הפרת אמון השמירה כבסיס לדין 'שולח יד בפיקדון'. ניתוח ההיבטים ההלכתיים הייחודיים של דין זה על בסיס הבנת מהותו

בימים אלו אנו לומדים על גבולות האחריות שלנו כלפי ממון חברנו. מתי אנחנו לא חייבים להחזיר אבדה?

מה מלמד אותנו פרק "אלו מציאות" על יחסנו לממון הזולת ועל הערבות ההדדית בקהילה היהודית?

קווים לדמותו של "מעמד ביניים" בין אדם נאמן לשקרן - וההשלכות על טענותיו בבית הדין

מסוגיות הגמרא עולה שגם דיני מציאה וזכייה מן ההפקר, מתבססים בנקודות רבות על תקנות חברתיות של דרכי שלום והסכמות כלכליות בחברה ובמשפחה.

ההסבר של רבה על הלך מחשבתו של המודה במקצת, אינו מכסה את כלל המקרים בהם חל דין זה לפי רבי חייא

לקראת סוף המסכת, הגמרא מציגה בפנינו כמה סיפורים המתארים מודלים שונים של ביטוח בן זמננו

על שלושה חטאי הנשבע לשקר: הפגיעה בזכות הקניין, התעוזה לשקר בפני בית הדין והיכולת לשקר בשם ה'. החטאים ודרך תיקונם

לבעלי מלאכה ובעלי ידע תאורטי גבולות אחריות שונים. הגמרא מבחינה בין טעות שנעשית בידיים לבין טעות שנעשית בשיקול הדעת

עיון בסוגיית "תקנת השבים" חושף בפנינו שתי תקנות: הראשונה נועדה להקל על הגזלן לתקן את הנזק, והשנייה מתמקדת בעתיד ונועדה לאפשר לעבריין לשנות את דרכו ולעבור לעיסוק כשר

עיון בסוגיית 'עין תחת עין' מגלה את הייחודיות של החובל בחברו, שנמצא בין הרוצח לבין המזיק ממון חברו

החובה על מנהיגי הקהילה ורבניה ליצור ולאכוף תקנות מניעת נזיקין, אף שאין להן בסיס מעיקר הדין, מבוטאת בשלושה סיפורים בסוף פרק 'מרובה'

איך אפשר להבין את שיטת רבא שלמרות שאנחנו קובעים שהעדים הזוממים העידו בשקר וזממו כזב, העדות הנוספת שלהם שלפני ההזמה נותרת קבילה?

בעוד הנזקים הם חלק ממציאות החיים והתורה מבקשת לאזן בין הצדדים, הגניבה והגזילה הן תופעות שליליות שיש למגרן

מדוע דוד המלך התלבט האם להצית שדה שהתחבאו בו פלשתים שהיוו איום ביטחוני?

בתו של 'נחוניא חופר שיחין' נפלה לבור גדול, זכתה לנס מופלא ויצאה בריאה, אולם אחיה מת בצמא. מה דברי האגדה מלמדים אותנו?

קריאה מעמיקה בסוגייתנו מעלה כי גם סומכוס מכיר בכלל היסודי שלפיו 'המוציא מחברו עליו הראיה', הדיון לפיכך הוא רק בשאלה מה כלול בדרישה זו

אין אבלות דומה לחברתה ומה שמתקבל על לב האחד נשמע גידוף לאחר. אז מה עושים?