בפרשת השבוע אנו לומדים על מעשה ראובן, וכך כותב ה’שפת אמת’: “אילו היה ראובן יודע … פירוש שהאבות כל מעשיהם היה תורה. לאשר בכל פעולתם השתתפו כח תולדותיהם ושיזכו זרעם אחריהם. וז”ש יצוה בניו… פי’ שיחבר מעשיו לתולדותיו כנ”ל. לכן נקראו אבות כדאיתא אין אבות אלא שלשה. ולכן זכו שמעשיהם כתובים בתורה. ובני ישראל הוגים ומבינים ומיישרים דרכם על ידי לימוד מעשיהם בתורה כנ”ל. ואם היה ראובן יודע שמעשיו יהיו לימוד לדורות, היה זה סיוע לחזק עצמו ועל כתפיו היה מוליכו. לכן צריך כל אדם ליישב עצמו איך כל מעשיו נוגעים לזרעו אחריו לדורות”.
למדנו כאן יסוד נפלא: כפי שראובן הקדוש, בנו של יעקב אבינו, בשעת מעשה כאשר הציל את יוסף לא היה מספיק מודע לזה שהוא פועל פעולה היסטורית רבת משמעות אשר תשנה את פני העולם כולו, כך גם אנו, כולנו. בשעת מעשה, לעתים האדם לא מודע לעוצמת ההשפעה של מעשיו. בזמן ההתרחשות האדם לעתים איננו קולט שהוא כעת עושה היסטוריה.
זה נכון תמיד, אבל זה נכון שבעתיים בתקופה מאתגרת זו. כל אחד, בכל פעולת התנדבות, בכל רצון טוב, בכל הקדשת לימוד לזכות ושמירת חייל במערכה או השבת חטוף לחיק משפחתו, כל אדם פועל ועושה היסטוריה.
לכן מלמד אותנו ה’שפת אמת’ שצריך כל אדם ליישב עצמו איך כל מעשיו נוגעים לזרעו אחריו לדורות.
שימו לב: כל אדם. לא רק מנהיגים ולא רק גדולי ישראל, אלא כל אדם צריך ליישב עצמו –
איך כל מעשיו ללא יוצא מהכלל, כל העשייה שלו –
נוגעים לזרעו אחריו לדורות.
כלומר, איך כל עשייה של כל אחד מאיתנו היא משמעותית, משפיעה ומשנה את פני ההיסטוריה האישית, המשפחתית, החברתית והלאומית.
בינו נא זאת, כי הלך מחשבה זה משנה חיים ויוצר כוח להתמודד אחרת לחלוטין עם כל האתגרים שעוברים עלינו.
