למה כל כך חשוב להדגיש את זה? כי אנחנו מתקרבים לחג השבועות שהוא היום הגדול הזה שהפך אותנו לכל מה שאנחנו, שהגדיר אותנו כעם ושאלת “מאי אהנו לן רבנן” נשאלת באופן חריף מאי פעם. לא מדובר רק על ה’אנשכנו-כחמור’ניק’עס שהם לא צריכים סיבה טובה בשביל כל זה. אני מדבר על אחרים, יראים ואוהבי תורה שעומדים נבוכים בבחינת “לדידהו קרו ולדידהו תנו” אל מול הקורבנות האדירים של התקופה הזו, קורבנות אדם, דם ונפש.

מספר מילים, לא על ערכה הרוחני של לימוד התורה, אלא דווקא על הערך המטריאליסטי, ההיסטורי, האמפירי, שניתן לצפייה ולהבנה גם ללא מאמינים שבינינו.

הישרדות העם היהודי היא פלא היסטורי בכל מובן, נס שאינו ניתן להסבר, כמעט.

העם היהודי סבל מרורות, אבל שרד בכל מקום שהמשיכו לספר את הסיפור שלו. אין שום דרך לספר את הסיפור של העם היהודי בלי לימוד תורה, במקום שלמדו תורה, במקום שצמחו תלמידי חכמים שידעו לספר את הסיפור, המלא הגדול הכביר הזה, היה המשך. במקום שהפסיקו להתעסק באינטנסיביות בסיפור, נגמר העם, הוכחד, נעלם.

כך היה בעבר, בבבל ויוון וספרד וגרמניה, כך גם היום, באמריקה, עם 75 אחוזי התבוללות, זה יכול להיות גם כאן, גם אצלנו. יש כמה פרויקטים לאומיים: האחד הוא הקמה ושמירה על מדינת היהודים ועל היהודים שגרים בה, במיקרו, כעת. השני הוא שמירה על העם היהודי, כולו, גם לעתיד, גם אם חס וחלילה מדינת היהודים תפסיק לעשות את תפקידה המופלא.

היהדות היא לא רק תפילין ושבת, הם אומרים לי, היא גם ערכים יהודיים. ברור אני אומר להם, אבל הערכים הללו יהודיים כי הם מופיעים בספר. זה מה שהופך אותם לסיפור יהודי.

אצלנו ביום כיפור, אמר לי חבר, קיבוצניק, עושים סעודה גדולה. זה מצער, אמרתי לו, מאוד, אבל הילדים שלך יודעים לפחות שיום כיפור היום, וזה עדיף על מצב שהם לא היו יודעים את הפרט הזה.

במקום שאין עיסוק בסיפור היהודי באהבה או אפילו בכעס נגמרים היהודים, ומכיוון שכך, לומדי התורה מעניקים לעם היהודי את הקיום הממשי שלו, הדמוגרפי, לא רק הדתי או הרוחני.

וכך כתב נסיך השמאל הסופר עמוס עוז: וכך, כשנסת על נפשך מטבח ומפוגרום מבית בוער ומבית כנסת עולה באש נטלת איתך את הילדים ואת הספרים, ספר תורה ביד אחת וילדים ביד אחרת. *פרט זה בהיסטוריה החברתית שלנו הוא לטעמנו העובדה החשובה ביותר בתולדות הישרדותם של היהודים…* גם הלא־מאמינים כמונו נשארים יהודים בזכות הקריאה… אם קיימת שלשלת מילים המחברת אותנו אל אברהם, היא עשויה ממילים כתובות. עודנו כרוכים במילה הכתובה, והמילה הכתובה כורכת אותנו עם אבותינו, אנחנו האתאיסטים של הספר. סוף ציטוט.

פרט מעניין הוא העובדה שאותו ר’ יוסף שניסח באופן חד כל כך את טענת האפיקורס – “מה אהנו לי רבנן לדידהו קרו ולדידהו תנו”, הוא זה שחגג בחג השבועות עם עגלה משולשת, והגדיר “אלמלא ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא”.

בין אם אתה אדם של דף היומי או של שיעור בעיון, שניים מקרא או שיעור תורני בפודקאסט; חג השבועות מתקרב ואיתו זמן החגיגה הגדולה שלנו, התורה הזו שמגדירה את מי שאנחנו, והמשפחה והקהילה שלנו והעם המיוחד הזה שלנו, בין המיליארדים האחרים. אנחנו נזכרים שבכל פעם שאנחנו פותחים את הספר, אנחנו שותפים בשימור, בביסוס ובהמשכיות שלו, של כולו.

ואלמלא ההוא יומא, כמה יוסף איכא בשוקא.

הכותב הינו ראש קהל בשכונת טלביה, מרצה ואיש חינוך

הפוסט לימוד התורה: המפתח להישרדות העם היהודי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אז מה היה כל כך דחוף אחרי 210 שנים של עבודת פרך לרוץ להר סיני? למה לא לקחת כמה ימי חופשה בדהב, להירגע קצת בנואיבה? בשביל לענות על השאלה הזו צריך לצלול למשמעות העמוקה של החופש, או אולי: החירות.

אין לך בן חורין, קובעים חז”ל, אלא מי שעוסק בתורה. קשה להבין. ניתן להניח שהתורה מעניקה לנו חיי נצח בגן עדן, ברכת ה’ בעולם הזה, אבל איך עם תרי”ג מגבלות איסורים וציווים ניתן לדבר על חירות? צידה השני של השאלה הזו הם הסיפורים המצמיתים על יהודים שחגגו חירות בבתי אסורים מכל סוג ובכל תקופה, גם בסיביר, גם באושוויץ. נראה שיש חירות שתקפה גם במקומות אלו, חירות שאולי אנחנו לא מבינים.

הפילוסוף ישעיהו ברלין מדבר במסה המפורסמת על שני מושגים של חירות: חירות מ- וחירות ל-.

בקצרה, ישנה חירות מהכלא, ממדי האסירים וממסדרי הזיהוי. אדם שיוצא לחופשי משעבוד כזה בהחלט עבר צעד גדול בדרך לחירות. זוהי חירות מ-, אבל היא לא מספיקה. תתארו לכם אסיר שיוצא מהכלא ומגלה שהוא באי בודד. תתארו לכם אדם מובטל. הם חופשיים לכאורה, בדרך מאוד מוגבלת.

החירות השניה, אומר ברלין, היא החירות ל-. החירות לפעול, לממש, ליצור, להשפיע, לחולל. החירות הזו חשובה הרבה יותר. כעת, תתארו לכם אדם בעל מוטת השפעה רחבה, מנהל מפעל גדול, טייס במטוס קרב, משהו. דמיינו אלו מגבלות מוטלות עליו, איזו אחריות כבדה, אלו זהירות ומחשבה הוא צריך לנקוט בכל החלטה, דווקא בגלל שאפשרות ההשפעה שלו נרחבת כל כך. כעת, דמיינו את המובטל ההוא עושה מה שבא לו, ישן וקם, אוכל ושותה, הולך וחוזר, חירות מוחלטת? לא, הוא לא חופשי לעשות משהו בעל ערך, הוא לא חופשי ליצור, הוא מוגבל מאוד, הוא ממש אסיר בתוך המרחב הלא־משמעותי שלו.

אנשים משקיעים חיים שלמים בשביל האפשרות לפעול. בעבודה למשל, כמה שנים של לימודים, של הכנה? כמה שנים של פנסיה? ימי מחלה, מלחמה, משבר בענף?

התורה מעניקה ליהודי חירות מוחלטת של פעולה, של משמעות, של צבירת ערך מימוש עצמי ויצירה. בילדות ובזקנה, במלחמה ובשלום, בטוב וברע. אין פיטורין, אין משבר בענף, אין ימי חופש, 360 מעלות, 365 ימים בשנה, 120 שנה, גם בפנסיה, גם בחופשה, גם באושוויץ.
בפסח יצאנו מהמיצר, חירות מ- חירות חלקית מאוד, ומיד התחלנו לספור את הימים ולרוץ לכיוון הר סיני, שם קיבלנו את הג’וב הגדול שלנו, את ספר ההנחיות המופלא שמעניק לנו משמעות בכל זמן, הנחיות בכל מצב, ובעצם את החירות ל-, החירות הגדולה שלנו.
שנזכה לקבל תורה באהבה.

הכותב הינו ראש קהילת ‘אחוות תורה’ בשכונת טלביה, ירושלים

הפוסט בין פסח לעצרת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.