איך יוצאים מבית המדרש?

בעידן של אתגרים ביטחוניים, עלינו לפעול בחכמה כדי לשמר את ערכי הקדושה בבתי המדרש

שיתוף

בילדותנו הכרנו את המשפט “מי שהולך עם כיפה בלי סרט, בסוף הולך לסרט בלי כיפה”. כשהתבגרנו, החכמים שבינינו הוסיפו בית לפזמון: “אבל עדיף ללכת לסרט בלי כיפה, מאשר עם כיפה, כי זה חילול השם”. כשהתבגרנו עוד יותר, במקביל להתפתחות הטכנולוגית, הבנו שניתן יהיה להישאר עם כיפה ועם סרט, ולראות סרט. מציאות כזאת לא הייתה מונחת על שולחן הוגי המשפטים הנ”ל, וכולנו יודעים כמה חללים ופגיעה אנו חווים בגלל חוסר החשיבה על היתכנות המציאות של כיפה עם סרט וסרט בכף היד.

הגמרא במסכת גיטין מספרת על מרתא בת בייתוס, אישה עשירה שבזמן החורבן שלחה את המשרת שלה להביא לה אוכל. הגמרא מתארת כיצד השליח חוזר בכל פעם ואומר לה שנגמר מה שהיא ביקשה, אבל יש דבר אחר. וכשהוא הולך להביא גם את זה – זה נגמר, עד שהיא מתה מרעב. הסיפור הנורא הזה מצריך עיון שמביא למסקנה שלוּ המשרת שלה היה מגדיל ראש וישר מביא לה את המוצר האחר שקיים כרגע בשוק, יתכן והוא היה מונע את מיתתה. ומדוע הוא לא הגדיל ראש? כנראה שהבוסית שלו הייתה קשוחה והייתה לה מסורת מדויקת מה היא אוכלת ולא הסכימה לשנות את זה, ולכן המשרת לא הגדיל ראש, מה שהביא בסוף למותה שלה.

היכולת להקדים את התהליך לפני הגעת הסכנה היא צורך חיזוי חיוני מאוד. מי שלא יכול לתכנן נסיעה לא יקבל רישיון נהיגה, וכך גם טייס, נווט, רב חובל, ועל אחת כמה וכמה מנהיגי חינוך ותורה. המבט צריך להיות של “קוקן פאָרויס” – “מבט קדימה”.

בעת הזו, כשהמלחמה הבליטה את הצורך החיוני לכוח עזר נוסף בארצנו בעת מלחמה, עלינו להיזהר לא להיות כמו מרתא בת בייתוס עם כיפה עם סרט על כל המשתמע מכך. חייבים להישיר מבט אל המציאות והדרישה, וכאשר יש עדיין יכולת לשיח עם הגורמים הרלוונטיים, לחשוב על פתרונות כדי שלא נצטרך להוציא אף אחד מספסלי בית המדרש אל יעדים מסוכנים רוחנית. יש צורך להתעשת, להגדיל ראש, להישיר מבט ולאפשר את מילוי הצורך ללא פגמים של קדושה. וזה אפשרי!

בפרשת השבוע אנו לומדים על האיסור של אכילת בשר קדוש מחוץ למקדש. הרש”ר הירש בפרק ז’ פסוק י”ח לוקח את הסוגיה הזו אל עולם אחר, של אותו אחד שעוזב את בית המדרש. איך הוא עוזב אותו? יש מחשבת פיגול, שזה מחוץ לזמנו, שעוונו קשה וחייב כרת. אבל ישנו גם המחשב מחשבת חוץ למקומו, שהוא פונה עורף למקדש ה’, אך איננו סבור שהפרדה בין היסודות האלה אפשרית במסגרת מקדש ה’, ולכן הוא לא חייב כרת כמו פיגול.

כאשר אנו רוצים שעבודת בית המדרש תהיה לא פיגול ולא חוץ למקומו, יש לנו את היכולת לקדש את העבודה מבעוד מועד. יש לנו את היכולת להפוך את הכבש הפשוט לקרבן לפני ה’. אך אם ננהג כמשרתה של מרתא, הסוף יהיה ידוע מראש, ואכן החששות מאיסורי פיגול יהיו נכונים ובמקומם, אך רק בגללנו שלא טרחנו להקדיש ולקדש את המטרה ולנצל את שעת הכושר והנכונות לכך.

למאמרים נוספים של

למאמרים אחרונים

דילוג לתוכן