כל מי שהתנסה בהעברת סכומי כסף גדולים יודע כי המערכת הבנקאית לא מוכנה לקבל כספים ללא הבהרות מתאימות על מקור הכסף. במקרים מסוימים, הכסף עשוי אף להיתקע בין התחנות. כל עוד לא יובאו ה”מסמכים התומכים” הכסף יישאר ברשות הבנק, ללא גישה של בעלי החשבון לכסף זה. ההתנהלות הבנקאית נובעת מהוראות שמבקשות למנוע הלבנת הון. הרשויות לא מוטרדות רק מהאפשרות שהכספים לא מוסו, אלא גם מכך שכספים שחורים ובלתי חוקיים הם המנוע של פעילות פלילית וטרוריסטית.
השבוע (דף נא:) נתקלנו בברייתא מעניינת שדנה בנושא קרוב להתנהלות הבנקים. הברייתא קובעת כי אין לקבל פקדונות מנשים, עבדים וקטנים, שכן בדרך כלל אין להם כסף משלהם (לגבי נשים בזמננו, המצב שונה, ראו ‘עזר מקודש’ על שו”ע אבן העזר סימן פו) וממילא ייתכן שהפיקדון הוא גניבה, ויש איסור לסייע לעוברי עבירה ולגנבים. אך מעבר לאיסור העקרוני של סיוע לעוברי עבירה, יש כאן גם ניסיון לתקן את החברה, שכן אם לא יקבלו מהם את הפיקדון, הם עשויים להחזיר אותו או אפילו לא יגנבו מלכתחילה (ברשב”ם הדבר מופיע במפורש).
דין זה כשלעצמו מלמד על האחריות של מקבל הפיקדון. הוא לא יכול להגיד “אני רק מבצע שירות”. יש לו אחריות רחבה מכיוון שבהתנהלותו הוא עשוי לאפשר אפיקים של פשיעה (אגב, זו אחריות שלא קיימת במקרה של קבלת מתנה. מי שמקבל מתנה מאישה או עבד לא צריך לברר את מקורה של המתנה, למעט במקרים חריגים, שכן “אין אדם חוטא ולא לו”. אנשים לא גונבים בכדי לתת מתנות לאחרים, אלא בכדי להרוויח בעצמם).
אך מנגד, הברייתא קובעת כי אם אדם עבר וקיבל פיקדון מפוקפק שכזה, עליו להחזיר אותו דווקא לאישה או העבד או הקטן שהפקידו אצלו. כלומר, קיימת למקבל הפיקדון האפשרות “לחזור לאחור”, להחזיר את המצב לקדמותו. העובדה שהוא קיבל את הפיקדון לא מחייבת אותו בלקיחת אחריות מלאה לבירור מקור הכספים.
למעשה, לא מדובר בסתירה. ניתן להבין כי חכמים תיקנו שלא לקבל פיקדונות מפוקפקים. ותקנה זו לבדה כבר מועילה לסדר החברתי כי נשים, עבדים וקטנים ששוקלים לגנוב יידעו שיהיה להם קשה למצוא מישהו שישמור להם על הכסף. אך אם הפיקדון הופקד, אין למקבל אחריות רחבה על איתור הבעלים האמיתי של הכסף (ואם נוסיף לכך את דברי המרדכי, כי אם המפקיד בחר להחזיר לבעל, אז האישה לא יכולה לבוא בטענות, אז בכלל אנו מבינים שאפיק ההפקדה הזה לא יהיה פופולרי בקרב מי שמחזיק בכספים גנובים).
נמצא אם כן, שהאחריות החברתית היא עד קבלת הפיקדון אך לא מן הרגע שהוא התקבל. אלא שיש חריג בולט לעניין זה והוא פיקדון שמתקבל מילד קטן. כאמור, אסור לקבל פיקדון כזה כי לא ברור מאיפה לילד יש כסף, אבל אם אדם קיבל פיקדון כזה מילד הוא נושא באחריות שלא להחזיר לו את הכסף כי הכסף עשוי ללכת לאיבוד וזה שקול ללזרוק אותו.
כלומר, יש סוג אחריות נוסף למקבל פיקדון, והוא אחריות כלפי הנפקד, ואם הוא רואה שהנפקד צפוי להפסיד את כספו, הוא לא יכול להחזיר לו את הכסף בטענה “אני רק מחזיר את המצב לקדמותו”. הדבר נכון במיוחד לגבי קטן שנחשב כמי שאין בו דעת, אחרי שקיבלת ממנו פיקדון, אתה הופך להיות נושא באחריות על כספו של הקטן.
נסיים בדברי הגמרא שמסבירה מה אפשר לעשות עם כספו של הקטן. בברייתא כתוב “יעשה לו סגולה”, והאמוראים פירשו בשני דרכים: לקנות לו ספר תורה בכדי ללמוד בו, או לקנות דקל בכדי שהקטן יוכל להתפרנס מהפירות. ודרך אגב למדנו מה הם הדברים החשובים לאורך זמן כשדואגים ליתומים או ילדים קטנים שבאחריותנו, לדאוג לבניין האדם שבהם באמצעות לימוד התורה (יקנה לו ספר תורה), ולדאוג לכך שיוכלו להתקיים מבחינה כלכלית וריאלית בעולם (אכילת פירות הדקל).
