אנחנו חיים בעיצומו של תהליך מופלא. עם ישראל שב לארצו. אך אם נקשיב לפסוקים שבסוף פרשתנו, נתקשה להבין כיצד אנו מתיימרים להיאחז בה.
“וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה… וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם”. כלומר אין לעם ישראל זכות בארץ ישראל אלא בשמירת החוקים והמשפטים. פעמיים ניסה עם ישראל לשבת בארץ ושני הניסיונות הסתיימו בכישלון ובגלות. האם דורנו טוב יותר מדור התנאים שלא היה בהם אלא עוון שנאת חינם, באיזו זכות אם כן אנו שבים לארץ ישראל כשאנחנו עדיין לא במצב מתוקן?
גם בפרשה הקודמת, פרשת אחרי מות, מופיע התנאי הברור: “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ וגו'”. בהתבוננות בלשון התורה ניתן לשים לב למונח ‘הקאה’ החוזר על עצמו בשתי הפרשות. מונח זה דורש הסבר. התורה אינה אומרת שהקב”ה יגרש אותנו מהארץ כעונש, אלא כביכול הארץ מעצמה תקיא אותנו, כאילו הייתה זו תוצאה טבעית.
מעניין שהמונח הקאה מופיע הן ב’קדושים’ והן ב’אחרי מות’ אחרי פרשת עריות. אין זו הסיבה היחידה שיוצאים בגינה לגלות. במסכת אבות (ה ט) נמנו ג’ עבירות חמורות ושמיטה כסיבות לגלות, ואף על פי כן, הביטוי הקאה, שפירושו שהארץ אינה סובלת את קיומנו עליה, אינו מופיע בתורה אלא בקשר לעריות.
בשאר העבירות, המשמעות בפסוקים היא שעם ישראל מאבד את זכותו והקב”ה פוקד עוונם ומפזר אותם בגויים (עיין שבת לג.).
נראה לבאר זאת כך: ארץ ישראל היא הכלי שנמצא ראוי ומתאים לסייע לממלכת כהנים וגוי קדוש, בעבודת ה’. כמו שאמרו חכמים (שבת סג.): “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”. וכפי שפירש הרמב”ם (מלכים יב ה) שלכך נתאוו חכמים לימות המשיח, כדי שלא יהיה להם נוגש ומבטל. בפרט, מספקת ארץ ישראל שלושה תנאים המאפשרים לישראל לעבוד את ה’ ללא טרדה. א. היא מקום שבו עם ישראל שוכן לבדו, בלי השפעות זרות של תרבויות אחרות. ב. היא מקום שבו עם ישראל חי בעצמאות בלי שישתעבדו בו עמים אחרים. ג. היא ארץ זבת חלב ודבש שהשתבחה בשבעת המינים ובנחלי מים, מקום שבו צורכי הגוף מסופקים בנחת ואפשר לקיים חיים של איזון ראוי בין חומר לרוח, בלי הזדקקות לחסדי העמים.
ג’ העבירות החמורות גורמות לגלות משום שהן עיוותים המנוגדים לטיבה של ארץ ישראל. עבודה זרה היא שורש לכל האידאולוגיות הזרות שסוטות מדרך ה’. אם עם ישראל נמשך אחריהן, דינו לאבד את המרחב המבודד שניתן לו כדי להיבדל מהעמים. שפיכות דמים היא השורש להשתלטות האדם על חברו, ואם חוטאים בה, מאבדים את הזכות לחיות בלי שעבוד זרים עלינו. וגילוי עריות הוא אב לכל תאוות הגוף, ואם ישראל נעשים אדוקים יותר מדי אחר התאוות, הם מאבדים את הארץ הטובה שיש בה סיפוק צרכיהם כראוי.
אך כאן יש חילוק חשוב. בעבודה זרה ושפיכות דמים, רק מאבדים את הזכות על הארץ ונענשים בגלות, ואילו בעריות שזה עיסוק בחומריות, הארץ ‘מקיאה’. מתי אדם מקיא? כאשר הוא מפר את האיזון בזלילה מופקרת. הגוף שתאב לאכילה אינו מסוגל לעמוד בה כשהיא עוברת את הגבולות. בדיוק כך, הארץ המשופעת בכל טוב, נועדה לספק לנו תנאים חומריים שנשתמש בהם כראוי. אם התאוות משתלטות עלינו ואיננו מצליחים ליהנות מהעולם הזה בצורה ראויה ומאוזנת, החומריות עצמה, הארציות, מפעילה את רפלקס ההקאה ופולטת אותנו החוצה. כך קרה לעמים שטופי הזימה שהיו כאן לפנינו. במובן מסוים זהו אכן מעין חוק טבע. מעבר לעונשי שמים, אם האדם אינו משתמש בצורה נכונה בהנאות העולם, ההנאות עצמן מביאות למיאוס ולקלקול עד לזרא ולהקאה.
ולגבי השאלה שבה פתחנו, איך אנו מעזים לשוב אל הארץ ולהצליח היכן שנכשלו ראשונים כמלאכים, ניתן לדמות זאת להבדל בין אדם שעמד על דעתו וחוטא לבין נער שחווה נפילות. אצל הנער הטעויות הם חלק מתהליך למידה. גם אם הוא נופל קשות, הוא במגמה של התפתחות וצמיחה, והשגיאות הן שלב חשוב בדרך. לא נכון לשפוט אותו כמו אדם בוגר שהחליט לסור לחלוטין מהדרך. בדומה לכך אנו שבים מגלות ארוכה לא כמי שעמדנו על דעתנו אלא כנערים שזקוקים ללמוד כאן בארץ ישראל את דרך החיים הראויה לחיות בה לפני ה’. אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו. כל זמן שמגמתנו ברורה: התקדמות ועלייה מתוך רצון טוב לקיים את התורה בשלמות, יכולים אנו לנסות לזכות בארץ הקודש.
