות, את תמרורי הדרך החשובים ביותר.
בתפיסה התורנית, האמא היהודית היא זו שמביאה את הילד לבית המדרש – לאו דווקא פיזית, אלא מנגישה לו את החיבור הנכון, הקבוע, הרגוע, אל תורת ה’. וכמו שביאר המלבי”ם במשלי ו’ כ’: “ואל תטוש תורת אמך, יחס התורה אל האם, ואמר שאחר שיצור מצות אביו ממילא לא יטוש תורת האם, כי התורה נפש האדם תמשך אחריה בטבע, רק אם ינאץ מצוה אז יעזוב תורה ויכחיש עקרי אמונה כדי שיוכל לפרק מעליו עול מצות, אבל הנוצר מצוה לא יטוש תורה”. העבודה של האבא חשובה, אבל בלי האמא הוא לא יגיע למימוש של היעוד.
הרש”ר הירש, בפרשתנו י”ב ד’, לוקח את זה למקום יותר עמוק. עבודתה השקטה של האמא, דווקא זאת העדינה, הצנועה, יש בה כדי לחנך את הבת בחינוך משמעותי, דווקא בדרך הזו. היא משפיעה על דרכה ועל חייה של הבת, לא כברירת מחדל, אלא בדרך של דוגמה ומופת. לא פשוט התפקיד להיות אם בישראל. חייבים אמא שיודעת להקנות לבתה את הכלים המיוחדים שיש בכוח האישה היהודייה, עד כדי שגאולת מצרים תהיה בגללה.
וזה לשונו: “ואילו בלידת הבת נכפל אורך הדרך המביא לכלל טהרה; ויש בכך כדי להחדיר ללב האם את כל רום מעלת תפקידה; שהרי עליה להיות מופת ודוגמה למי שעתידה להיות ‘אשה בישראל’. אכן השפעת האם על מעלתה המוסרית של בתה היא כפליים כהשפעתה על בנה. שם מרכז הכובד של החינוך הוא באב; שהרי הבנים רואים בו דוגמה ומופת לתפקיד הגברי שלהם. ואילו אצל הבנות האם היא גם מעצבת אופי וגם מופת ודוגמה; משום כך בשעת לידתן היא תתכונן בכפליים – לטובתה ולטובתן – להתהלך בדרך הטהרה והמוסר עד לרום מעלת חזון המקדש”.
ישנה תנועה היסטורית שהחלה בשרה אשת אברהם וחצתה את שנות ההיסטוריה עד ימינו אנו. תנועה של נשות ישראל שמחנכות, בכוח אישיותן הכבירה, את דור הנשים העתידות. לא בחיל ולא בכוח, אלא בחינוך ביתי ששווה לא פחות, ואולי יותר, מחינוכו של האב המחנך את בנו באופן אקטיבי לעשיית מצוות. זהו כוחן של נשים צדקניות – האמא, האישה והבת.
