השפת אמת זצ”ל מבאר עניין זה בעומק: כי בני ישראל נכשלו בחטא העגל, אף על פי כן לא נסתלק משה רבינו עליו השלום מן העולם עד שתיקנן והעמידם על עומדם. וזה שאמר ‘אתם ניצבים’ – אתם דייקא, במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולכן משה הוציא את עצמו מן הכלל והדגיש ואמר ‘אתם ניצבים’ ולא אני, כי המקום בו אתם עומדים וניצבים כבעלי תשובה, אין אני משה רבינו, צדיק גמור שלא חטא, מסוגל לעמוד בו.

השפת אמת מלמדנו יסוד נפלא: משה רבינו, הצדיק הגמור ואדון הנביאים, מכיר במעלתם הייחודית של בעלי התשובה. הוא מצהיר בפני דורו, שחטא בעבודה זרה – החטא החמור ביותר בתורה – כי לאחר ששבו בתשובה, הם ניצבים במקום שהוא עצמו אינו מסוגל לעמוד בו.

נקודה חשובה נוספת עולה מדברי השפת אמת: כל פרשת חטא העגל והתשובה של דור המדבר הייתה מאת ה’ יתברך, מתוך חמלתו, כדי להכין דרך תשובה עבור הדורות הבאים. ובאמת היה כל זה הכנה לדורותינו השפלים… כי היו צריכים להכין בעבורנו דרך תשובה, כי לולא זאת לא היה לנו חס ושלום תקומה.

כמה התחזקות אנו יכולים לשאוב מדיבורים מאירים אלו לקראת ימי הרחמים והחמלה, הימים הנוראים, בהם מתגלית אהבת ה’ יתברך לעמו וכוח התשובה והסליחה עד אין סוף ועד אין תכלית.

ראוי להזכיר עצה מאירת עיניים מתורת מוהר”ן זצ”ל: כשם שעיוורים סומכים על פיקח אחד, וכפי שהעיוור עצמו סומך על מקלו, כך האדם שחווה ימים מאירים בעבר, גם אם כעת הוא חש באפלה, יכול לשאוב כוח מאותם ימים מאירים. עליו להתעודד ולבטוח כי ההארה והזריחה של ה’ יתברך ישובו אליו.

אשרינו שזכינו לתורת אמת ולצדיקי אמת המדריכים אותנו בכל מצב, בחושך ובאור, בגלות ובגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, אמן סלה.

משנה: פרשת ניצבים מלמדת על כוחה העצום של התשובה כפי שמתבאר מדברי השפת אמת והמוהר”ן זצ”ל

פרשת השבוע “אתם ניצבים” מעוררת שאלה מעניינת: מדוע היה חשוב להציב את בני ישראל בעת המעבר מהנהגת משה להנהגת יהושע? רש”י מפרש: “שעשה אותם מצבה קודם שיצאו מרשותו ליהושע”.

השפת אמת זצ”ל מבאר עניין זה בעומק: כי בני ישראל נכשלו בחטא העגל, אף על פי כן לא נסתלק משה רבינו עליו השלום מן העולם עד שתיקנן והעמידם על עומדם. וזה שאמר ‘אתם ניצבים’ – אתם דייקא, במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולכן משה הוציא את עצמו מן הכלל והדגיש ואמר ‘אתם ניצבים’ ולא אני, כי המקום בו אתם עומדים וניצבים כבעלי תשובה, אין אני משה רבינו, צדיק גמור שלא חטא, מסוגל לעמוד בו.

השפת אמת מלמדנו יסוד נפלא: משה רבינו, הצדיק הגמור ואדון הנביאים, מכיר במעלתם הייחודית של בעלי התשובה. הוא מצהיר בפני דורו, שחטא בעבודה זרה – החטא החמור ביותר בתורה – כי לאחר ששבו בתשובה, הם ניצבים במקום שהוא עצמו אינו מסוגל לעמוד בו.

נקודה חשובה נוספת עולה מדברי השפת אמת: כל פרשת חטא העגל והתשובה של דור המדבר הייתה מאת ה’ יתברך, מתוך חמלתו, כדי להכין דרך תשובה עבור הדורות הבאים. ובאמת היה כל זה הכנה לדורותינו השפלים… כי היו צריכים להכין בעבורנו דרך תשובה, כי לולא זאת לא היה לנו חס ושלום תקומה.

כמה התחזקות אנו יכולים לשאוב מדיבורים מאירים אלו לקראת ימי הרחמים והחמלה, הימים הנוראים, בהם מתגלית אהבת ה’ יתברך לעמו וכוח התשובה והסליחה עד אין סוף ועד אין תכלית.

ראוי להזכיר עצה מאירת עיניים מתורת מוהר”ן זצ”ל: כשם שעיוורים סומכים על פיקח אחד, וכפי שהעיוור עצמו סומך על מקלו, כך האדם שחווה ימים מאירים בעבר, גם אם כעת הוא חש באפלה, יכול לשאוב כוח מאותם ימים מאירים. עליו להתעודד ולבטוח כי ההארה והזריחה של ה’ יתברך ישובו אליו.

אשרינו שזכינו לתורת אמת ולצדיקי אמת המדריכים אותנו בכל מצב, בחושך ובאור, בגלות ובגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, אמן סלה.

הפוסט מעלת בעלי התשובה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בימים אלו אנו מוצאים את עצמנו שקועים במחשבות ובלבטים: האם וכיצד כדאי לנו לקבל על עצמנו משהו שיוכל להזיז אותנו קדימה? כיצד נבחר קבלה שהיא גם משמעותית וגם ריאלית?

בפרשת השבוע טמונה עצה נפלאה לבחירת הקבלה האידיאלית אותה אנו מחפשים. המדרש תנחומא אומר: “ראה משה רבינו עליו השלום שביכורים עתידים להתבטל, עמד ותיקן ג’ תפילות”.

השפת אמת זצ”ל ביאר זאת כך: “כי על ידי ביכורים התעורר ההתחדשות בעולם על ידי שנתנו הראשית אליו יתברך והעלו כל דבר לשורשו, נתעורר להם התחדשות החיות מן השורש. שעל זה נאמר ‘המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית’. ולכן כתב אחר כך ‘ושמחת בכל הטוב’, שזכו על ידי הביכורים להטוב הגנוז… שבו נברא העולם. ועכשיו שאין לנו בית המקדש וביכורים, צריכים לעורר הכל ע”י תפילה. כמו שנאמר [‘אעירה שחר’ -] ‘אני מעיר השחר’, שהיא התעוררות שצריך כל אחד להביא התחדשות לעולם בכל יום כמו שנאמר ‘היום הזה… מצווך לעשות’…”.

השפת אמת מלמד אותנו, אנשי מעשה, יסוד עצום ונפלא הנוגע הלכה למעשה להתמודדות שלנו בהווי היום-יומי: ה’ יתברך, שבזמן קיום המקדש המשיך את האנרגיה של ההתחדשות העולמית דרך מצוות ביכורים, כיום מעביר וממשיך אותה דרך התפילה.

על כן, אדם שזוכה לקבל על עצמו שראשית היום שלו מוקדש לה’ יתברך בתפילה ותורה, כל אחד כפי יכולתו, אדם כזה בעצם מקריב ביכורים. הוא נותן לבורא העולם את הפרי הראשון – את השעה או השעתיים הראשונות של סדר יומו העמוס, קודש לה’.

אדם כזה זוכה שאחר הראש יימשכו האיברים, וכיוון שפתיחת היום הייתה בחיבור למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אזי בוודאי תשרה שכינה וברכת הצלחה על המשך פעולותיו מכוח ההתחלה הטובה.

יהי רצון שנזכה לקבל על עצמנו קבלה פשוטה זו: להקדיש את ראשית היום באופן קבוע ומוגדר לה’ יתברך, במקום קבוע ומניין קבוע. כך, החיבור הראשוני שלנו כאנשי מעשה לבורא העולם יהיה איתן ובר קיימא, וממנו תימשך הברכה והשפע בדיוק כפי שהביכורים המשיכו לנותן אותם שפע רוחני וגשמי.

הפוסט סוד ההתחדשות בימי אלול הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפשט הדברים למדנו כאן שסוד ההצלחה בקרב הפיזי מול האויבים שלנו הוא כאשר אנו יוצאים לקרב יחד במחנה אחד ככלל ישראל, ולא כיחידים מפורדים ומפוזרים.

עניין זה ידוע לנו בכל ההיסטוריה הכואבת של אומתנו. תמיד כאשר היינו מפורדים היינו פגיעים וחשופים לפגיעת אויב, וכאשר התלכדנו והתאחדנו הפכנו לכוח בלתי מנוצח.

למרות שהדברים ידועים, חשוב לעורר ולחזק שוב נקודה ישנה ובסיסית זו: כוחנו באחדותנו, ולא משנה מה הצידוק של הפירוד. פירוד שלנו משרת את האויבים שלנו ולא אותנו. נקודה.

השפת אמת זצ”ל מלמד אותנו יסוד הצלחה בעבודתנו הרוחנית: אל תעבוד לבד. חבר את המלחמה האישית שלך מול היצר הרע עם המלחמה הכללית של כלל ישראל, מלחמת הטוב הכללי ברע הכללי. זכור שכוונתך בניצחון מלחמתך האישית היא כדי להכריע את המלחמה הכללית, אזי תזכה להתחבר לכוח המופלא של כלל ישראל.

משל לפרטיזן בלב יער שמתחבר לצבא סדיר בעל ארטילריה של חיל השריון, חיל האוויר וחיל הים – אז יש לו הרבה יותר כוח. הוא מפסיק להיות לוחם בודד. ואדרבה, האיכויות המיוחדות והערך הייחודי שלו בלוחמה האישית מתוך מעבה היער מקבלים ערך מוסף והופכים לחלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי הכללי הגדול.

זהו יסוד חשוב: מידת ההצלחה והתקומה האישית בעבודה הרוחנית של כל יהודי תלויה במידת הסולידריות והאכפתיות שלו ביחס לצרכים ולאתגרים של הזולת.

חשוב לזכור שכל אחד מאיתנו יכול לתרום לאחדות זו. אפילו מעשה קטן של חסד או מילה טובה לזולת יכולים ליצור גלי אחדות שמתפשטים הרבה מעבר למה שאנו יכולים לדמיין. בואו נתחיל היום, כל אחד בסביבתו הקרובה, ליצור את האחדות הזו שכה נחוצה לנו כעם וכפרטים.

יהי רצון שנתחזק בעניין זה בעבודת ה’ פרטית וכללית מתוך אחדות ואהבת ישראל, ונזכה בזכות זה להכנה טובה לימים הנוראים הבאים עלינו ועל כל בית ישראל לטובה.

הפוסט ביחד ננצח הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שאלה זו מתעצמת כאשר אנו נכנסים לחודש אלול, חודש של רחמים, התחזקות וקבלות טובות. קול פנימי מייאש לוחש לנו: “עזוב אותך, כמה פעמים כבר ניסית ללא הצלחה? מה הסיכוי שהפעם תצליח? ומהי בכלל המשמעות של ניסיונות אלו?”

כמענה לקולות מחלישים אלו, תורתנו הקדושה מעניקה לנו בפרשת השבוע, מפתח של זהב ומצפן משמעותי, הממקד אותנו ומאיר לנו את הכיוון הנכון. כך אומרת התורה: “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר השם אלוקיך נותן לך… צדק צדק תרדוף”.

מבאר השפת אמת זצ”ל ביאור נפלא: כאן נתנה לנו התורה הקדושה הבטחה שיש ביכולתו של האיש הישראלי להציב לעצמו את הגבולות הראויים על פי התורה – להיות השופט והשוטר של עצמו. גם אם נראה לך שזה קשה מאוד, דע לך, אומר ה’ יתברך, שזה אפשרי. ובדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו.

העיקר שיבקש את האמת וירחק עצמו מן השקר, כנאמר “צדק צדק תרדוף” ו”מדבר שקר תרחק”. הדגישו הצדיקים שלא מצינו הרחקה מדאורייתא בשום איסור תורה אלא בשקר, להראות חומר האיסור.

התורה מדגישה שצריך לרדוף את הצדק כי אי אפשר לבוא לגמרי לאמיתות האמת בעולם הזה. לכן הציווי הוא לרדוף אחר הצדק והאמת באופן תמידי, ולהיות מודע לעובדה שכאן בעולם הזה לעולם האדם איננו מוצדק כראוי.

נמצאנו למדים יסוד חשוב: מה שנדרש מכל אחד ואחת מאיתנו בעולם ההתמודדות הוא ההחלטה והדביקות העיקשת לאחוז באמת, לרדוף אחריה ולהתרחק מהשקר. זה מה שנדרש מאיתנו – לעשות עוד צעד ועוד צעד במסלול הזה של רדיפת הצדק והאמת.

התוצאה המושלמת להיות לחלוטין אמיתי אינה אפשרית כאן בעולם המעשה. מה שנדרש מאיתנו זו ההשקעה והרצינות בדרך, בשלבים, בפעולות. והתורה מבטיחה לנו שתי הבטחות: ראשית, זה אפשרי. שנית, אם נעשה את זה נזכה בעולם הבא לשלמות ואמת מבוררת לחלוטין.

“צדק צדק תרדוף” – משימתנו להמשיך להילחם, לרדוף אחר האמת והצדק בכל יום מחדש. הניצחונות הם בידיו יתברך, אך ההתמדה בדרך, ההליכה הנחושה קדימה – זו המשימה שלנו, וזו גם ההצלחה האמיתית שלנו.

הפוסט רדיפת הצדק הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אף שהדברים ידועים, חשוב לחזור ולהזכירם, במיוחד בדורנו. כפי שלימדנו הרמח”ל, לעתים דווקא הדברים המפורסמים ביותר הם אלה שנשכחים בקלות. לכן, הבה נתבונן מחדש במצוות המעשר ובברכה הטמונה בה.

חז”ל במדרש תנחומא מספרים לנו על אדם שהקפיד על מצוות מעשר. שדהו הניבה אלף מידות, והוא הפריש מאה למעשר. מהנותר, התפרנס בכבוד כל ימיו. בנו, שירש את השדה, התחיל להפחית מהמעשר, וראה – השדה הפחיתה את יבולה בהתאמה. לבסוף, כשעמד על טעותו, אמרו לו קרוביו: “לשעבר היית בעל הבית והקב”ה כהן, ועכשיו נעשית כהן והקב”ה בעל הבית”.

מה למדנו מסיפור זה? הקב”ה, בעליה האמיתי של הבריאה כולה, מציע לנו “חוזה שותפות” מיוחד. הוא אומר לנו: “אתם תהיו בעלי הבית. תנו לי עשירית, ותשע העשיריות יהיו שלכם”. כאשר אדם טועה לחשוב שהכל שלו ומעכב גם את החלק העשירי, הקב”ה מזכיר לו את האמת בדרך מוחשית.

עוד אמרו חז”ל: “עשר בשביל שתתעשר. עשר כדי שלא תתחסר”. איזה מפתח לשגשוג כלכלי טמון כאן! אילו היינו שומעים על יועץ פיננסי שמבטיח הצלחה כלכלית בסבירות גבוהה, היינו רצים אליו ומשלמים כל הון. והנה, בורא העולם מגלה לנו סוד מאחורי הפרגוד – הפרשת מעשר היא המפתח לשמירה על הונכם ולפתיחת צינורות שפע חדשים.

ואם כל זה אינו משכנע מספיק, מעניק לנו הבורא “אחריות מוצר”. בספר מלאכי נאמר: “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר… ובחנוני נא בזאת אמר ה’… אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.” זוהי הזמנה ייחודית לבחון את הבטחת ה’, דבר שבדרך כלל אסור.

כפי שמסביר המלבי”ם, בניגוד לאיסור הכללי לנסות את ה’, במצוות מעשר מותר לנו לבחון את ההבטחה האלוקית. זאת משום שאין זה ניסיון להוכיח משהו חדש על ה’, אלא בחינה של מה שכבר הובטח. ה’ מבטיח ברכה שתעלה על כל מגבלות הטבע, “עד בלי די”.

מה המסקנה לדורנו? למי שמעוניין לייצב את מצבו הכלכלי ולצאת ממצב של דוחק לשפע, יש כאן עצה מעשית: קבלו על עצמכם בנחישות לתת מעשר מכל הכנסה. דברי התורה נצחיים הם, והמקיימם בתמימות ובאמונה שלמה יזכה בוודאי לברכה המובטחת.

הבה נאמץ מצווה זו בשמחה ובאמונה, ונראה כיצד ברכת ה’ מתגשמת בחיינו.

הפוסט סוד העושר היהודי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

על פי החסידות, מלבד היותה מצוות עשה יסודית וחשובה, טמונה במצווה זו הנהגה מועילה, מאירת עיניים ומרפאת נפש. היא מציעה מזור ותרופה לאחד החוליים הקשים המאפיינים את תקופתנו – החרדה.

אין זה סוד שאחד האתגרים הנפשיים הבולטים בימינו הוא הפחד התמידי, המתבטא במגוון סיבות וטריגרים. חלקם נטועים במציאות האובייקטיבית וחלקם בסובייקטיבית, אך המשותף לכולם הוא יצירת מצב של לב רגז, אי-שקט, סטרֶס, פחד וחרדה מתמשכת אצל בני האדם.

מהם הכלים שתורתנו הקדושה מעניקה לנו להתמודדות מיטבית עם אתגר זה?

מבואר בספרי חסידות ששורש הפחד והיראה הוא מידת המשפט העליונה, כנאמר “מלך במשפט יעמיד ארץ”. מידת המשפט והדין היא מיסודות הקיום הבסיסי של הנהגת העולם, הן כמשפט הבא מלמעלה והן כמשפט הבא מלמטה, כדברי חז”ל: “הווי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו”.

כתוצאה ממציאות תמידית זו של משפט ודין, בין אם האדם מודע לכך ובין אם לאו, עולים מעת לעת פחדים ויראות שונות בליבו.

וכאן יש עצה: אם יקבע האדם לעצמו זמן קבוע מדי יום, בו יקדיש רגעים לשפוט את עצמו, לדון ולבחון את כל עסקיו והנהגתו – האם הוא נוהג כהלכה – אזי, כפי שקיבלנו מרבותינו, “אם יש דין למטה אין דין למעלה”.

כלומר, כאשר האדם מתבודד ומפריש לעצמו זמן להתייחד עם קונו, ובזמן זה מקיים בעצמו, יחד עם ה’ יתברך, את המשפט האישי בשיח הפרטי שלו עם הבורא, הוא מנגיש את עצמו ישירות למשפט מול ה’ יתברך, ידיד נפש, אבינו אב הרחמן. בכך הוא ממתיק מעליו את הדינים הקשים, ועל זה ביקש דוד המלך “מלפניך משפטי יצא”.

לעומת זאת, מי שאינו מקיים זאת ואינו מציב את עצמו במשפט מול ה’ יתברך, הדינים והקטרוגים אינם פוסקים, שכן מערכת המשפט פועלת תמיד כחלק מקיום העולם. או אז הדינים מתלבשים בטריגרים שונים הגורמים פחד לאדם, ועל זה אמר דוד המלך “למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך” – כלומר, יש הרבה עבדים ושלוחים לממש את המשפט ולהפחיד את האדם, מהמינוס בבנק ועד הכטב”מים מתימן.

יעזרנו ה’ יתברך לנהוג הנהגה פשוטה ומועילה זו, המקרבת את האדם לבורא ומסלקת ממנו פחדים מיותרים.

(מבוסס על ליקוטי מוהר”ן קמא, תורה ט”ו)

הפוסט יראה מרפאת חרדה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אם ה’ יתברך יודע כל אשר נעשה וייעשה, והכל ממנו יתברך, מהי המשמעות של התפילה שלנו שבכוחה לשנות את הטבע ואת מה שנגזר מראש?

ואם תפילתנו אכן פועלת שינוי במה שנגזר מראש, מדוע אנו מרבים לחזק את האמונה התמימה שכל המציאות שלנו ממנו יתברך ושבוודאי בסוף יתברר שהכל לטובה, גם כאשר לא מובן לנו כעת מה טוב במציאות הנוכחית?

תשובה מאירה לשאלה זו מניח לנו רבי נחמן זצ”ל בתורה קצרה ומאירת עיניים (ליקוטי מוהר”ן תניינא סימן ס”ב), את ההסבר זכיתי לשמוע מפי אחד מחשובי משפיעי חסידות ברסלב, הרב ארז משה דורון. וכך הוא ביאר במתק לשונו:

האמונה היהודית הטהורה שלנו בנויה משלוש שכבות, ולסבר את האוזן נמשיל את זה לסנדוויץ’ רוחני:

השכבה העליונה היא ההכנעה מול צור העולמים, להכיר בזה שאנו נבראים והוא הבורא, ולעולם לא נשיג את דעתו עד התכלית. ואפילו משה רבנו, רעיא מהימנא, נאמר עליו “וראית את אחורי ופני לא ייראו”. קל וחומר אנו, השקועים בעולם החומר, בוודאי שלא נצליח להשיג את דעת ה’ יתברך ולהבין את כל דרכיו.

אך יש עוד שכבה פנימית יותר, הממרח של הסנדוויץ’, ושם נמצא החידוש הגדול הייחודי רק לנו, למשפחת ישראל סבא. וזה רמוז בפסוק שאמר יעקב אבינו לבניו כשירדו למצרים – ‘א-ל ש-ד-י ייתן לכם רחמים’.

כלומר, ה’ יתברך בא ואומר לנו: בניי אהוביי, אתם קרובים אליי יותר מכל באי עולם ואני מפקיד ומוסר את הרחמים שלי לשליטה שלכם ולניהול הבלעדי שלכם. אני מזמין אתכם לפנות אליי ולבקש ממני רחמים פשוטים, רחמים שאתם מסוגלים להבין ולקבל. שישתחררו החטופים, שתהיה שמירה על החיילים, שלא ייפגעו לומדי התורה והישיבות הקדושות, שיהיה שלום בארץ, שכל הפצועים יחלימו, וכן על זו הדרך.

ואז מגיעים לשכבה התחתונה של הכריך הרוחני. אם לאחר שהתפללתי טרם ראיתי את השינוי המיידי, אני חוזר לאמונת היסוד ולערכי הבסיס שלי. סוף סוף אני נברא מוגבל וה’ יתברך יודע יותר טוב ממני מה טוב ומה לא טוב, ואני מחזק את עצמי לסמוך ולבטוח ולהישען עליו ביטחון שלם ולתת בו אמון מלא.

יהי רצון שנזכה להתחזק באמונה תמימה ונלמד להשתמש בכוח המופלא שקיבלנו, להתפלל ולבקש רחמים פשוטים שאנו מסוגלים להבין ולקבל, ולהמשיך להאמין, לסמוך ולבטוח על ה’ יתברך תמיד.

הפוסט כוחה של תפילה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בתשובתו, הוא מציע הסבר מעמיק ומרחיב את הבנתנו: “ונראה לפרש כי כל ימי הדורות מצטרפין ומתכנסין כל ההארות של עבודת בני ישראל להיות ראוין לגאולה. כי היעלה על הדעת שדור הגאולה יהיו כ”כ ראוין בזכותם לבד לגאולה?! רק שזכות כל דור ודור עוזר ומביא מעט בניין בית המקדש והבניין נמשך כל ימי הגלות כמאמר ‘בונה ירושלים'”.

לפי תפיסתו המהפכנית, הגאולה אינה אירוע חד-פעמי, אלא תהליך מתמשך שכל דור תורם לו את חלקו. “וכל אדם בפרט גם כן צריך לידע שכל מעשיו הם סיוע לבניין בית המקדש, וכפי מה שמקבלין על עצמם עול מלכות שמים מסייען לבניינו כמו שכתוב ‘הכל מסייען לבניינו של מלך'”.

בסגנון דומה, אך עם דגש על ההיבט המעשי, כתב מוהר”ן: “והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו, אך כעת שה’ יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב חס ושלום בניין בית המקדש רק להשתדל בבניינו. על כן מאוד צריך להיזהר לקום בחצות להיות מתאבל על חורבן בית המקדש כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שייחרב הבית המקדש. ואפילו אם לאו אולי הוא מעכב עתה בניין בית המקדש ונחשב גם כן כאילו הוא גרם להחריבו”.

נמצאנו למדים מדברי שני המאורות הגדולים הנ”ל כי לכל אחד מאיתנו אחריות ממשית על בניין בית המקדש בהווה. המסקנה המתבקשת מזה היא שעלינו להימנע, לכל הפחות, מאותם עוונות שהחריבו את גאון עוזנו, ובית שני חרב על שנאת חינם.

הנצי”ב מרחיב בעניין זה ומספק תובנה עמוקה: בבית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, רק שלא היו ישרים בהליכות עולמם. והיו חושדים באחרים שהם צדוקים או אפיקורסים והיו שונאים אותם, וזו השנאת חינם עליה דיברו חז”ל.

ומוסיף הנצי”ב משפט מכונן: “ואין הקב”ה חפץ בצדיקים שכאלה”.

לעומת הדור שחרב בית המקדש בימיו, הנצי”ב מציג את האבות הקדושים כמודל לחיקוי: הם חיו באהבה ובשלום אף עם עובדי אלילים, כי היו ישרים בהליכות חייהם. זוהי קריאה לנו, בדורנו, לאמץ גישה של סובלנות, הבנה ואהבת הבריות.

הפוסט מבט מחודש על חורבן וגאולה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ברגעים קשים אלו אנו מחפשים מילים של חיזוק ונחמה. וגם הכוונה כיצד נכון לחשוב, לדבר ולפעול במצב כה מורכב. אנו מנסים למצוא משמעות ותקווה בתוך הכאוס והסבל, ומחפשים דרך להתמודד עם המציאות הקשה שנכפתה עלינו.

אנו, מאמינים בני מאמינים, יודעים שהתורה נצחית היא, ומסריה ועקרונותיה הם בני אלמוות. בכל פרשה מפרשיות השבוע יש מסר מיוחד, רלוונטי וחיוני, שנצרך עבורנו דווקא בתקופה הנוכחית.

בפרשת השבוע, פרשת מטות, אנו למדים על מצוות נדרים. מצווה מופלאה זו מלמדת אותנו מהו הכוח העצום ומהו הערך וההשפעה הנפלאה שיש לכל אחת ואחד מאיתנו בבחירה לטוב ולמוטב. היא מזכירה לנו את האחריות הגדולה שיש לנו על מילותינו ומעשינו, ואת היכולת שלנו להשפיע על המציאות סביבנו.

וכך כותב מוהרנ”ת בליקוטי הלכות (ברכת השחר ה”ה אות צ’) וזו לשונו: “פרשת מטות מדבר מעניין נדרים, שעל ידי מצווה זאת של נדרים רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדיבור… כי באמת נפש ישראל בשורשו הוא חלק אלוק ממעל והוא בעצמו בחינת התורה… ועל כן יש לו כוח בפיו לנדור נדר ולעשות לעצמו מצוות כנפשו”.

נמצאנו למדים מדבריו הקדושים הוראה למעשה לתקופתנו, וכביכול אומר לנו ה’ יתברך:

בניי ובנותיי האהובים, גם בעידן בו החושך יכסה ארץ והחוויה שלכם מול המצב הביטחוני הכללי והפרטי הוא של חוסר אונים מוחלט, גם בתקופה בה הצרות מתגברות ובשורות איוב ניתכות על יושבי ציון – דעו כי יש לכם כוח עילאי נשגב. לכל אחד ואחת מכם יש כוח יוצר ובורא מציאות חדשה.

זכרו את מה שלימדתי אתכם בפרשת נדרים: יש לכם כוח מופלא ביצירת תורה ומצוות חדשים, ואם כן, ודאי שיש לכם כוח אדיר של השפעה על המציאות הקיימת.

סוד הכוח שלכם מסתתר בדיבור. זה המקום בו מתגלה הצלם־אלוקים והכוח יוצר המציאות של כל אחד ואחת מכם. אנא, שמרו על כוח זה והתאמצו להשתדל, דווקא בתקופה זו, לדבר רק דיבורים טובים. בחרו בטוב. בחרו להאמין בכוח האדיר של כל אחת ואחד מכם.

הפוסט כוח הדיבור הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

דרשו חז”ל: “אלוקי הרוחות” – שאין דעתן של בני אדם דומות זו לזו. משה מבקש מה’ יתברך מנהיג שידע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

על פי הפשט, חשוב שמנהיג אמיתי לא יהיה רודן וישליט דרך אחת אחידה על כולם, אלא יידע למפות ולזהות את הצרכים והדפוסים השונים. עליו לשלב בין מנהיגות והנעה לפעולה אחידה של קיום התורה והמצוות, לבין יכולת הקיבול המשתנה והשפה האינדיבידואלית הנדרשת מול כל יחיד.

הבית ישראל זצ”ל כתב: “העניין נראה על פי דאיתא ‘ונקדשתי בתוך בני ישראל’ שעל ידי ישראל הקב”ה נתקדש, וכל אחד מישראל יש לו עבודה מיוחדת לתקן… כי עבודות בני ישראל מעלים חן לפני ה’ יתברך… אבל כנראה נצרך גם להתאחד כללות בני ישראל… והמנהיג נצרך לאחד אותם, וזה שביקש משה רבינו עליו השלום ‘אלוקי הרוחות’ שיהיה סובל כל אחד ואחד ומביאם לעבודת ה’…”.

מבואר כאן יסוד נפלא שמנהיגות אמת של כלל ישראל היא יכולת השילוב בין הבנת ומיפוי המצב הפרטי המדויק של כל נפש מישראל, יחד עם הנעה לפעולה אחידה של התורה והמצוות.

מוהר”ן כתב על מנהיגותו של משה רבינו: “והדרך שעשה משה הוא כך, שמשה קישר את עצמו אפילו לפחות שבישראל ומסר נפשו עליהם… וזה פירוש ‘ויקהל משה’ שמשה היה מאסף ומייחד ומקשר את עצמו עם כל ישראל, אפילו עם הפחות שבפחותים…”.

לפי מוהר”ן, גם אם לא נגיע למדרגתו של משה, עלינו לשאוף לכך. ה’ יתברך מורה לנו: מול כל יהודי, גם זה שנסוג לחלוטין מה’ יתברך, תבחר אקטיבית לחפש ולבקש בו את הנקודה האלוקית שבוודאי קיימת בו. אל תתייאש מלחפשה בכל כוח, כי היא בוודאי נמצאת שם תמיד. כשתמצא את אותו חלק חיובי, תוכל להתחבר עמו ולהיות עמו יחדיו ממש.

לסיום הדברים, חשוב לי להכיר טובה לאכסניה היקרה – ארגון ‘אחוות תורה’. זכיתי השבוע, בנוסף לטור השבועי, להקליט פרק בפודקאסט ‘מפה לשם’, בהנחיית עורך עלון זה. מומלץ לשמוע.

חשוב לי לציין שאני רואה בארגון המיוחד הזה מעין הדברים דלעיל – ארגון שחרט על דגלו לשאת, לסבול, להכיל ולהקשיב לכל נשמה ונשמה במסעה לקרבת ה’ יתברך וקיום תורתו. הם עמלים בנחישות ובעקשנות דקדושה להרחיב את גבולות הקדושה, במנהיגות אמת בדרכו של משה רעיא מהימנא.

הפוסט מנהיגות אמת בדרכו של משה רבינו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

“ועיקר כל כוח הבחירה רואים בפרשה זאת של בלעם בעניין הילוכו לקלל את ישראל, חס ושלום, ואיך התנהג ה’ יתברך עמו. כי היה רצונו חזק מאוד לקללם ואמר להם לינו פה הלילה, כי אע”פ שגילה שהכל ביד ה’ יתברך, אבל הלך בדרכו שיוכל להמשיך רצונו של ה’ יתברך כרצונו של בלעם… ומי שרוצה לתת לב בפרשה זאת יכול להבין היטב עד היכן כוח הבחירה, וצריך כל אדם להבין מזה גם עתה כי ממשלתך בכל דור ודור. כי גם עתה ה’ יתברך מנהיג עולמו בחכמה עמוקה בדרך זה, כי מאוד עמקו מחשבותיך והוא בכלל ובפרט… והעיקר כי הכל תלוי ברצון האדם כי הארץ ניתנה לבני אדם, היינו שה’ יתברך מסר הבחירה לאדם”.

ר’ נתן ממשיך ומבאר: “וכמו שיש כוח באדם לילך אחר תאוותיו חס ושלום או להיפך לשבר ולברוח מהתאוות ולסור מרע ולעשות טוב, כן יש לו כוח להתגבר ברצונו עד שכביכול יכריח רצונו יתברך למלאות תאוותו ורצונו הרע, וכמו שרואים נפלאות תמים דעים למי שמשים לב על זה… שהמחשבה יש לה כוח גדול… וכן בעניין פרנסת האדם שהמאמין רואה נפלאות ה’ בכל עת, איך פרנסתו בהשגחה נפלאה לבד, כי אע”פ שעושה איזה עסק ומלאכה, אעפ”כ רואה שכמה פעמים אינו מצליח כלל בעסק זה, וכשה’ יתברך רוצה – מסבב בהשגחתו פרנסתו בדרך נפלא ומזמין לו רוח בדרך נס המלובש בתוך הטבע”.

הוא מוסיף אזהרה: “אבל את זה לעומת זה עשה אלוקים שגם ההולך למרחקים לדבר עבירה חס ושלום… מתגברים ברצון חזק עד שה’ יתברך מסבב להם סיבות עד שבאים לשם למה שרצו לעקור אותם משני עולמות, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו והרצון יש לו תוקף גדול וכל זה מחמת גודל הבחירה וכן הוא בכל הדברים שבעולם”.

ר’ נתן מסביר כי טעותם של בלעם וחכמי הטבע הייתה דווקא מחמת שראו שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, אז טעו לחשוב ולהסיק מזה כביכול אין רצון עצמי לה’ יתברך ואפשר תמיד להמשיך את רצונו לרצונם. וזו הייתה הטעות שהפילה אותם לשאול תחתית, כי אכן בעולם הזה ה’ יתברך נותן ארכה ומשך זמן לטועה לטעות ולבחור בחירה חופשית ממש כרצונו, אבל בסוף בוודאי ה’ יתברך גומר את הדברים כרצונו ועל זה נאמר ואתה מרום לעולם ה’, שבסוף תמיד ידך ה’ יתברך על העליונה.

ידיעה זו מעניקה תקווה לנו השרויים בתקופה מאתגרת, כאשר השקר מרים את ראשו ויראי חטא ימאסו וחכמת סופרים תסרח וחוצפה יסגי וכבוד ישראל וכבוד התורה מושפל עד עפר. במצב כזה אפשר בקלות ליפול חלילה לייאוש ורפיון ידיים, ולכן חיוני וחשוב לזכור שאכן מסתרי הנסתרות של יוצר היצורים הוא כוח הבחירה המופלא לטוב ולמוטב, המוענק ליצירי כפיו אשר נבראו בצלמו וכדמותו, עם יכולת לנטוע שמים וליסוד ארץ, לברוא עולמות ולהחריבם. תמיד נזכור שבסוף, ידו של ה’ יתברך על העליונה ומי שדבק בו ובתורתו הוא יזכה לאחרית טובה.

הפוסט כוח הבחירה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבאר השפת אמת זצ”ל שיש הבדל בין גוף התורה עצמה, שהיא למעלה מהשגת אנוש, לבין תורה שבעל פה שעליה נאמר “אשר שם לפני בני ישראל” – דהיינו שיש לנו אחיזה, תפיסה והשגה בחלק זה שבתורה.

וכיצד אנו זוכים לאחוז בתורה הקדושה? כיצד מתקיימת מציאות “אשר שם לפני בני ישראל”? לדברי השפת אמת זצ”ל, על ידי שהאדם ממשיך הארת התורה לכל מעשה גשמי שהוא מבצע, ופוקח את עיניו לגלות את אורה של התורה הגנוז בכל פרט במציאות הגשמית – שהרי אסתכל באורייתא וברא עלמא – על ידי זה מתרחש הליך חקיקה של התורה הקדושה בלב האדם ובמעשיו. ועל זה נאמר “זאת חוקת התורה”.

וזה כמו שאמרו חז”ל “עשה תורתך קבע”, שפירושו שתיקבע ידיעת התורה בגוף האדם כיתד שלא תמוט. רעיון זה מתקשר ישירות לענייננו – הפיכת כל מעשה גשמי לחלק מעבודת ה’.

ולכן אמרו חז”ל: “חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, וזה וזה נתקיימו בידן”. שגם בכל מלאכה שעשו היה העיקר הלימוד, שמכל דבר יש לאדם ללמוד רצון ה’ יתברך. ומי שעושה הכל לשם שמים בדבקות, יוכל למצוא הארת התורה בכל מעשה גשמי. לדוגמה, אדם העוסק במסחר יכול לראות בכל משא ומתן הזדמנות לקדש שם שמים באמינות ויושר.

ועל זה אמרו הנביאים: “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”. דהיינו שבכל דבר, אף שנראה מרוחק ומנוגד לקדושה, באמת כוח וחיות של כל דבר הוא מהשם יתברך. ומי שעמל בעולם המעשה ומשיב כל דבר גשמי לשורשו בכך ששם לב ומכוון את ליבו למצוא הארת ה’ יתברך והתורה הקדושה בכל פעולה ופעולה, אדם כזה משיב את הבריאה כולה לשורשה, לה’ יתברך.

מדברים נפלאים אלו נוכל ללמוד ולהפיק לקח מאיר עיניים לחיים שלנו, בני התורה החיים בעולם המעשה. כמה משמעות עמוקה וערך נפלא טמון בכל פעולה ובכל יום בו אנו עמלים לחיות ולהתנהל בעולם המעשה על פי התורה.

בכל בחירה טובה כזו אנו יוצרים את המסכת המיוחדת שלנו, את תורת המעשה האישית שלנו. ומתורת ה’ היא הופכת לתורתנו ממש, כשמלאכתנו עראי ותורתנו קבע. ואז זה וזה יתקיימו בידינו בעזרת ה’ יתברך. הבה נתחזק ביישום לקח זה בחיי היומיום שלנו, ונזכה לקדש כל רגע ורגע בחיינו.

הפוסט קידוש החיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

חז”ל, במדרשם, מתארים את תהליך בריאת האדם כהליך שלווה בוויכוח בין מלאכים ודעות שונות בפמליה של מעלה:

“[מידת ה]אמת אמרה: ‘אל ייברא, שכולו שקרים’. [מידת ה]חסד אמרה: ‘ייברא, שכולו חסדים’. [מידת ה]שלום אמרה: ‘אל ייברא, שכולו קטטה’. אמר הקדוש ברוך הוא: ‘ייברא’. אמרו המלאכים לקב”ה: ‘ריבונו של עולם, וכי אתה מבזה את החותם שלך שהוא אמת?’ אלא: ‘תעלה אמת מן הארץ’, שנאמר ‘אמת מארץ תצמח’.”

מדרש זה מעורר תמיהה עצומה: כיצד ייתכן שמידת האמת מתווכחת עם הקב”ה, שהוא עצמו “חותמו אמת”? מה משמעות הדברים?

התשובה טמונה בהבנה שיש “אמת” ויש “אמת לאמיתה”. כלומר, ישנן דרגות רבות וסוגים שונים בבירור האמת. כאשר מידת האמת מקטרגת ואומרת “אל ייברא, שכולו שקרים”, היא טוענת טענה אמיתית, אך זו אינה האמת המוחלטת, האמת לאמיתה של ה’ יתברך.

למעשה, כל הקטרוגים וכל המחלוקות המתהוות בעולם נובעים מאמת שאינה מבוררת כל צרכה. האמת נעשית כעדרים, כאשר לכל קבוצה ולכל אדם יש חלק מסוים מן האמת. מתוך רצון להשפיע את אותה אמת חלקית, הם פועלים, ומכך פרצו רבות מן המחלוקות בהיסטוריה.

נמצאנו למדים שכאשר יש קטרוג חיצוני הטוען כי לא כדאי לברוא אדם שהרי הוא מלא שקרים, גם אם יש אמת בטענה זו, עדיין אצל ה’ יתברך נמצאת האמת לאמיתה האומרת “ייברא” ו”תעלה אמת מן הארץ”.

כלומר, הקב”ה חפץ ומאמין באדם עם כל מגרעותיו. מתוך הריחוק והמצב הטבעי של האדם, שהוא מלא שקרים וקטטות, דווקא משם האדם יצעד וילך בחיפושו אחר האמת. דווקא זה מגדל ומקדש את שמו הגדול של הבורא.

עיקרון זה חל גם כאשר האדם מקטרג על עצמו. כלומר, כאשר יש בקרבו אמת הבאה ותובעת אותו לדין על מעשים רעים שעשה. זוהי בעצם אותה אמת האומרת “אל ייברא”. אך האדם מצווה לא להקשיב לקול המייאש הזה, לקול האמת הלא מקדמת, אלא להטות אוזן רק לקולו של ה’ יתברך המחזקו ואומר לו:

“בני היקר, גם אם מצבך הרוחני קשה מנשוא וגם אם עלתה בליבך טינה וקטגוריה עצומה על עצמך, גם אם נדמה לך שמצד האמת הקדושה מצבך אבוד וחסר סיכוי, זכור תמיד שאני אתך ולצידך, עמך וקרוב אליך. אני, ה’ יתברך, מאמין בך לא משנה היכן אתה נמצא ולא משנה כמה מזעזע מצבך. זכור, בני היקר, שאני, בניגוד למידת האמת, אומר תמיד: ‘ייברא’!”.

לקח זה, המבוסס על תורתו של רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות (הלכות ריבית), מלמד אותנו על כוחה של האמונה והתקווה אפילו במצבים הקשים ביותר. הוא מזכיר לנו שגם כאשר האמת החלקית שלנו מראה תמונה קודרת, עלינו לזכור את האמת הגדולה יותר – האמונה של הבורא בנו ובפוטנציאל שלנו לצמוח ולהתעלות.

בהקשר של פרשת קורח, לימוד זה מאיר באור חדש את המחלוקת ואת תגובתו של משה. הוא מזכיר לנו שגם במצבים של קונפליקט עמוק, עלינו לחפש את האמת הגדולה יותר, את הפוטנציאל לצמיחה ותיקון, ולא להיכנע לייאוש או לכעס.

הפוסט בין אמת חלקית לאמת שלמה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שניים מתוך השנים־עשר הלכו בדרך שונה: הושע בן נון, נשיא שבט אפרים, וכלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה. הם מתקוממים יחד מול הרוב ומנסים בכל כוחם ובמסירות נפש ממש להשיב את לב העם אל ה’ יתברך ואל משה עבדו, ללא הצלחה.

כיצד הצליחו שני נשיאים אלו לייצר דרך אחרת ולהינצל מהחטא הנורא של דיבת הארץ? מגלה לנו התורה שהדרך של שני הנשיאים הללו הייתה שונה: הושע בן נון, תלמידו המובהק של משה רעיא מהימנא, זכה שבטרם השליחות רבו הקדוש הוסיף לשמו את האות יוד וקרא לו יהושע, במעמד זה הוא גם בירך אותו בברכת צדיק “י-ה יושיעך מעצת המרגלים”.

לעומתו, כלב בן יפונה לא זכה לברכה ולא לשינוי השם. הוא יצא למסע יחד עם כל הנשיאים ותוך כדי המסע הבין שהוא בסכנה רוחנית גדולה להיות ניסת בעצת חבריו. אזי הוא בוחר להיכנס לקברי האבות הקדושים ולבקש סייעתא דשמיא, ואכן הוא ניצל כמו יהושע. ולא רק זה, אלא הוא זה שנואם מול העם בעזות דקדושה ואומר להם “וכי זה בלבד עשה לנו בן עמרם?”, מה שעושה שקט בקהל שצמא לשמוע עוד דברי דיבה. ואז הוא משתמש בבמה שקיבל כדי לומר לעם את האמת ולתאר את כל התרומה הענקית שעשה לכלל ישראל המנהיג הנערץ משה רבינו.

ויש לברר: מהו השוני הזה ומדוע לכלב בן יפונה היה ‘ביטוח’ שהוא יצליח במשימתו עד כדי כך שמשה לא ראה צורך לברכו?

חז”ל במסכת סוטה דף י”ב מתארים את דמותו של כלב בן יפונה באופן מרתק. לצד גדולתו בתחום של גמילות חסד, המתוארת דרך זה שהוא היה היחיד שהסכים לשאת לאישה את מרים אחות משה, שבעקבות שחלתה בצרעת, עזבוה כל בחורי ישראל מלשאתה, למרות החלמתה. כלב בן יפונה הוא זה שנשאה לאישה, נעשה לה כאבא וטרח ברפואתה, וכמו שחז”ל מתארים שם – הוא היה לה בן זוג מסור מאוד ובנה אותה.

אנו רואים מתיאור מרתק זה של חז”ל, שכבר היה אפשר לראות את הגישה והעוצמה של כלב בן יפונה בללכת נגד המוסכמות המקובלות, ובשקט ובצניעות לעשות את הדבר הנכון, לחיות ולפעול לפי הערכים בהם הוא מאמין מבלי להיות מושפע ממה שכולם אומרים. ייתכן שזו הסיבה שמשה רעיא מהימנא בטוח ורגוע שאדם כמו כלב יצליח להתמודד. ואכן, דרך ההתמודדות של כלב מול עצת המרגלים מתוארת כיכולת למרוד וליישר את עצמו בניגוד לכולם ולתקוע לבו לאביו שבשמים.

זכה כלב והתורה מעידה עליו במילים מדהימות: “לא כן עבדי כלב… רוח אחרת הייתה עמו” – היחיד בתורה שזכה מלבד משה אדון הנביאים לתואר “עבדי” מאת ה’ יתברך.

יהי רצון שנדבק באורחותיו ונלמד מדרכו הקדושה של כלב בן יפונה: לדעת לא להיבהל ממה שכולם אומרים. לדעת לברר לעצמנו מה התורה הקדושה, חכמיה וצדיקיה, מלמדים אותנו. לדעת לברר לעצמנו באר היטב מה הם הערכים שלנו, לצעוד לאורם ולחיות על פיהם ללא פחד וללא מורא. ואזי יתקיים בנו “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”, אמן ואמן.

הפוסט כי רוח אחרת הייתה עימו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

התורה מתארת שהאנשים הטמאים הללו לא ויתרו, אלא ניגשו למשה רבינו וטענו: “למה נגָרע להקריב את קרבן ה'”. משה משיב להם: “עִמדו ואשמעה מה יצווה ה'”. ואכן, ה’ יתברך מחדש מצווה חדשה של פסח שני עבור אלו שהפסידו באונס את הפסח הראשון.

הדברים הללו מעוררים תהיות:

1. ה’ יתברך קבע באופן ברור את הגדרים וצורת קרבן הפסח – בארבעה עשר בניסן בין הערביים לטהורים בלבד. אותם טמאים שלא הייתה להם האפשרות לקיים את המצווה, לא עשו זאת בזדון, ולכן לא ייענשו על חוסר המצווה הזו. מדוע הם ניגשים למשה בטענת “למה נגרע”?
2. מהי טענת “למה נגרע”? איזה היגיון יש בה? האם אדם שפספס מועד של רכבת יכול לבוא ולומר “למה אגרע” בטענה שהגיע מאוחר?
3. מדוע משה מתייחס ברצינות לטענתם ולא דוחה אותם באמירה: “יש גדרים למצווה, לא עמדתם בגדרים ועתה מה אעשה לכם?”, אלא משיב להם: “עמדו ואשמעה מה יצווה ה’ לכם”?

התשובה טמונה ביסוד נפלא:

על פי הכללים, אנשים אלו אכן פספסו את הרכבת ואין מה לעשות. אך הם ניגשים למשה ובאים בטענה לא הגיונית המבוססת על הרצון הטהור שבנשמת ישראל – “למה נגרע מהקריב קרבן ה'”. כלומר, למרות שפספסו, הם רוצים להתקרב לה’ יתברך כיהודים, והטיעונים הלוגיים אינם רלוונטיים עבורם.

וכאשר משה, רעיא מהימנא, רואה מופע זך של רצון יהודי טהור לעשות רצון אביו שבשמים למרות התנאים הלא מאפשרים, הוא אומר להם: “עמדו ואשמעה מה יצווה ה’ לכם”. משה מבין שכשיהודי רוצה כל כך לעשות את רצון קונו, יתכן שתיוולד מציאות חדשה, כי ה’ יתברך הוא כל יכול.

וכך, לראשונה בהיסטוריה, נולדת מצווה חדשה מסוגה – מצוות ההזדמנות השנייה, לאור טענתם של אלו שהיו טמאים לנפש אדם ולא עמדו בקריטריונים של ההזדמנות הראשונה.

המסר לחיים שלנו הוא, שגם כאשר איננו עומדים בפרמטרים של ההזדמנות הראשונה, אם נבוא בטענה המבוססת על הרצון היהודי להתקרב לה’ יתברך, תיפתח לנו הזדמנות שנייה. זה חיוני במיוחד לאחר חג מתן תורה, כשחוזרים לשגרה ולעתים חשים שאיננו עומדים בסטנדרטים שהצבנו לעצמנו. 

התורה במצוות פסח שני מלמדת אותנו, שיהודי שרוצה להתקרב לה’ יתברך, גם אם פספס הזדמנויות, אם יבוא בטענת “למה נגרע מהקריב את קרבן ה'”, בוודאי ייפתחו לו הזדמנויות חדשות ותקווה חדשה להתעלות בעבודת ה’.

(ע”פ ליקוטי הלכות ברכת הפירות ה’ ט”ז)

הפוסט חג ההזדמנות השנייה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

חז”ל בפרקי אבות מלמדים אותנו יסוד גדול בנושא. רבי חנינא בן דוסא מדמה את מי שמעשיו מרובין מחכמתו לאילן ששורשיו מרובין ועליו מועטים, לעומת מי שחכמתו מרובה ממעשיו שדומה לאילן שעליו מרובים ושורשיו מועטים. 

לפי דברים אלו מתבארים דברי שמאי במשנה “אמור מעט ועשה הרבה” – שהיסוד של מעשים מרובים מחכמה, הוא לא רק באופן כללי אלא גם באופן פרטני. בכל תחום למידה ישמור האדם על יחס כזה בו יעשה יותר ממה שידבר. ואז, “עשה תורתך קבע”, כלומר אזי התורה היא קבועה ויציבה כמו האילן עם השורשים המרובים.

אדם העמל בתורה באופן כזה, שמברר בכל מה שלומד היכן הוא אוחז מעשית ביחס למה שלמד, עליו נאמרו דברי חז”ל שמרגע שעמל בתורה אזי תורת השם נקראת תורתו. כי הוא מוצא את החיבור המיוחד שלו עם התורה בצורת עמל מיוחדת ופרגמטית, אשר יוצרת חיבור בין החכמה לבין החיים והמסע האישי המיוחד של האדם הלומד.

וזה מה שאמרו בני ישראל במתן תורה “נעשה ונשמע”, כלומר אנו נביא את דברי התורה לעשייה, ניצור את החיבור בין החכמה לבין המעשה, דרך העמל האישי והעבודה הייחודית של כל אחד, להטמיע את יסודות חכמת התורה בתוך מסע חייו הלכה למעשה.

ויש בזה עומק נוסף, שכל המעשים הנוגעים לגוף, כל מפגש וכל צומת בין יסודות החכמה הרוחנית הזכה של תורתנו הקדושה, לבין כל מה שנוגע לעולם החומר על מגוון מרכיביו, נדרשת שם עבודה לעשות את זה בטוב. כלומר החיבור הזה כלל לא מובן מאליו, דורש השקעה רבה ויש בו הרבה התנגשויות פוטנציאליות מובנות, ולכן “תיקון עולם העשייה חביב לפני הקדוש ברוך הוא”. עד כאן תוכן דבריו הנפלאים של ה’שפת אמת’ זצ”ל.

מה שאפשר להפיק מזה, לנו אנשי מעשה: מה גדולה ההזדמנות אשר אנו זוכים לה מתוקף היותנו אנשי מעשה החיים על פי התורה. יש לנו זכות נפלאה ליישם דברים אלו, ולזכור שכל חרדי בעולם המעשה כיום, הקובע עתים לתורה ופועל אקטיבית כדי שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, ובוחר לראות כל הזמן היכן הוא מעשית ביחס למה שלומד, ומתקדם וצומח בנושא זה הוא ובני ביתו, חי ממש את האידיאל הזה של עמל בתורה וחיבור ייחודי בין התורה הזכה והרוחנית לעולם המעשה, וכמתק לשון ה’שפת אמת’ “וזה תיקון עולם העשייה החביב לפני הקב”ה”. 

הדברים הללו חשובים תמיד ובפרט כעת לאחר חג מתן תורתנו, ללכת למשך כל השנה, עם ההכרה הנפלאה הזו, שיש לנו ערך מוסף ייחודי בהיבט הזה של החיבור לעמל התורה דווקא ממקומנו הייחודי כאנשי מעשה.

הפוסט היחס הנכון בין תלמוד למעשה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יש לברר מדוע אנו קוראים מגילת רות בשבועות. חז”ל לימדו אותנו בפרקי אבות (א’ י”ז): “ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה”. משמעות הדברים היא שכאשר האדם הוא איש מעשה, החי את התורה שלמד, לומד על מנת לקיים ובאמת מיישם בפועל את דברי התורה אשר הוא לומד, אזי התורה ממש נבלעת בדמו ונחקקת בליבו. על זה נאמר: “אשרי אדם עוז לו בך”, שהעוז, שהיא התורה, נמצאת בתוך האדם, בתוך מערכת הדם והלב שלו, על ידי הפעולות המעשיות והחיים המעשיים שהוא חי על פי התורה.

בועז נקרא כך על שם “בו עוז”, כלומר התורה שנקראת עוז נמצאת בתוכו, הוא איש מעשה. כשרואים אותו ואת ההתנהגות שלו עם רות, את החסד הפשוט שעשה עם אישה זרה, נוכרייה וענייה, שחס עליה וקירב אותה תחת כנפי השכינה, כשרואים מעשייה כזו, רואים התגלמות בפועל של תורה.

לכן, מגילת רות נקראת בשבועות, כדי ללמד אותנו שהסיפור הזה של בועז ורות הופך לתורה, וכל אחד מאיתנו שחי בעולם המעשה, פועל ביושר ובטוב לב, ופועל נכון על פי התורה, בעצם יוצר מציאות של תורה. מסיבה זו, הקדימו בני ישראל במתן תורה את “נעשה” ל”נשמע”, כי הם הבינו את העיקרון היסודי הזה שהמעשה גדול מהתלמוד.

זו גם משמעות הפסוק “דע את אלוקי אביך ועבדהו”, שעיקר הידיעה, ההשכלה והלמידה בתורה היא מה שמביאה לעבדות ה’ בפועל, לעשייה פרגמטית של רצון ה’ יתברך. מאותה סיבה, בתפילת מוצאי שבת אנו מבקשים: “אתה חוננתנו למדע תורתך ותלמדנו *לעשות* חוקי רצונך”, כלומר כל החכמה תכליתה אך ורק להגיע למעשים הטובים, שזה העיקר (שפת אמת על התורה).

מכאן, מודעה רבה לאורייתא לאנשי מעשה, אשר בכל השנה כולה זוכים לקיים את הדיבור הקדוש הזה – לחיות את התורה בחיי המעשה, להטמיע את התורה שאנו לומדים בזמן קביעות עתים, בתוך מרחבי החיים השונים שלנו: במשפחה ובקריירה, בתחומים השונים: ברפואה ובביטחון, ברווחה ובהייטק, במסחר ובבנייה.

כל אחד ואחד מאיתנו ראוי לו לזכור, להפנים ולומר בפה מלא: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שזכינו בזכות המיוחדת לא רק לקבוע עתים לתורה, אלא לחיות חיי מעשה של תורה.

בהזדמנות זו, נקדיש מילה של הכרת הטוב למערכת “אחוות תורה” ועלון “אחוותא” המושקע, אשר בכל השנה כולה מסייעים ועמלים לפתח תחנות אנרגיה של תורה, המאפשרות לאנשי מעשה לחיות חיי מעשה של תורה.

הפוסט המפתח לחיים של משמעות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מדוע התיבה “לכלותם” נכתבה בכתיב חסר “לכלתם”? מבואר בספרי חסידות שכאן צפונה הנחמה וסוד הקיום שלנו בגלות הארוכה והמתישה: “כי רק זה נשאר לנו בגלותנו הארוך המר שרצוננו וכוספנו ותקוותנו ותוחלתנו חזקים עדיין לשוב אליו יתברך” (ליקוטי הלכות יו”ד פדיון הבן ה’ כ”ז).

הכוח של הרצון, הכיסופין, הגעגועים והתקווה הפנימית של כל יהודי לשוב אל ה’ הוא עצום ונפלא. את הכוח הזה, כפי שמלמדים אותנו הצדיקים, אנו יכולים וצריכים להפעיל ולהיות פרואקטיביים בהנעה שלו.

כיצד? בסיפורי מעשיות למוהר”ן, במעשה הראשון על אבידת בת המלך, מסופר על בת מלך אהובה שנעלמה מהארמון בעקבות דיבור לא טוב של אביה. המלך והנסיכה מתגעגעים זה לזו, והמשנה למלך יוצא למסע חיפוש ארוך ומפרך אחריה.

כשהוא מוצא אותה, היא מורה לו לשבת במקום קבוע שנה תמימה ולהתגעגע אליה, וכך יצליח לחלצה. בסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים, המשנה למלך מצליח להשיב את הנסיכה לאביה ולארמון.

הסיפור הזה רומז למשמעויות עמוקות. המלך הוא הקב”ה, הבת היא כנסת ישראל והנשמות שלנו. הגלות היא בבחינת הנסיכה הנמצאת תחת שליטת הלא־טוב. המשנה למלך מסמל את הצדיקים שמודיעים לנו בכל דור על אהבת ה’ וגעגועיו אלינו.

הדרך להשיב את השכינה לייחוד עם הקב”ה היא דרך הגעגועים והכיסופין. בכל מצב, עלינו להחזיק ולעבוד על ציר הגעגועים, לדבר בפה דיבורי כיסופין: “אבי שבשמים, אני כוסף ומתגעגע אליך, משתוקק לקרבתך וללמוד תורתך”.

הכוח של היהודי כשהוא מפעיל את אנרגיית כיסופי וגעגועי נשמתו בדיבורים פשוטים אלו, הוא כוח עצום המוביל בפועל לגאולת הפרט והכלל.

וזו כוונת הפסוק “לא מאסתים ולא געלתים לכלתם”, כתיב חסר מלשון כלות הנפש מתוך כיסופים וגעגועים – זהו סוד הקיום שלנו בגלות הנוראה הזו. יהי רצון שנקבל דיבורים עמוקים אלו בפשטות וניישמם לטובתנו הנצחית.

הפוסט סוד הקיום היהודי בגלות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.