פעמים רבות אנו פוגשים אנשי השכלה נאורים שבמוצהר עוברים על דיני שולחן ערוך מפורשים, וכשאתה מנסה להבין מהם מדוע ולמה, אתה שומע כל מיני גיבובי משפטים של “התורה היא דרכי נועם”; “לא יכול להיות שאלוקים לא רוצה שנהנה מהעולם”; “אם אלוקים ברא את זה סימן שצריך ליהנות מזה” וכן על זו הדרך.
אבל יש משפט שעולה על הכל: “אני יהודי שמאמין בלב”. זהו משפט מחולל הרס וחורבן, כזה המאפשר כביכול לתת הרגעה למצפון הדתי לצד קיום חיי הפקרות. תורתנו אינה תורת הלבבות בלבד – היא מחייבת. אם אתה מאמין, מוטלת עליך המלאכה לחיות לפי אורחות התורה המחייבת את הלב ואת המעשה.
המשפט הזה, יותר מאשר הוא ריק וחסר תוכן, יש בו כדי להשפיע על צעירים. זו נוסחת הפלא ורישיון להגיע לשאול תחתיות לצד זה שכביכול שומרים על האמונה בלב.
כאשר נערים מציגים קושי באמונה, במקום להתפלסף איתם בסימפוזיון אמוני, מוטב לחתור ישר לשאלה איזו מצווה קשה לך, ולנסות להבין את טעמי המצווה לצד קיומה בדרך הנכונה, ובכך ייעלמו באורח פלא כל הקושיות שנועדו להקל מהקושי בקיום המצווה. לרוב אין מקורו של הקושי בשאלה אמונית כנה.
אך זאת עלינו להבין ולהנחיל: להיות יהודי מאמין פירושו לקיים תורה ומצוות, אין שום נוסחת פלא אחרת.
וכך כותב הרש”ר הירש בפרשתנו:
“עשרת הדיברות הם העקרונות הבסיסיים לכל שאר החוקים והמצוות. אם נתבונן בסדר בו נאמרו עקרונות בסיסיים אלו, נמצא בו אמת המאירה באור חדש את כל התפיסה של תורת ה׳. החלק הראשון מתחיל ב״אנֹכי״ ומסתיים ב״כַּבֵּד״; החלק השני מתחיל ב״לא תרצח״ ומסתיים ב״לא תחמוד״. חובת ההכרה בה׳ פותחת בדרישה המופנית אל השכל (״אנכי״, ״לא יהיה לך״). אך אין די בהכרה השכלית בה׳; אנחנו חייבים לבטא את הכרתנו בה׳ גם במעשה, על ידי שנשלוט על דיבורינו (״לא תשא״), על מלאכתנו (״זכור״), ועל חיי משפחתנו (״כבד״). החקיקה החברתית מתחילה בתביעות על מעשינו ודיבורינו (״לא תרצח״, ״לא תנאף״, ״לא תגנב״, ״לא תענה״). אך אין די לשלוט בדיבורינו ובמעשינו; התורה תובעת מאיתנו שנמשול גם על לבנו ושכלנו (״לא תחמד״).
“דברים אלו מביעים את האמת הבאה: כל ״דת״ וכל ״עבודת האלקים בלב ורוח״, נטולות ערך הן, אם חסר להן הכח לשלוט בדיבורינו ובמעשינו, ובחיי המשפחה והחברה שלנו. רק על ידי מעשינו ודרך חיינו נוכל להוכיח שאנו עבדי ה׳ באמת ובתמים. ולהפך, כל מעלה חברתית, הינה חסרת ערך ומתפוררת במבחן הראשון, כל עוד שאין תכליתה אלא להיות מהוגן כלפי חוץ ולעשות הטוב והישר בעיני האדם, אך מתעלמת היא מנאמנות פנימית, ואינה מבססת עצמה על המצפוניות ועל הטוהר של אמונה שלמה ופנימית, אשר רק ה׳ יכול לראות ולשפוט אותם. כל מעשה טוב וישר צריך לנבוע מתוך הלב, ועל כל מחשבה אצילה לבוא לידי מעשה, כאשר עיני האדם נשואות תמיד אל ה׳, זאת היא הרוח המרחפת על יסודות תורת ה׳ ומאחדת את שני הלוחות – ה״דתי״ וה״חברתי״ לשלימות אחת בלתי־מתחלקת”.
