המושג הפשוט על פיו ‘היום הולך אחר הלילה’ (חולין פג.) כלומר שהיממה מתחילה בלילה, והיום הולך אחריו, מוכר לכל ומונהג ביהדות ומחוצה לה. עיון היסטורי בתקופת דורו של ראב”ע מגלה שהדבר לא היה כל כך פשוט.
בשנת ד’תתקי”ח (1157) הגיע האבן עזרא ללונדון (לונדרי”ש). שנה לאחר מכן, ביום י”ד בטבת ד’תתקי”ט (6 בדצמבר 1158), בליל שבת פרשת ויחי, אירע לו אירוע אותו הוא מתאר בהקדמת החיבור:
“ואני הייתי ישן ושנתי ערבה לי, ואראה בחלום והנה עומד לנגדי כמראה גבר ובידו אגרת חתומה, ויען ויאמר אלי קח זאת האגרת ששלחה אליך השבת.
“ואקוד ואשתחוה לה’ ואברך את ה’ אשר נתנה לנו, אשר כבדני זה הכבוד, ואתפשנה בשתי ידי, וידי נטפו מר, ואקראנה ותהי בראשית בפי כדבש למתוק, אך בקראי הטורים האחרונים חם לבי בקרבי, וכמעט תצא נפשי.
“ואשאל את העומד לנגדי מה פשעי מה חטאתי? כי מהיום שידעתי השם הנכבד אשר בראנו, ולמדתי מצותיו, לעולם אהבתי את השבת, ובטרם בואה הייתי יוצא לקראתה בכל לב, גם הייתי בצאתה משלח אותה בשמחה ובשירים, ומי בכל עבדיה כמוני נאמן? ומדוע שלחה אלי זאת האגרת?
והיא זאת:
״אֲנִי שַׁבָּת, עֲטֶרֶת דָּת יְקָרִים, רְבִיעִית בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים,
וּבֵין הַשֵּׁם וּבֵין בָּנָיו אֲנִי אוֹת בְּרִית עוֹלָם לְכָל דּוֹרוֹת וְדוֹרִים.
וּבִי כָל מַעֲשָׂיו כִּלָּה אֱלֹהִים, וְכֵן כָּתוּב בְּרֵאשִׁית הַסְּפָרִים.
וְלֹא יָרַד בְּיוֹם שַׁבָּת אֲזֵי מָן, לְמַעַן אֶהְיֶה מוֹפֵת לְהוֹרִים.
אֲנִי עֹנֶג לְחַיִים עַל אֲדָמָה, וּמַרְגוֹעַ לְעַם שֹׁכְנֵי קְבָרִים.
אֲנִי חֶדְוַת זְכָרִים גַּם נְקֵבוֹת, וְשָׂשִׂים בִּי זְקֵנִים עִם נְעָרִים.
וְלֹא יִתְאַבְּלוּ בִי הָאֲבֵלִים, וּבִי לֹא יִסְפְּדוּ עַל מוֹת יְשָׁרִים.
וְהַשְׁקֵט יִמְצְאוּ עֶבֶד וְאָמָה, וְהַגֵּרִים אֲשֶר הֵם בַּשְּׁעָרִים.
יְנוּחוּן כָּל בְּהֵמוֹת הֵן בְּיַד אִישׁ, כְּסוּסִים כַּחֲמוֹרִים כַּשְּׁוָרִים.
וְכָל מַשְׂכִּיל בְּיֵינוֹ הוּא מְקַדֵּשׁ, וְגַם מַבְדִּיל חֲשֻׁכִּים כַּנְּזִירִים.
בְּכָל יוֹם יִמְצְאוּ שַׁעֲרֵי תְבוּנָה, בְּיוֹמִי נִפְתְּחוּ מֵאָה שְׁעָרִים.
מְכֻבָּד מֵעֲשׂוֹת דֶּרֶךְ, וְכֵן מִן מְצֹא חֵפֶץ וְדַבֵּר כָּל דְּבָרִים.
שְׁמַרְתִּיךָ בְכָל יָמִים, לְמַעַן שְׁמַרְתַּנִי מְאֹד מִימֵי נְעוּרִים.
בְּזִקְנָתְךָ שְׁגָגָה נִמְצְאָה בָךְ אֲשֶׁר הוּבְאוּ אֱלֵי בֵיתְךָ סְפָרִים,
וְשָׁם כָּתוּב לְחַלֵּל לֵיל שְׁבִיעִי. וְאֵיךְ תֶּחֱשֶׁה וְלֹא תִדּוֹר נְדָרִים,
לְחַבֵּר אִגְּרוֹת דֶּרֶךְ אֱמוּנָה וְתִשְׁלָחֵם אֱלֵי כָל הָעֲבָרִים״.
“ויען ויאמר אלי ציר השבת: ״הגד הוגד לה אשר הביאו תלמידיך אתמול אל ביתך ספרים פירושי התורה, ושם כתוב לחלל את השבת. ואתה תאזור מתניך בעבור כבוד השבת להלחם מלחמת התורה עם אויבי השבת. ולא תשא פני איש״.
“ואיקץ, ותתפעם רוחי עלי, ונפשי נבהלה מאד. ואקום, וחמתי בערה בי. ואלבש בגדי וארחץ ידי, ואוציא חוצה הספרים אל אור הלבנה. והנה שם כתוב פירוש ״ויהי ערב ויהי בקר״, והוא אומר: ״כאשר היה בקר יום שני אז עלה יום אחד שלם, כי הלילה הולך אחר היום״. וכמעט קט קרעתי בגדי, וגם קרעתי זה הפירוש, כי אמרתי: ״טוב לחלל שבת אחת ולא יחללו ישראל שבתות הרבה, אם יראו זה הפירוש הרע. גם נהיה כולנו ללעג ולקלס בעיני הערלים״. ואתאפק בעבור כבוד השבת.
“ואדור נדר אם אתן שנת לעיני אחר צאת יום הקדש עד אכתוב אגרת ארוכה לבאר מתי ראשית יום התורה, להרים מכשול ולהסיר פח ומוקש. כי כל ישראל, הפרושים גם כל הצדוקים עמהם, יודעים כי לא נכתבה פרשת בראשית, מעשה ה׳ בכל יום, רק בעבור שידעו שומרי התורה איך ישמרו השבת. שישבתו כאשר שבת השם הנכבד, לספור ימי השבוע. והנה אם היה סוף יום הששי בקר יום השביעי, היה לנו לשמור הלילה הבא. והנה זה הפירוש מתעה כל ישראל, במזרח ובמערב, גם הקרובים גם הרחוקים, גם החיים גם המתים. והמאמין בפירוש הקשה הזה ינקום ה׳ נקמת השבת ממנו. והקורא אותו בקול גדול תדבק לשונו לחכו. גם הסופר הכותב אותו בפירוש התורה זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה”.
לאחר צאת השבת החל ראב”ע בכתיבת החיבור ‘אגרת השבת’, כדי לבאר ולהוכיח שהיום מתחיל דווקא מהלילה ולא מהבוקר. לאחר ההקדמה בה הוא מספר את סיפור החלום ומצטט את לשון המכתב ששלחה לו השבת, הוא מגייס את כל ידיעותיו בחכמת האסטרונומיה (‘התכונה’) אותן הוא תומך בהוכחות תורניות.
בחיבור יש שלושה שערים: בשער הראשון ‘בראשית השנה’ הוא מבאר שהשנה מתחילה מהלילה ולא מהבוקר, בשער השני ‘בראשית החודש’ הוא מבאר שהחודשים מתחילים מהלילה ולא מהבוקר, ובשער השלישי ‘בראשית היום’ הוא מבאר שהיום עצמו מתחיל מהלילה.
בסוף השער השלישי מסביר ראב”ע שקרא לחיבור ‘אגרת השבת’ משום שהוא אוגר בתוכו את התשובות לדעה השנייה, וכן על שם האיגרת שהשבת שלחה אליו.
מי הם הטועים?
כבר בפירושו על התורה על ספר שמות (טז, כה) מזכיר האבן עזרא את אותם “חסרי אמונה” שהשתבשו ואמרו “כי חייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו”, ומביא ראיות שהביאו אותם טועים מן הפסוקים שאמר משה : “שבת היום לה'” – ומשמע לכאורה “ולא הלילה שעבר”, וכן שאמר משה “שבת קודש לה’ מחר”, והרי אמר זאת ביום שישי, שנשמע שרק למחרת בבוקר תחל השבת. האבן עזרא מאריך שם לדחות את דבריהם, ומוכיח ששיבוש בידם.
על אף זאת, הסיבה שכתב את חיבור ‘אגרת השבת’ היא לא רק כדי להוציא מידי אותם טועים, אלא בעקבות אותו ספר שהתגלגל לביתו, כאמור באגרת “בְּזִקְנָתְךָ שְׁגָגָה נִמְצְאָה בָךְ אֲשֶׁר הוּבְאוּ אֱלֵי בֵיתְךָ סְפָרִים, וְשָׁם כָּתוּב לְחַלֵּל לֵיל שְׁבִיעִי”, לאמר שלא די להתנגד לאותם טועים, אלא שנדרש להצהיר זאת במניפסט מכונן שייתן לסוגיה את הדגש הנכון לה, וכחתימת האגרת ששלחה השבת: “וְאֵיךְ תֶּחֱשֶׁה וְלֹא תִדּוֹר נְדָרִים, לְחַבֵּר אִגְּרוֹת דֶּרֶךְ אֱמוּנָה וְתִשְׁלָחֵם אֱלֵי כָל הָעֲבָרִים”.
חוקרים מעלים (ש.טלמון, בתוך: מגילות, כרך א’, ה’תשס”ג) שהצדוקים והבייתוסים אשר נהגו לפי לוח השנה במגילות קומראן, חלקו על דברי חז”ל ונקטו דווקא בשיטה שהיום מתחיל בבוקר, והלילה הולך אחריו. עם זאת מסתמן שלא (רק) עליהם יצא הקצף, וכפי שכותב ראב”ע “כי כל ישראל, הפרושים גם כל הצדוקים עמהם, יודעים כי לא נכתבה פרשת בראשית, מעשה ה׳ בכל יום, רק בעבור שידעו שומרי התורה איך ישמרו השבת”.
קיימת השערה כי הספר המדובר שהתגלגל לביתו של האבן עזרא, הוא לא אחר מפירושו של רשב”ם על התורה. בכתב־יד מינכן, בפירושו לפסוק (בראשית א, ה) “ויהי ערב ויהי בקר יום אחד” הוא כותב: “אין כתיב כאן ויהי לילה ויהי יום, אלא ויהי ערב, שהעריב יום ראשון ושיקע האור, ויהי בוקר, בוקרו של לילה, שעלה עמוד השחר, הרי הושלם יום אחד מהו’ ימים שאמר ה’ בי’ הדברות (=מאמרות), ואחר כך התחיל יום שני”.
בחומשים רבים בהם נדפס פירוש רשב”ם הושמט קטע זה שהודפס לראשונה בכרם חמד (חלק ח), ולאחר מכן נדפס בפירוש התורה לרשב”ם מהדורת דוד ראזין (ברסלוי תרמ”ב).
הרשב”ם נאמן למגמתו בפירושו על התורה לבאר את המקרא בדרך של פשט כמבואר בדבריו המפורסמים בפרשת וישב (בראשית לז, ב. יעו”ש למוצאי דעת), ובוודאי שאין כוונתו לנקוט כך הלכה למעשה אלא כדרשות חז”ל שהם עיקר התורה [“עיקרה של תורה באה ללמדנו ברמיזת הלשון ההגדות וההלכות והדינין” (שם)], ועם זאת ראה האבן עזרא בציווי ציר השבת להרחיק – תרתי משמע – פירוש זה, שנותן פתח ומקום לטעות ולחלל את השבת.
אגרת מכוננת זו עמדה ליהדות בעת של תמורות. הדעה הטועה לפיה הלילה הולך אחר היום לא הוכחדה בין ליל. הנוסע המפורסם מתקופת הראשונים רבי בנימין מטודלה, שאת מסעו בעולם התחיל בסוף שנותיו של הראב”ע, מעיד בספרו ‘מסעות רבי בנימין’ (מהדורת אדלר, לונדון ה’תרס”ז, עמ’ יז) שכשהגיע לקיפרוס (קפריסין) הוא ראה ”יהודים מינים נקראים… אפיקורסים, וישראל מנדין אותם בכל מקום, והם מחללים ליל שבת, ושומרים ליל ראשון, מוצאי שבת”. עם זאת, היה זה מסמך מכונן שהעמיד דת על תילה, תוך גיוס ידע מדעי ותורני כאחד.
אזכור האיגרת ואמינותה
מעשה האיגרת הוזכר גם בדברי רבי חיים בן עטר בפירוש ה’אור החיים’ (ויקרא יט, ג): ”ושמעתי גם ראיתי כתוב מעשה שבימי ראב”ע עמד טועה אחד וכתב בראיות כי יום שבת יקדים בו היום ואחר כך הלילה ונתגלה הדבר להרב על ידי נס וסתר מועצותיו וכו’ דרשו מעל ספרו”. גם רבי יעקב דב בערקוויטש בספרו ‘עת הזמיר’ (מונקאטש, ה’תר”ע) כותב: ”אגרת ששלח השבת להרב רבי אברהם אבן עזרא זכרונו לברכה, להוכיח, כי תחילת השבת הוא בערב יום שלפניו, ואז היה האבן עזרא בעיר לאנדאן מדינת בריטאניא”.
עם זאת חשוב לציין כי הגאון הנאמ”ן – רבי מאיר מאזוז שליט”א (ראש ישיבת כסא רחמים) נשאל בזה הלשון: האם אגרת השבת לרבי אברהם אבן עזרא, זו כתיבה שלו, ומה שכתב שנגלה אליו ציר מהשמיים עשה כן כדי לעורר על כבוד השבת, או שבאמת אגרת זו הגיעה אליו משמיא? והשיב: זה סגנון שלו לייפות הנושא. ואפשר שחלם משהו והוא ניסח זה באגרת מחורזת ושקולה.
שכיחותה בארון הספרים
החיבור קטן הכמות ורב האיכות התגלגל במשך מאות שנים בכתבי יד. ראב”ע כתב את האיגרת באמצע המאה ה-12, ובספרייה הלאומית קיים כתב יד ראשון מאמצע המאה ה-16, (ה’שט”ו; 1555) שהועתק על ידי חכם נחמן אליעזר פואה בתוך קובץ חיבורי הראב”ע בכתיבה איטלקית. כתב היד הבא הוא מהמאה ה-17 בכתיבה אשכנזית שנכתבה על ידי רבי יצחק ליפמן. כתב יד נוסף מהמאה ה-18 בכתיבה ספרדית, הוא העתקה של רבי אברהם מיראנדה.
החיבור הודפס בתוך ספרים שונים, המקורות הקדומים ביותר הם: בתוך שולחן ערוך האר”י (פרנקפורט דאודר ה’תנ”א), ומאה וחמישים שנה מאוחר יותר בתוך ספר ‘מבחר מאמרים’ לרבי נתן בן שמואל הרופא (ליוורנו ה’ת”ר).
בהמשך הוא הוטמע גם בסידור ‘תפילת החדש’ דפוס ליוורנו, וכיום הוא מופיע גם בסידורי איש מצליח היוצאים על ידי ישיבת כסא רחמים.
