כתוב בפרשה (מ ב): “ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד”. הכלי יקר מפרש פסוק זה באופן מרתק על פי חז”ל. כל תחום ההשתדלות בעבודת ה’ מורכב עבורנו. פעמים רבות המצוות ועמל התורה נראים לנו גדולים, קשים, ואולי אף מעט מייאשים.

אומר הכלי יקר: “כתיב בפרשה שלוש פעמים לשון הקמה: תקים את המשכן; הוקם המשכן; ויקם משה. אמרו חז”ל (ויקרא רבה נב ד) שהיו ישראל וכל חכמי לב מקימים את המשכן ולא יכלו להקימו. אמר הקדוש ברוך הוא, עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו שנאמר הוקם מאליו משמע. ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור אלא האדם הוא המתחיל וה’ יגמור על ידו. וכן אמרו חז”ל (קידושין ל:) כנגד היצר הרע, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו”.

א’ ניסן אינו סתם יום בלוח השנה, אלא אחד הימים המיוחדים המוזכרים בתורה במפורש. ימים אלו מלמדים אותנו כיצד להתבונן בחיים ובתאריכים המעוררים התחדשות. הרש”ר הירש שואל על הפסוק מדוע נאמרה פעמיים המילה “חודש”, ורואה בכך יסוד משמעותי ביהדות:

“לכאורה מבטא הכתוב אותו הדבר בשני ביטויים שפירושם אחד. העניין מתבאר אם נזכור את משמעותם של ראשי-חדשים ביהדות, הם אינם ימי חג המציינים את המאורע הקוסמי-האסטרונומי, אלא הם מראים לנו באותו מאורע טבעי רק דוגמה ומעוררים אותנו להעמיד ולקיים ‘ראשי-חדשים’, התחדשויות – בתחום החברה האנושית.

“עם הקמתו של משכן אוהל מועד יתחיל כבוד ה’ לשכון בארץ בתוך עם ישראל, ובכך יתחיל בישראל ה’מועד’, ההתחברות של ישראל עם ה’שמש’ שלו, הארתו באור ה’. דבר זה יחול ביום ראש-חודש הראשון, כלומר באותו יום ראש-חודש שהוא תחילת השנה היהודית. והרי היה זה אותו ראש-חודש, אשר הביא לראשונה את הבשורה על ה’התחדשות’ התמידית והמיידית בישראל, ובאמצעות ישראל – לכל באי עולם.

“ראש-החודש של התקומה הלאומית היה גם ראש-החודש של השראת השכינה, של קיום הבטחת ‘ושכנתי בתוכם’, שרק בו הגיעה הגאולה הלאומית לכלל השלמתה. לפיכך: ‘ביום-החודש הראשון’ – די היה בכך כדי לציין את יום אחד בניסן; בא הכתוב ומוסיף: ‘באחד לחודש’ – כדי להרחיק מיום זה, החשוב שבין כל ימי אחד-בניסן, כל ריח של חג-טבע אלילי. לא מפני שביום זה חל ראש-חודש לפי כללי האסטרונומיה, אלא מפני שבעקבות ראש-חודש זה מונים בני ישראל את יום-החודש הראשון שלהם – נבחר יום זה להקמת המשכן”.

א’ ניסן, ובכלל חודש ניסן שישועות מקיפות בו, מעניק לנו כוח ועוצמה להשתדל, להשקיע ולהתחדש לקראת ההתחדשות הגדולה של הגאולה הקרובה במהרה בימינו.

הפוסט כוחו של חודש ניסן בעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר אנו מתבוננים בעניין הטהרה, עולה שאלה פנימית עמוקה הקשורה להכנות לקראת חג הפסח המתקרב: אנו ובני ביתנו נוהגים במסורת יהודית מפוארת לנקות ולקרצף את בתינו לקראת החג, וישנן נשים צדקניות המתחילות במלאכה זו כבר בסיום חג החנוכה.

והדבר מעורר תמיהה – הרי חג הפסח נמשך שבעה ימים בלבד, ואף שיש בו איסורי תורה המצדיקים הכנה של יום או יומיים, בפועל אנו עדים לכך שההכנות מתחילות לפחות שלושים יום לפני החג. מה הטעם להשקעה כה גדולה זמן רב כל כך לפני בואו?

בתפילות הנאמרות בעת בדיקת חמץ וביעורו משולבים רעיונות רוחניים עמוקים, אך ישנו מוטיב מרכזי החוזר על עצמו: ביעור החמץ מסמל את ביטול יצר הרע (כפי שמופיע בזוהר). מה הקשר בין חמץ ליצר הרע? הקשר אינו נעוץ בלחם עצמו אלא בתהליך הביטול, באותה יראה שאנו מפתחים בלבנו מחשש לעבור על איסור חמץ. ככל שאנו משקיעים יותר בביעור החמץ, אנו למעשה מעמיקים את מחשבתנו ולבנו בקיום המצווה.

מכאן נובעת גם החשיבות של הנשים הצדקניות המנחילות לבני ביתן את אהבת התורה דרך ההקפדה והיראה מאיסור חמץ (אגב, חשוב לעתים להזכיר בבית את גבולות האיסור המקוריים כדי שלא נמציא חומרות חדשות מלבנו ונכשל ב”בל תוסיף”).

רש”י מפרש את טעם קריאת פרשת פרה: “להזהיר את ישראל לטהר, שיעשו פסחיהם בטהרה”. כלומר, תכליתה להזכיר לעם שזוהי תקופת הכנה לטהרה לקראת העלייה לרגל בחג הפסח, כפי שהיה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים. המסר: להתמקד בתהליך ההכנה!

כאשר אנו עוסקים בפרשיות המשכן, ראוי לשים לב לעובדה שהמשכן לא היה מיועד להיות משכן הקבע להשראת השכינה. הרי בני ישראל היו אמורים להיכנס לארץ ולבנות מיד את בית המקדש (אלמלא חטא המרגלים). ואף על פי כן, העם תרם והשקיע את מיטב משאביו במשכן ה”זמני” כביכול, כפי שמתואר בפרשה: “והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה” – דבר המעורר פליאה.

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ”ל מבאר זאת בספרו “אמת ליעקב”: “בא וראה יקרות וחביבות המצווה, שהרי כמה כסף וזהב ואבנים טובות וכדומה נשתקע בבניין המשכן, וכמה חודשים יגעו בעשייתו, ובאמת לא היו צריכים אותו אלא חודשים אחדים אלמלא חטאו במרגלים והיו נכנסים תיכף לארץ ישראל והיו בונים בניין של אבנים. והרי נמצא שכל יגיעתם הייתה רק לקיום מצוות ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’, ומכיוון שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות וצריך אתה להיזהר במצווה קלה כבחמורה, אם כן לכל מצווה ומצווה צריך הוא להיות יגע כל כך ובמסירות נפלאה ככל חכמי לב הללו שיגעו להקים את המשכן”.
גם מפרשת ויקהל וגם מפרשת פרה עולה מסר חיוני לחיים בכלל, ולהכנות לפסח בפרט: המטרה הסופית חשובה מאוד, אך החשיבה וההשקעה בדרך אל המצווה חשובות לא פחות מהמצווה עצמה.

כאשר אנו עמלים לקראת חג הפסח בניקיונות שחלקם אולי אינם מוגדרים מפורשות בשולחן ערוך (שהרי אבק אינו חמץ), עלינו לזכור שכל עוד הדבר נעשה לשם הכנה למצווה – הדרך עצמה הופכת להיות חלק מהמטרה, בדומה למשכן ולפרשת פרה.

הפוסט הדרך חשובה כמו המטרה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על מחצית השקל, שבו כל אחד מישראל תורם תרומה שווה, ללא הבדל בין עשיר לעני. המפרשים מבארים שלשון הפסוק “כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות ל, יב) מכוונת להרמת ראשו של עם ישראל, לתת להם תודעה של גובה, אחריות ומשמעות. הכסף שהם נותנים אינו רק צדקה, אלא השתתפות פעילה בכלל ישראל, חיבור לתפקידם בעולמו של הקב”ה.

בפורים, לעומת זאת, יש מצווה “עד דלא ידע”, שמזמינה אותנו לכאורה לאבד שליטה, להגיע למקום שבו איננו מבדילים בין “ארור המן” ל”ברוך מרדכי”. כיצד זה משתלב עם רעיון נשיאת הראש? הסוד של פורים טמון בהבנה שהשמחה האמיתית אינה בריחה מהמציאות, אלא חיבור אליה ממקום גבוה יותר. כשאדם שותה יין מתוך שמחת מצווה, הוא אינו “מאבד את הראש” אלא משתחרר מהמגבלות של השכל הקר, שמנסה להבין הכול בהיגיון צר. דווקא בפורים, כאשר העולם נראה הפוך כמו בימי המן ואחשוורוש, אנו למדים שאפילו ההסתרה היא חלק מהנהגת ה’.

השבוע, בכ’ אדר, יחול יום פטירתו של סבי, מרן הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, שהיה מגדולי פוסקי הדור האחרון. הוא היה אדם שכולו “ראש” – ראש המחובר לאמת, לחסד ולמחשבה צלולה ועמוקה. כבר בגיל 25 פרץ לעולם התורה עם חידושיו החדשניים בהלכות חשמל ובמצוות התלויות בארץ. עד יום הסתלקותו היה פוסק הלכה בכל מהותו, לצד היותו ראש ישיבה לאלפי תלמידים. ניחן ביכולת לראות את התמונה המלאה באופן בריא, ופסק את פסיקותיו ללא מורא, תוך שמירה על רגישות וכבוד לכל אדם. היותו אדם גדול וראש אלפי ישראל לא מנע ממנו לכבד גם את הקטנים ולעסוק בצרכיהם.

פרשת “כי תשא” החלה בפורים מכניסה אותנו לדיון: לאיזה גובה אנחנו מסוגלים להתרומם? כמה גבוה מעל הקרקע אנחנו יכולים להתעלות? ושם, כשאנו נמצאים בנקודת השיא, נכנס היין שמשחרר אותנו מכבלי העולם הזה ומאפשר לנו לרחף גבוה, לחוות את האפשרות להתרומם אל על.

דווקא בפורים, כאשר אנו מצווים להיכנס למצב של “עד דלא ידע”, זהו זמן מצוין לבדוק האם הראש שלנו נמצא במקום הנכון. האם אנו מאבדים את הראש לשווא, או שמא אנו מנצלים את השחרור הזה כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר של אמונה ושמחה? דמותו של הגרש”ז אויערבאך זצ”ל מלמדת אותנו כיצד “להחזיק ראש” באמת – להיות מלאי שמחה, אך גם מחוברים לעומק התורה ולמציאות – “כי תשא את ראש”!

יהי רצון שנזכה לשמחה אמיתית בפורים, שמחה שמרוממת ומכוונת את הראש למקום הנכון!

הפוסט לאבד את הראש או לשים אותו במקום? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אט־אט החלו כולם להתרגל לבנימין החדש והשקט, זה שחוץ מתורה ותפילה קולו לא נשמע עוד – לא במסדרונות, לא בחדר האוכל, לא בדרשות שבע ברכות ולא בחדר. פשוט קולו לא נשמע עוד כבעבר.
היה זה בשבת זכור של אותה שנה. כולם נזכרו איך לפני שנה, הדרשן המרכזי ב’שבת ת”ת’ היה בנימין. דרשה בלתי נשכחת. הוא תיאר את כאבי השיניים של חברו לחדר שלא טופלו בעקבות מצוקה במשפחה, עבר לציטוטים ממגילת אסתר לצד חוש הומור עכשווי וחיקויי פוליטיקאים. דרשה שהכניסה אנרגיה בלב כל התלמידים, שאצו־רצו מיד בצאת השבת לדפוק על דלתות ישראל להציל עוד כאוב שיניים נצרך.

בסעודה שלישית, בנימין ישב וזימר את פסוקי דוד המלך “נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק” – כל מילה נשקלת ומדודה. יוסף, חברו לשולחן השבת, החליט לפצח את התעלומה ושאל אותו לפשר השתיקה שגזר על עצמו. בנימין החוויר והסמיק, אך פתח את פרשת תצווה והצביע על הפסוק: “וְהַטּוּר הָרְבִיעִי–תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם”.

בנימין פתח במונולוג, שבדיעבד הצטער יוסף שרק הוא זכה לשמעו: “שנה שעברה, לאחר הדרשה המוצלחת, כולם שיבחו ופירגנו לי. מיד אחר כך עליתי להשלים שניים מקרא ואחד תרגום, וכשהגעתי לפסוק הזה נתקעתי בו. חזרתי עליו שוב ושוב, כמו שיר שנצרב בבוקר ומזמזם כל היום.

“התחלתי לחקור את שמות אבני החושן, והשם ‘ישפה’ תפס אותי במיוחד. עברתי מספר לספר עד שהגעתי למדרש תנחומא ששינה את חיי: ‘א”ר שמעון בן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה: רחל תפשה בשתיקה עמדה זרעה בשתיקה… בנימין בנה האבן שלו מן האפוד ישפה, יודע במכירת יוסף ושותק וזהו ישפה יש לו פה ושותק’…

“המדרש מלמד שהמעלה הגדולה של האדם היא לשתוק, לא להיות שתקן אלא דווקא זה שיש לו פה ובוחר לשתוק וללמוד מכולם. זו הייתה אבן בנימין בחושן – ישפה – יש־פה ואינו מדבר! ומצאתי שהשפת אמת כותב: ‘בענין קביעות הימים למשתה… בימים הללו [פורים] יש תיקון לבחינת הגופים. דאיתא רחל תפסה פלך שתיקה. וכן בנימין ישפה ואינו מגיד… לא מצאתי לגוף טוב משתיקה’.
“ולכן לכבוד פורים דאשתקד קיבלתי על עצמי להיות כאבן ישפה. כולם יודעים שיש לי מה לומר, אבל בשנה זו של שתיקה למדתי כמה עוד יש לי ללמוד ולגדול – ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה…”.

הפוסט לא תמיד חייבים לדבר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

על בסיס מילים אלו חיבר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ”ל את אחד השירים המשמעותיים ביותר בדורות האחרונים: “בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה”. לפי עדות תלמידיו, אחד המאורעות שהיוו השראה לכתיבת השיר היה חוויה מטלטלת שעבר הרב.

ביום ראשון, ה’ באלול תש”ל, נחטף מטוס על ידי ארגון אש”ף ובו הרב הוטנר, רעייתו, בתו וחתנו הרב יהונתן דייוויד. במשך שלושה שבועות נוראים שהה הרב בשבי, חלקם במעצר מבודד, כששני מחבלים משמשים כשומרי ראש. במשך שבוע שלם לא ידע הרב מה עלה בגורל משפחתו ותלמידיו שהוחזקו במקומות אחרים. רק בימים האחרונים אוחדה המשפחה במתקן מעצר משותף, בתנאי צפיפות קשים. מזונם הצטמצם בעיקר לזיתים ובננות, עם מעט שתייה למרות החום הכבד.

עולם התורה כולו התגייס למאמצי השחרור. לאחר שבועות של משא ומתן אינטנסיבי, שוחררו הרב הוטנר וחלק מבני הקבוצה והוטסו לקפריסין. הרב איבד עשרים קילוגרם ממשקלו, וגם חתנו ותלמידיו נראו תשושים עם שחרורם.

אלפים התכנסו באמריקה לקבל את פניו, כולל תזמורת מכובדת. אולם כאשר נכנס מרן הגר”מ פיינשטיין זצ”ל, הורה מיד להפסיק את הנגינה בנימוק שכל עוד נותרו שישה חטופים בעמאן הסובלים בארץ עוינת, אין זה ראוי לחגוג.

מסופר כי בעת שביו, דרש הרב הוטנר מחוטפיו מיץ תפוזים במקום מים רגילים, בטענה שכך מתאים לרב. להפתעת הכל, השובים נענו לדרישתו. עוצמתו וקדושתו הפנימית האדירה של הרב הצליחה להשפיע גם על מחבלים אכזרים.

המלבי”ם בפירושו על הפסוק “ועשו לי מקדש” בפרשתנו מלמדנו: “שביום הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו”. מאז נמשכת השפעת ה’ בעולם לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה. הוא מדגיש שכל אחד מאיתנו מצווה לבנות מקדש בחדרי לבבו, להכין את עצמו להיות משכן לשכינה, כפי שנאמר לדוד המלך שהוא עצמו יהיה בית לה’. כך לדורות – כל אחד נדרש לבנות מקדש בליבו ולהכין מזבח להעלאת כל חלקי נפשו לה’, עד כדי מסירות נפש לכבודו בכל עת.

הפוסט בלבבי משכן אבנה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

והנמשל הוא פרעה. בעת היות ישראל במצרים, הוא ראה אותם כבלילה של עבדים פשוטים, אך לפתע בעת יציאתם הוא רואה אותם אחרת: “כך היה פרעה כששלח את ישראל לא היו לפניו כלום, אמרו לו גדולי מלכות: מה עשית? אילו לא היה בידם אלא הבזה לבדה, דיים. ולא עוד, אלא שכמה עשירים היו בהם, כמה חכמים וכמה בעלי אומניות, כמה אנשים ונשים וטף היו, באותה שעה התחיל קורא ווי ווי, ויהי בשלח” (מדרש רבה, פרשה כ’, סימן ב’).

פרעה רואה פתאום את עם ישראל מחולק לשבטיו. פתאום הוא רואה שיש שם היררכיה, שיש שם עם ענק עם סדר מופתי. וכך המשיך הדבר גם במדבר סביב המשכן, כאשר המלאכים נתאוו לדגלים ולסדר הזה של עם ישראל.

אותה שדה חסרת הסדר, בעצם הסתירה את חיותה ויכולת הפריחה שבה. כך ישראל, בהיותם עבדים, הסתירו את העוצמה שבהם. היחס שמצרים נתנה לישראל כמשוללי זכויות גרם להם שלא תוכר העוצמה שבהם.

הדף היחיד שאינו מתחלף בלוח המודעות שבישיבות הוא “לוח הזמנים”. כך קבעו רבותינו: הסדר הוא המפתח להצלחה בחיים. כאשר אנו חיים בבלגן, אנו מאבדים את היכולת להגיע אל באר המים החיים השוקקים בקרבנו פנימה.

דווקא אותם אנשים גדולים שעסוקים באינספור עיסוקים מוצאים את הזמן גם לדברים הקטנים – גם ללמוד דברים לפי סדר, גם לתת מענה לצרכים רבים. כי הסדר הוא בראש מעיינותיהם, עיין ערך מרן הגר”ח קנייבסקי זיע”א, שהספיק באותן 24 שעות שיש לנו פי כמה מכולנו יחד.

בשבוע זה, בו חל ט”ו בשבט, שנפסק להלכה שלא אומרים בו תפילת ‘תחנון’, לא מספידים בהלוויות ולא צמים, המשמעות ההלכתית של היום היא בתחום החקלאות. שהרי קיימות מצוות שונות הנקראות “מצוות התלויות בארץ”. מצוות אלו תלויות במחזור היבול השנתי, ויש חשיבות רבה לשאלה היכן מתחילה ומסתיימת השנה החקלאית. התאריך ט”ו בשבט מציין למעשה את “ראש השנה החקלאית” של גידולי המטעים.

עדיין צריך להתבונן ולהבין שלמרות שהחג בעצם הוא ‘חג לאילנות’, יש לו משמעות עצומה עבורנו. ראשית, זו הזדמנות נהדרת לעצור ולומר תודה לבורא עולם על השפע של הפירות שהוא מעניק לנו. אבל נשים לב לנקודה מעניינת נוספת: חכמינו בחרו דווקא בתאריך זה בשל העובדה שבארץ ישראל, ובאזור הים-תיכוני בכלל, עונת הגשמים מתחילה בתקופת חג הסוכות. בדרך כלל, עד ט”ו בשבט כבר יורד רוב הגשם השנתי, “ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה”.

זאת אומרת, חז”ל נותנים ביטוי לסדר של השנה, לתאריכים ולמתרחש בהם, ולכך נקבע היום הזה דווקא. כאשר אנו רוצים לסגל לעצמנו דרך של הצלחה, הבסיס לכל זה הוא הסדר שלנו בחיים – לוח הזמנים. אדם שחי בלי סדר, יתכן שהוא מפספס את מקור חיותו והצלחת חייו, שמסתתר בבלגן תחת קוצים וסלעים.

הפוסט המפתח להצלחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

פעמים רבות אנו עדים לסיפורי ניסים מרגשים ומעוררי השראה, אך משום שה”נחש” לא הגיע אלינו אישית, אנו ממשיכים בחיי השגרה ללא התבוננות עמוקה. בשעה שהקב”ה מחולל ניסים בעולם, יש לו כוונה ברורה בכך, כפי שנאמר בפרשת השבוע: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט, טז). הנצי”ב בפירושו מדגיש: “לא בשבילך לבד, אלא כדי שימלא כבוד שמי בכל הארץ. ובמה שתישארו בחיים, תהיו אתם מספרים בכל מקום את כל מה שאתם ראיתם”.

דוד המלך, בתפילתו, שואל ומתחייב: “מה בצע בדמי, ברדתי אל שחת? היודך עפר? היגיד אמיתך? למען יזמרך כבוד ולא ידום. לעולם אודך”. רעיון זה מהדהד גם בפסוקי ההלל: אם תתן לי חיים – אודה לך ואפרסם את שמך.

ב’ספר החיים’ (של אחיו של המהר”ל מפראג) מובא שכומר אחד שאל מדוע לא מוצאים נס שבו הקב”ה ריפא מחלות נפש, אלא רק מחלות גופניות. תשובתו הייתה: “מפני שמי שחולה בנפשו אינו יכול להכיר את הנס כאשר יבריא, כיוון שבשעת מחלתו לא היה בדעה צלולה. הקב”ה אינו עושה ניסים שאי אפשר להכיר בהם ולהודות עליהם, שכן מטרת הניסים היא שעם ישראל יודו לה’ על חסדיו”.

מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, איבדנו מטובי בנינו. משפחות נהרסו, חיים נגדעו ואלפים רבים מתמודדים עם פציעות קשות. אולם לצד האובדן הכבד, איננו יכולים להתעלם מן הניסים העצומים המתחוללים סביבנו. די בקריאת התוכניות המקוריות של אויבינו – שנועדו לטבוח המונים מצפון, דרום ומרכז בבת אחת – כדי להתמלא צמרמורת. לנוכח זאת, ברור שהצלה זו, לצד מאות סיפורי ניסים נוספים, מעידה על יד ה’ המכוונת.

אך הבעיה הגדולה שלנו טמונה דווקא ב”כיפת הברזל” – במערכות ההגנה, היירוטים, האזעקות וחדרי הביטחון. כל אלו מטשטשים את הכרתנו בשדה הניסים שבו אנו חיים. מוטל עלינו להתבונן בניסים הגדולים המתרחשים סביבנו, גם אם כעת אנו נמצאים עדיין בשלב של “אין בעל הנס מכיר בניסו”. אל לנו להיות כאותו נהג מונית, שהנחש לא הגיע אליו ולכן לא התעורר לתשובה.
ומה מטרתם של כל הניסים הללו?

מסביר ה”ספורנו”: “כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל יח, לא). ורבים תשיב מעון”. ואולי זו הסיבה שיצר הרע משקיע מאמצים כה רבים להשכיח מאיתנו את הניסים העצומים שזכינו להם – כי ההכרה בניסים מובילה אותנו להתעוררות רוחנית ולחזרה בתשובה.

מה אנחנו יכולים ללמוד מהתשובה של נהג המונית למשגיח ישיבת קול תורה ואיך זה קשור לפרשת השבוע?

לפני שנים אחדות, נסע אבי מורי הגה”צ רבי יצחק ירוחם שליט”א (יחזקהו ה’ וירפאהו), משגיח ישיבת קול תורה, במונית. במהלך הנסיעה שיתף הנהג בסיפור מרגש: “בעת שירותי בצבא, היינו בשטח מדברי, באוהלים. לפתע הופיע נחש ארסי גדול ונעמד מול אחד החיילים. כולנו היינו אחוזי בהלה ופחדנו לחייו של אותו חייל. אחד החיילים, צעק לעברו: “תקרא ‘שמע ישראל’, וה’ יעזור לך!”, וכך היה. מיד לאחר שסיים החייל לומר ‘שמע ישראל’, הנחש הסתובב ועזב את המקום. אותו חייל, שהנחש ניצב מולו, חזר בתשובה גמורה והפך לימים לרב בישראל”. בתגובה לסיפור, שאל אותו אבי מורי שליט”א: “ומה איתך?”, והלה השיב בחיוך: “אליי הנחש לא הגיע”.

פעמים רבות אנו עדים לסיפורי ניסים מרגשים ומעוררי השראה, אך משום שה”נחש” לא הגיע אלינו אישית, אנו ממשיכים בחיי השגרה ללא התבוננות עמוקה. בשעה שהקב”ה מחולל ניסים בעולם, יש לו כוונה ברורה בכך, כפי שנאמר בפרשת השבוע: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט, טז). הנצי”ב בפירושו מדגיש: “לא בשבילך לבד, אלא כדי שימלא כבוד שמי בכל הארץ. ובמה שתישארו בחיים, תהיו אתם מספרים בכל מקום את כל מה שאתם ראיתם”.

דוד המלך, בתפילתו, שואל ומתחייב: “מה בצע בדמי, ברדתי אל שחת? היודך עפר? היגיד אמיתך? למען יזמרך כבוד ולא ידום. לעולם אודך”. רעיון זה מהדהד גם בפסוקי ההלל: אם תתן לי חיים – אודה לך ואפרסם את שמך.

ב’ספר החיים’ (של אחיו של המהר”ל מפראג) מובא שכומר אחד שאל מדוע לא מוצאים נס שבו הקב”ה ריפא מחלות נפש, אלא רק מחלות גופניות. תשובתו הייתה: “מפני שמי שחולה בנפשו אינו יכול להכיר את הנס כאשר יבריא, כיוון שבשעת מחלתו לא היה בדעה צלולה. הקב”ה אינו עושה ניסים שאי אפשר להכיר בהם ולהודות עליהם, שכן מטרת הניסים היא שעם ישראל יודו לה’ על חסדיו”.

מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, איבדנו מטובי בנינו. משפחות נהרסו, חיים נגדעו ואלפים רבים מתמודדים עם פציעות קשות. אולם לצד האובדן הכבד, איננו יכולים להתעלם מן הניסים העצומים המתחוללים סביבנו. די בקריאת התוכניות המקוריות של אויבינו – שנועדו לטבוח המונים מצפון, דרום ומרכז בבת אחת – כדי להתמלא צמרמורת. לנוכח זאת, ברור שהצלה זו, לצד מאות סיפורי ניסים נוספים, מעידה על יד ה’ המכוונת.

אך הבעיה הגדולה שלנו טמונה דווקא ב”כיפת הברזל” – במערכות ההגנה, היירוטים, האזעקות וחדרי הביטחון. כל אלו מטשטשים את הכרתנו בשדה הניסים שבו אנו חיים. מוטל עלינו להתבונן בניסים הגדולים המתרחשים סביבנו, גם אם כעת אנו נמצאים עדיין בשלב של “אין בעל הנס מכיר בניסו”. אל לנו להיות כאותו נהג מונית, שהנחש לא הגיע אליו ולכן לא התעורר לתשובה.
ומה מטרתם של כל הניסים הללו?

מסביר ה”ספורנו”: “כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל יח, לא). ורבים תשיב מעון”. ואולי זו הסיבה שיצר הרע משקיע מאמצים כה רבים להשכיח מאיתנו את הניסים העצומים שזכינו להם – כי ההכרה בניסים מובילה אותנו להתעוררות רוחנית ולחזרה בתשובה.

הפוסט ההסתרה שבתוך ההגנה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשהקב”ה מתגלה לראשונה למשה, הוא עושה זאת מתוך סנה – דבר שמעורר תמיהה. בורא עולם, שכוחו וגבורתו ממלאים את העולם כולו, בוחר להתגלות למשה רבינו דווקא מתוך שיח נמוך וקוצני. ידוע שלמפגש ראשון יש השפעה חזקה במיוחד, אז מדוע הקב”ה בוחר בדרך התגלות שאינה משדרת עוצמה וגבורה כראוי?

המדרש מביא הסברים רבים לכך, אחד מהם הוא שהקב”ה מביע בכך את השתתפותו בצער ישראל. הוא רצה להראות למשה שכואב לו כפי שכואב להם. מכל ההסברים במדרש, רש”י בחר דווקא בפירוש זה: “מתוך הסנה – ולא אילן אחר, משום ‘עמו אנכי בצרה’ (תהילים צא טו)”.

דברים אלה מעוררים שאלות: איך יתכן שהקב”ה מצטער על השעבוד שהוא עצמו גזר? ועוד, הרי ידוע שהשעבוד היה הכנה למתן תורה, אז לכאורה אין זה צער אמיתי אלא זמני, ובראייה האלוקית ברור שזה לטובת ישראל, כמו כל הצרות. אם כך, איך שייך לומר ולהבין שהקב”ה מצטער על כך?

המהר”ל בגור אריה מסביר בפרשת שמות ג, ב: “עמו אנכי בצרה. אין הפירוש כלל שהוא בצרה, חס ושלום לומר כך, אך פירושו שהוא יתברך אסור בזיקים בישראל, והוא עמהם תמיד, לכך כאשר ישראל בצרה אין מלכותו בשלמות. ולפיכך היה נראה לו בסנה, המורה לך על כי אין מלכותו בשלמות. וזהו פירוש ‘עמו אנכי בצרה'”.

בפרשת משפטים כתוב (פרק כד פסוק י): “ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר”. רש”י מפרש: “כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים: וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדוה לפניו”.

התרגום יונתן מסביר שם (כמתורגם בכתר יונתן): “וישאו נדב ואביהוא את עיניהם ויראו את כבוד אלהים של ישראל ותחת הדום של רגליו שמוצע תחת כסאו כמו מעשה אבן ספירים, מזכיר שיעבוד ששיעבדו מצרים את בני ישראל בטיט ובלבנים והיו נשים דשות את הטיט עם אנשיהם, הייתה שם נערה מפונקת הרה והפילה את עוברה ונידוש עם הטיט. ירד גבריאל ועשה ממנו לבנה והעלהו לשמי מרום והתקינו משען תחת הדום של אדון עולם”.

מכאן עולה שלא רק שהקב”ה נמצא עם עמו בסבלם, אלא הוא אף שומר מזכרת מסבל הגלויות מתחת לכסא כבודו, והאבן הזו של הגלות מזרזת את הגאולה.

כשיהודי סובל או כואב, עליו להתחזק ולדעת שכל כאב שלו מחושב והוא חלק מכסא הכבוד של הקב”ה – שצער ועוד צער יביאו בסופו של דבר את הגאולה המיוחלת, כמו אותה לבנת הספיר שהראתה את עוצמת האהבה.

הפוסט הכאב שנהפך לאבן ספיר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שנים עשר שבטי ישראל מתאספים יחד סביב מיטת הזהב שעליה שכב יעקב. כשכולם נמצאים סביבו, הוא מנסה לגלות להם את זמן הקץ, אך המידע נעלם ממנו. הוא לא מצליח לחשוף את מועד ביאת המשיח. יעקב חושש שאולי יש בין בניו מי שאינו ראוי, ולכן נמנע ממנו לגלות את הקץ, כמו שהיה לאברהם עם ישמעאל וליצחק עם עשו. הוא תוהה אם גם לו יש בן שאינו ראוי, וזו הסיבה שאיבד את היכולת לגלות את הקץ.

אבל כששומעים הבנים את חששו: “אמרו לו בניו: שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. כך מתואר במסכת פסחים דף נו.

הצל”ח מפרש את הגמרא הזו באופן שונה מהמקובל, ועיקר דבריו הם: יעקב חושש שבניו לא יצליחו לעמוד בקשיים של הגלויות השונות שיהיו קשות מנשוא, כי הקב”ה יביא עליהם אויבים כמו המן הרשע כדי להחזירם למוטב. יעקב רצה לגלות להם את זמן הגאולה כדי שיהיה להם כוח נפשי להתמודד עם צרות הגלות וחבלי משיח. אך למעשה חשדו היה לחינם, כי עם ישראל קדושים הם ומוכנים לסבול עוד ועוד כדי לקרב את גאולת השכינה. בגלל החשד הזה בעם ישראל הסתלקה ממנו השכינה, על שחשד שיתייאשו מהצרות, וכששמע את הצהרת האמונה שלהם, הבין יעקב שטעה בחשדו.

החתם סופר מוסיף בכיוון זה של הצל”ח ועיקר דבריו הם שהסיבה להסתרת הקץ מיעקב נובעת מאחת משתי סיבות: או מפני שיעקב לא היה בטוח שלא יאבדו את אמונתם כאשר ייוודע להם כמה ארוכה תהיה הגלות, או כי שחשש שיש בשבטים מי שעלול להתקלקל ולא יוכל לסבול את משך הגלות הארוך. לכן הם ענו “ה’ אחד”, כלומר שה’ שהוא עכשיו אלוקינו יהיה בעתיד אחד, והכוונה היא שבעתיד יבינו שכל מה שנראה רע היה בעצם לטובה.

בפירוש התפילות לר”י ב”ר יקר (מרבותיו של הרמב”ן) הסביר, שיעקב חשש שבגלל שלא התגלה לו הקץ כעת, בניו יפקפקו באמונה ובגאולה העתידית ויחשבו שיישארו בגלות לנצח. על זה ענו לו בניו: אל תחשוד בנו, אנחנו מאמינים ונמשיך להאמין.

מכאן אנו לומדים שבאמירת קריאת שמע אנחנו ממשיכים את השבועה של שבטי ישראל שנשבעו שבכל מצב של גלות וקושי ימשיכו להאמין בגאולה העתידה, ושהצרות לא ישברו את רוחם, כי עם ישראל הוא עם קדוש שמוכן לקבל על עצמו את סבל הגלות כדי לגאול את השכינה המשתתפת בצערם של ישראל.

הפוסט שמע ישראל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שאלה זו מובילה לדילמת הביצה והתרנגולת – האם התינוק בוכה כי אמו מפרשת את בכיו כביטוי רגשי, או שמא החברה מגיבה ברחמים לבכי המבוגר מפני שהוא מחקה את חולשתו של התינוק?

הגמרא במסכת סנהדרין (קד:) מאירה זווית נוספת בסוגיית הבכי: “ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני אקבע לכם בכיה לדורות. דבר אחר: בלילה – שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו. מעשה באשה אחת שכנתו של רבן גמליאל שמת בנה, והיתה בוכה עליו בלילה, שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה, עד שנשרו ריסי עיניו. למחר הכירו בו תלמידיו והוציאוה משכונתו”.

הגמרא מציגה כאן בכי שבא לצורך חברתי, כמו בכי־החינם של בני ישראל במדבר, שבא כדי למרוד בקב”ה ועונשו היה סיבה אמיתית לבכי. בדרך זו של בכי המביא לבכי, מביאה הגמרא את תגובתו של רבן גמליאל לבכי שכנתו, שברגישותו לסביבה בכה עמה אף מבלי לדעת את סיבת צערה.

אולם קיים סוג נוסף של בכי, שאינו מוכר בספרות המחקרית – בכי שמטרתו היא עצם הבכייה. החתם סופר מאיר זאת בפירושו לבכיו של יוסף בעת התגלותו לאחיו. הוא מביא את המדרש: “כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה כך הקדוש ברוך הוא אינו גואל את ישראל אלא בבכיה שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם”.

החתם סופר מעמיק בהבנת משמעות הבכי דרך הפסוק בזכריה “צום הרביעי… יהיה לששון ולשמחה”. הוא מסביר שעצם היכולת לבכות ולהתפלל על אירועים שקרו לפני מאות שנים מעידה על קשר עמוק ואהבה שלא כבתה. הבכי עצמו הופך לביטוי של קרבה וחיבה בין הקב”ה לעמו.

כך גם בסיפור יוסף – אחיו לא האמינו בכנות כוונותיו עד שפרץ בבכי. הבכי שימש כעדות לאמיתות רגשותיו. בדומה לכך, עם ישראל מכיר באהבת ה’ אליו דווקא דרך יכולתו לבכות על הקשר הזה.

זהו אותו בכי עמוק ומטהר – בכייה של רחל על בניה, בכי הצומות, ובכיו של יוסף בהתגלותו לאחיו – בכי שאינו מבקש דבר, אלא מבטא את עומק הקשר והאהבה.

הפוסט לדמותו של הבכי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

סיפור כזה מתגלה בפרשתנו, בתיאור המפגש בין יוסף לאחיו. ה’אור החיים’ הקדוש מתבונן ברגע המרתק הזה, כשיוסף מזהה את אחיו והם אינם מכירים אותו: “ויכר יוסף וגו’. פירוש: הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן ומטבע אנושי כשתיוולד הידיעה בלב אחד מהשניים, גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון. כי הלבבות יגידו סודות נעלמים, כאומרם (משלי כז): ‘כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם’, וידקדקו בעיניים, במצח, בדיבור והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו, והטעם לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה” (מב, ח).

שורשיו של אותו חוסר זיהוי נעוצים בהתנכרותם הקודמת של האחים. הספורנו מתאר כיצד אטמו את ליבם לתחנוניו של יוסף: “בהתחננו אלינו ולא שמענו. והיינו אכזרים נגד אחינו אף על פי שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד מדת אכזריותנו זה האיש מתאכזר נגדנו” (מב, כא).

הרמב”ן מעמיק בנקודה זו: “אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר”.

ההתעלמות מצערו של הזולת, במיוחד כשמדובר באח, מקהה את הרגישות הטבעית שבלב. אותה אטימות לא רק פוגעת באחר אלא גם באדם עצמו, המאבד את היכולת לזהות הזדמנויות משמעותיות בחייו.

אך היה אחד שראה אחרת – ראובן. רש”ר הירש מסביר: “אך ראובן רואה את אשמתם לא רק בקשיחות לבם. מתחילה הוא אמר להם: אתם חוטאים. הוא ראה ביוסף רק ילד, ובתוכניותיו שמפניהן יגורו, ראה רק מעשי ילדות. לפיכך הוא אומר להם: אתם מאשימים את עצמכם שלא עברתם על מידותיכם, שלא עשיתם לפנים משורת הדין; אך לאמיתו של דבר – חטא גדול חטאתם בו”.

שכרו של ראובן על שמירת רגישותו ורצונו להציל את אחיו התגלה מאוחר יותר – בחלקו הופרשו ערי המקלט הראשונות. כדברי חז”ל: “א”ר תנחום בר חנילאי, מפני מה זכה ראובן להימנות בהצלה [בערי מקלט] תחילה, מפני שהוא פתח בהצלה [בערי מקלט] תחילה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם” (מכות י’ א’).

הפוסט שכרה של רגישות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי צדוק הכהן מלובלין כותב בליקוטי מאמרים (עמוד עח): רק הגויים חוגגים את יום לידתם, כפי שרואים אצל פרעה – לא אצל עם ישראל. לעומת זאת, ידועים דברי הבן איש חי (בשנה ראשונה פרשת ראה סעיף יז): “יש הנוהגים לעשות מיום הלידה יום טוב בכל שנה, וזה סימן יפה, וכך נוהגים בביתנו. שמעתי שבמקומות מסוימים עושים סעודה מדי שנה ביום ברית המילה, ומנהג יפה הוא שמצא חן בעיניי מאוד, אך לא נהגנו כך בביתנו. אני עצמי רק אומר תפילה מיוחדת ביום ברית המילה שלי”.

בספר אגרות סופרים (חלק א עמוד פג) מסופר על חגיגה גדולה שנערכה ליום הולדתה השמונים של אם רבי נתן אדלר, בהשתתפות בנה וכל תושבי העיר. ה’כתב סופר’ (שואל ומשיב יורה דעה סימן קמח) כותב לבנו על יום הולדתו החמישים: “הודיתי להשם יתברך בפני הציבור על שהחיינו וקיימנו, וסיימתי באותו יום מסכת פסחים”. בספר ‘החפץ חיים ופעלו’ מסופר שביום הולדתו התשעים סיים את חיבורו ‘בית ישראל’ וערך סעודה משפחתית.

במנהגי החתם סופר מובא שביום הולדתו, ז’ בתשרי, היה מסיים את לימוד החומש עם תלמידיו ומעניק לכל אחד מטבע לקניית לחמי חלב. התפארת ישראל בצוואתו מדגיש את חשיבות השלום במשפחה, העזרה ההדדית, והברכות לרגל שמחות, חגים וימי הולדת.

מסופר על הכתב סופר כי תלמיד מצא אותו בוכה ביום הולדתו ה-54. כששאל לסיבת בכיו, ענה: “דע לך, תלמידי היקר, היום יום הולדתי, ואני מהרהר במעשיי בחמישים וארבע שנותיי”. סיפור דומה מובא בשואל ומשיב מגדלות מרקחים על הגאון בעל ‘אמרי אש’, שנמצא בוכה בדמעות שליש ביום הולדתו השבעים, מתוך דאגה לדין וחשבון שיצטרך לתת.

בשואל ומשיב הלל אומר (אורח חיים סימן קלט) מאריך בביקורת על חגיגות יום הולדת, בטענה שזהו מנהג גויי, כמובא בעבודה זרה (דף ח. ודף י.).

אולם נראה שאין כאן מחלוקת אמיתית. הנצי”ב בעמק דבר מסביר: “יום הולדת את פרעה – עת שמחת לבו, ולעשות לו עונג בכל האפשר”. ההבדל מהותי: יום ההולדת של פרעה היה חגיגה ראוותנית, ועל כך הזהירו גדולי ישראל. מנגד, אפשר לציין את היום כהזדמנות לחשבון נפש, תפילה והודיה.

הבחירה בידינו – האם לחגוג כפרעה או ללכת בדרכם של גדולי ישראל.

הפוסט היום יום הולדת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ננסה ללמוד על דמותה. כתוב בפסוק: “וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת”, והדברים טעונים ביאור: מדוע נזכרה בתורה בכלל, ומדוע הוזכר מקום קבורתה, דבר שלא זכו לו רבים בתורה אלא רק הגדולים ממש.

על מנת להבין מי הייתה דבורה לרבקה ומה הייתה השפעתה עליה, נחזור לפרשת חיי שרה: “וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו”. בתרגום יונתן מסביר שמנקתה היא פדגוותה, הפדגוגית של רבקה. פדגוגיה היא תורת החינוך, ולשון זו מופיעה רבות במדרשים ובראשונים.

ומרן בעל ה”אילת השחר” זצ”ל כתב: “צריך ביאור למה הוצרכה למינקת, ובתרגום יונתן בן עוזיאל נראה שהכוונה למחנכת, ולא נזכר אם הייתה נשואה או פנויה ולמה עזבה את מקומה והלכה עם רבקה עד מותה”.

רבי יצחק עראמה בעל העקידה נותן לנו מבט על היחס של משפחת יעקב אבינו למחנכת של אמם: “ובכו עליה בכי גדול כי אישה חשובה הייתה”.

גילוי גדול מצאתי בביאורו של רבי אברהם בן הרמב”ם: “ותמת דבורה. סיפור התורה לזה מורה על גודל כישרונה, ואפשר שהיו מבקרים את קברה ומתפללים שם, כמו שנשות ישראל היו נקראות על שמה לברכה, כמו שמצאנו ודבורה אישה נביאה”.

והאברבנאל הוסיף: “ואמנם אמרו ותמת דבורה מינקת רבקה הוא להודיע שמתה שמה הזקנה יראת ה’ ההיא, כי היא הייתה אישה חכמה, ובעבור שהייתה אצלם במדרגת אמם בכו עליה”.

דבורה הייתה המחנכת של רבקה אמנו, דמות אנונימית שלא ידוע לנו דבר על חייה האישיים. היא הייתה יראת ה’, אישה חכמה, דמות חשובה למשפחת יעקב אבינו עד כדי שהם בכו עליה במדרגת אמם. במשך הדורות בנות ישראל נקראו על שמה, וקברה הפך לציון תפילה עבור נשות ישראל.

ההיסטוריה מלמדת שהנשים הגדולות שעשו מהפכות חינוכיות בעם ישראל לא היו מפורסמות: כדבורה כך שרה שנירר, כאסתר המלכה כך יהודית מונטיפיורי, כברוריה אשתו של רבי מאיר כך הרבנית סימה אשת רבי צבי פסח פרנק.

בדורות כשלנו, שבהם הפרסום והתיעוד הפכו לכלי בסיסי בחיים, דמותה של דבורה מינקת רבקה מלמדת איך לבנות עולמות ולעשות היסטוריה בלי סטטוסים ויחסי ציבור.

הפוסט לדמותה של דבורה המחנכת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אנו ננסה לדלות דרכי חיים מאותו אירוע מיוחד של ראובן.

החתם סופר והאלשיך מגלים סוד נפלא בדבר: “וי”ל דמרמז הקרא בימי קציר חיטים היינו שבועות ומביאת יעקב בשבועות זמן מתן תורתנו נולד עמוד התורה יששכר יודעי בינה לעיתים, וזה ידעו האמהות ברוח הקודש, ולכך התאוותה לאה לביאה זו, ורחל שהייתה עקרה, ולא הי’ מוליד מביאה ההיא, הסכימה עם לאה ומחלה על ביאתה כדי שיולד אז עמוד התורה”. מעשהו של ראובן הוביל להולדת יששכר, שעתיד להיות עמוד התורה של עם ישראל.

רובד נוסף מתגלה בדברי חז”ל על הפסוק “וילך ראובן בימי קציר חטים”. רבא ברבי יצחק אומר בשם רב שמכאן לומדים על צדיקים שאינם פושטים ידיהם בגזל. המדרש (בראשית רבה עב, א) מרחיב ומקשר זאת באופן מפתיע לפסוק “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. קישור זה דורש הבנה – כיצד מעשה הדודאים מלמד על חינוך?

היפה תואר מבאר: “והא קא משמע לן הכא, שכמו שבנערותו נשמר מן הגזל, כן לבסוף ביקש הארץ שמעבר הירדן שהיא נאה למקנה, כדי להרחיק עצמו מן הגזל, שאילו יכנסו לארץ ישראל שהוריש יהושע, שאין המקום נאות למקנה יצטרכו לרעות במקום גזל”. כאשר אנחנו פוגשים את שבט ראובן בכניסה לארץ ישראל כשהם מבקשים לשבת במקום מרעה, זה כדי להימנע מגזל שמצוי אצל הרועים, ודבר זה כבר נטבע בשורש נשמתם כאשר ראובן לקח דודאים ונזהר מהגזל.

אם נשלב את הטעמים יחד, נלמד מכאן יסוד עצום: ראובן דואג לעמוד התורה בליל מתן תורה – זה אירוע ענק והיסטורי שעתידו נתון כרגע בידיו של ראובן. לכאורה בזמן שכזה הוא אמור להיות נטול כל מחשבה גשמית, הרי עתיד התורה של ישראל על כף המאזניים, אבל דווקא שם התורה מגלה לנו על זהירותו של ראובן ממידת הגזל, פגיעה בבין אדם לחברו, גם במצב עילאי וגורלי שכזה.

ראובן חי באורח חיים כזה של זהירות שיא מהגזל, והתנהגותו נטבעת בטבע של צאצאיו שכמה דורות אחר כך מבקשים חלק מעבר הירדן כדי לא להיכשל בגזל. חוקרים רבים עסוקים בשאלה האם בעיית התנהגות היא תורשתית או גנטית, וראובן במעשה זה לימד אותנו שהתנהגות חיובית, ואולי דווקא בזמנים רגישים ומיוחדים, הופכת את ההתנהגות לטבע של ילדיו. צריך לדעת לנצל זמנים מיוחדים ורגישים לזהירות יתר במידותינו והתנהגותנו, שכן אז יותר מתמיד, אנו חושפים את אישיותנו ומנחילים אותה לילדינו.

הפוסט לקחים מפרשת הדודאים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הכלי יקר מציע תובנה עמוקה בהתייחסו לתגובה שקיבלה רבקה, שני גויים בבטנך. “על כן אמרה למה זה אנכי, כי כמוני כהגר ומה אנכי טוב ממנה ולמה זה התפללתי ותלך לדרוש את ה’ מה הועילה תפילתי, ויאמר ה’ לה שני גויים בבטנך זה רבי ואנטונינוס, והועילה תפילתה שגם עשו יצא ממנו זרע כשר כאנטונינוס ושאר גרי צדק מה שאין כן בישמעאל ובזה את טובה מהגר”.

לאחר עשרים שנות תפילה לזרע של קיימא, רבקה מקבלת את הבשורה המורכבת. תחילה היא תוהה האם לכך התפללה, אך בהבינה שמזרעו של עשו יצאו גם צדיקים כאנטונינוס וגרי צדק אחרים, היא מבינה את משמעות תפילתה העמוקה. תפילתה לא הייתה רק עבור בן צדיק אחד, אלא עבור תהליך היסטורי ארוך טווח שיוביל לגילוי ניצוצות הקדושה גם בקרב זרעו של עשו.

לידתם המשותפת של יעקב ועשו מסמלת תהליך עמוק של יחסי גלות וגאולה. אחיזת יעקב בעקב עשו בלידתם מבטאת מערכת יחסים מורכבת שתימשך לאורך הדורות. נקודת האחיזה בעקב דווקא, החלק התחתון והרחוק ביותר מהראש, מסמלת את אופי הקשר העדין והזהיר בין שני העמים. זוהי נגיעה מרוחקת אך משמעותית, שדרכה מתאפשרת העברת ניצוצות הקדושה מעשו ליעקב.

המאבק ברחם רבקה במשך תשעה חודשים מהווה מעין תבנית ליחסים העתידיים בין העמים. כאשר יעקב נמצא למטה ועשו למעלה, נראה כי אין ביניהם קשר מלבד תיאור מצב. אולם, החיבור העדין בעקב מרמז על העתיד – על אותם צאצאי עשו שילמדו תורה עם בני יעקב ויתגיירו.

על שאלת נצחיות היחסים בין יעקב לעשו, מתייחס החיד”א בספרו חומת אנך לפסוק בעובדיה: “וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה’ דִּבֵּר”. הוא מסביר: “אך עשו היו בו ניצוצי הקדושה רבים ונכבדים ובפרט בגלות הארוך הזה עשק וגזל כמה נשמות וניצוצות הקדושה ובעוד האורות וניצוצות בו אינו קש. אכן בגאולה העתידה שיתבררו ממנו ומכל גונדא דיליה כל ניצוצות הקדושה, ואז יתגלו פעולות בית יעקב אש ובית יוסף להבה ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו והיתה לה’ המלוכה ועילוי לשכינה באר מים חיים”.

בגאולה הקרובה, כל ניצוצות הקדושה יתבררו מעשו, ומציאותו תתבטל לחלוטין. אופיו של עשו מתאפיין בחלקלקות לשון כלפי חוץ, בעוד פנימיותו מלאה רוע ושנאה כלפי יעקב. לעומתו, מהותו של יעקב היא אמת ותמימות. הדרך לקירוב הגאולה עוברת דרך דבקות באמת ובתמימות של יעקב, “איש תם יושב אהלים”, תוך ביעור הצביעות והחלקלקות המאפיינות את דרכו של עשו.

הפוסט יחסי יעקב ועשו – יחסי גלות וגאולה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הרמב”ם בהלכות דעות (פ”ב ה”ג) מביא: “אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים”. מפרשי הרמב”ם התקשו למצוא את מקור הדברים, אך בפירוש המשניות לאבות (פ”ב מ”י) הוא מבאר: “וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות, והחזק שבדבריהם אמרם ‘כל מי שכועס כאילו עובד עבודת כוכבים’, וסמכוהו לאמרו ‘לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר’, רוצה לומר, ששני הדברים אחד”.

כאשר אדם חי ברוגע ושלווה נפשית, הוא חי באמונה צלולה. לעומת זאת, כשאדם חי בכעס, מוחו מתערפל ומתכווץ, הוא מאבד את שלוות נפשו, וכתוצאה מכך – את האמונה הברורה בבורא. חשוב להבין: לא השאלות הן שמביאות לכעס, אלא הכעס הוא שמוביל לשאלות ולספקות.

דוגמה מאירת עיניים לכך נמצאת בפרשת וירא – בסיפור גירוש הגר. כאשר היא משולחת מבית אברהם, היא כועסת, ובאותו רגע, כפי שמציינים חז”ל, היא “חוזרת לגילולי בית אביה”. אך לא זה ההפסד היחיד – בשל כעסה, היא מאבדת את המים שברשותה, כמעט מאבדת את חיי בנה, ואף מאבדת את צלילות דעתה ומתבלבלת בדרכה.

רמ”ד וואלי, תלמיד הרמח”ל, מוסיף תובנה עמוקה: הגר לא ראתה את המעיין שהיה ממש מול עיניה, פשוט מפני שהייתה שרויה בכעס. רק כאשר הקב”ה שמע לקול תפילת הנער, והמלאך התגלה להגר, היא השתחררה מכעסה ומצוקתה. או אז, בשובה ליישוב הדעת, נפקחו עיניה וראתה את המעיין שהיה שם כל העת.

כשאדם מחפש אחר אבדתו, הדבר נובע מכך שלא זכר היכן הניחה, או שמלכתחילה לא הניחה במקום בטוח וראוי – סימן לחוסר יישוב הדעת. הסגולה לכך, ואולי אף תוכחת מוסר, טמונה בפסוק “ויפקח אלוקים את עיניה” – כאשר חיים במנוחת נפש, רוגע ואמונה, אין מאבדים דבר. הגר, בכעסה, כמעט איבדה את היקר מכל – חיי בנה.

לעומתה, אליעזר עבד אברהם עומד “משתאה”. משמעותי הדבר שהכתוב אינו מכנה אותו בשמו אלא “האיש” – להראות שהגיע למדרגה אחרת של אדם החי באמונה ורואה ניסים. אך כדי לראות ניסים, נדרש יישוב הדעת, ללא כעס או כל רגש סוער אחר המערפל את הנפש. לכן הוא משתהה, ומתוך כך זוכה לראות את ההשגחה האלוקית במלוא תפארתה.

לקח זה חיוני במיוחד בימינו, בעת ויכוחים על אמונות ודעות. אין תועלת בוויכוחים הנערכים מתוך כעס, שכן אז מאבדים את התבונה והמנוחה הנדרשות להבנה אמיתית. רק כאשר שיחה מתקיימת מתוך רוגע וכבוד הדדי, מנוחת הנפש מאפשרת שימוש ראוי בדעת ובדיבור, ומובילה לתוצאות מועילות.

הפוסט מנוחת הנפש גם בזמן ויכוח הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בשנה האחרונה יצא לכולנו לעסוק רבות בענייני מלחמה. אין ספק שבתוך דברי האסטרטגיה המעמיקים, לצד הסברים חוצבי להבות אש, נכשלנו בחטא של “כוחי ועוצם ידי”. ואולי לא רק שם נכשלנו, אלא גם בתוך המרחב המוגן. אולי בתחושת הביטחון ליד השכן עם הנשק, או מכיתת הכוננות המורחבת. כל אלו הכשילו אותנו, שלא במתכוון, בתליית עינינו בבשר ודם, ברזל וכימיקלים.

עברנו השנה שיעור כללי במידת הביטחון, שיעור שהתחיל באמצע ההקפות בבוקרו של יום שמחת תורה ונמשך כל השנה כולה. אבל בתוך השיעור הכללי הזה מפיו של בורא עולם, ייתכן וקצת הכשלנו ותלינו תקוותנו באותם שאמרנו בצילם נחיה. לכן השנה יש לנו עבודה שמקבלת משמעות חזקה ומחודשת בחג הסוכות: הסוכה מסמלת את הביטחון בקב”ה, וארבעת המינים את השליטה בכוחות כולם.

המאירי מסביר שיש לכוון כנגד כל טעם בעת הנענועים: “וכן אמרו מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים, כלומר שתהא מחשבתו להאמין שהשם ייטיב לטובים ויכפר לשבים”.

הבן איש חי כותב (והביאור הלכה מצטט כדבריו) איזו כוונה יש לכוון בשעת הנענועים: “אלא הכוונה בהולכה והובאה זו לבקש מהשי”ת שארבע רוחות שלו שיעצור רוחות רעות, וכן מעלה ומוריד היינו לבקש מהשי”ת שהשמים והארץ שלו לעצור טללים רעים”.

הרש”ר הירש משלב בין עבודות ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. החג שבו אנחנו בונים סוכות מתוך ביטחון מלא בה’, החג שבו אנחנו “לוקחים” את יבול הארץ כדי לשמוח לפני ה’ בקיומנו וביצירתנו. השנה בחג הסוכות יש לנו הזדמנות להעמיק עם בני הבית את השיח וחידוד מטרת ה”כי יצפנני בסוכו”, להפנים ולהבין שהכל זו מערכה אחת שמובילה בסופו של דבר לביטחון בה’ יתברך. מי ששואף לקרבו את אוויר הסוכה, אזי הוא חי בביטחון הנכון כל השנה כולה.

וכה דברי הרש”ר הירש, ויקרא, בפרשת המועדים:

“בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה – ‘לחודש השביעי הזה’ בדווקא. היום הראשון של חודש זה הוא יום תרועה, יום המזעזע ומעורר אותנו, ומזרזנו לעזוב את הרע. היום העשירי של חודש זה מביא אותנו לפני ה’, ומראה לנו שאנו משוללי זכות הקיום והיצירה. היום החמישה עשר של חודש זה מביא לנו את פרי הכפרה שזכינו לה בעשירי: הוא מביא לנו את החג שבו אנחנו בונים סוכות מתוך ביטחון מלא בה’, החג שבו אנחנו ‘לוקחים’ את יבול הארץ כדי לשמוח לפני ה’ בקיומנו וביצירתנו. עברֵנו שלל מאתנו את הזכות לקיום ויצירה; יום הכיפורים מחק עבר זה; וסוכות משיב אותנו לקיום וליצירה ארציים. בסוכות זוכים אנו לקניין הארצי היקר ביותר – שמחה לפני ה'”.

וכשנגיע לשמחת תורה, אותו יום שנצטרך להתחזק במצוות השמחה, נוכל לעשות זאת רק אם נכניס וניצוק לתוכו את התוכן של כל החודש הגדול שעברנו. שאם לא כן, יהיה זה סתם עוד יום של הוללות וחגיגה שאינם ראויים. וכך כותב הרש”ר הירש בהמשך דבריו:

“יום זה אנו אוספים את כל ההבנות וההחלטות שהגענו אליהן במשך מועדי החודש השביעי ובמהלך מועדי כל השנה כולה; אנחנו מקבלים על עצמנו להתעכב לפני ה’ ולאחוז בחוזקה ברווחים הרוחניים החדשים שלנו. כך לא יישמט עושר זה מידינו במהלך חיי היומיום, שאליהם אנחנו עומדים לחזור; נמשיך לשמור על עושר זה, יהיו מה שיהיו מקרי וענייני השנה הבאה, ונישאר דבוקים בה'”.

הפוסט עבודת חג הסוכות: ימי הביטחון האמיתיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר שני אנשים או יותר נמצאים יחד, והם מודעים לנוכחות של האחר, מתרחשת תקשורת, לא משנה כמה עדינה או לא מכוונת.

אחד האסונות הגדולים של האנושות בדור האחרון הוא הסחת הדעת בשיחות בין בני אדם. אנשים קובעים תור לרופא, ממתינים חודשים, ואז תוך כדי דיבור על תפקודי הכליות הבעייתיים הם מעיינים בהודעות וואטסאפ שהם מקבלים, או המחמירים – עונים לשיחת טלפון מול פרצופו המשתאה של הרופא.

ולא צריכים להיות רופאים בשביל לחוות את זה. מספיק שתמתין בסניף הדואר כדי לדעת היטב מה יאכלו בארוחת הצהריים בביתו של היושב לצידך או מה שלום בנו.

ולצערנו, כך זה בשיחה עם הילדים שלנו, ואצל בני זוג, ואף בתפילות בחלק מהמקומות. אנשים זמינים גם בתפילה לקבלת שיחה מהאישה אם להוציא את הילד מהגן וכדומה. התקשורת שלנו הפכה ללקויה וחסרה, איננו שותפים במבטיו או מקשיבים לתת-הטקסט של בן שיחנו, וכך אנו מאבדים קשרים עמוקים ורגישים.

ראשיתו של שיח לקוי זה כבר מופיע בפרשתנו, כאשר אם אחת רואה שבנה במצב קשה. היא לא יושבת לידו לעודדו ולחזקו כראוי לאם, אלא היא מזניחה אותו ונותנת לו לדבר לעצמו מתחת לשיחים.

רש”ר הירש פרשת וירא פרק כא פסוק טו:

“כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת-חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שנייה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני ‘שאין בכוחו לראות בייסוריו’, אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש-אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור-קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה’ שמע ‘את קול הנער’, ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד”.

דברי הרש”ר הירש מהדהדים היטב בדורנו. כמו הגר שלא הייתה שם בשביל בנה, גם אנחנו לא נמצאים באמת עם היקרים לנו. ההתעלמות שלנו היא לא בריחה למדבר אלא בריחה למסך – לעוד הודעה, עוד שיחה, עוד סרטון.

אנחנו חייבים לעצור את זה, להניח את המכשיר בצד ולהתחיל להקשיב באמת זה לזה.

הפוסט תקשורת בין-אישית בעידן המסכים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.