המקרה הזה הוא סימפטום של תופעה רחבה הרבה יותר – הקיצוניות וההחמרות שמשתלטות על עולם החינוך החרדי. בשם הקדושה והיראה, יש כאלו המייצרים דור שלם של צעירים שמקיימים מצוות בקפדנות אך ללא שמחה, שמדקדקים בהלכה אך מאבדים את הקשר החי עם בורא עולם.

לפני שנתיים, סיפר לי אחד מידידיי, בנו בן השבע חזר הביתה בוכה. שנה שלמה הוא חלם להתחפש למתנדב איחוד הצלה, כבר בחנוכה הוא השיג כזו תחפושת, אבל בתלמוד תורה אמרו לו שזו לא תחפושת מתאימה. “תתחפש למרדכי היהודי”, אמרו לו. הוא לא הבין מה לא בסדר ברצון שלו להציל חיים. ואני תוהה – מה היה אומר מרדכי היהודי, שהקדיש את חייו להצלת עם שלם, על האיסור להתחפש למציל?

הבעיה מתחילה כשאנחנו מחליפים אמונה בקנאות ועוד שמים את ילדינו לקורבנות של הקנאות הזו. זה ממש ״מולך״ מודרני שעליו כתוב ״את אשר לא ציוויתי״. במקום ללמד את ילדינו להתחבר לקב”ה מתוך אהבה, אנחנו מלמדים אותם לפחד. במקום להראות את היופי של היהדות, אנחנו מדגישים רק את הגדרות והאיסורים. “אסור”, “לא מתאים”, “לא בשבילנו” ״פאסט נישט״ – אלו המילים שילדינו שומעים שוב ושוב. נסו ככה להביא יהודי אחד בוגר ליהדות ותספרו לי אם הצלחתם…

האבסורד זועק לשמיים. הרי מה מלמדת אותנו התורה? “לא תעמוד על דם רעך”, “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”, “וחי בהם”. רבים מגדולי ישראל עסקו במקצועות של הצלה ורפואה. האם הרמב”ם היה פחות קדוש כי היה רופא? האם רבי ישמעאל כהן גדול היה פחות תורני כי עסק בריפוי?

התוצאות של הגישה הזו נראות בשטח: ילדים שמפתחים תפיסה מעוותת של מה זה “תורני”; צעירים שמקיימים מצוות מתוך הרגל או פחד, ולא מתוך אהבה והבנה; נוער שמפתח ציניות כלפי כל מה שקשור ליהדות (״אה, גם זה אסור?״); חיפוש אחר חומרות חדשות במקום העמקה רוחנית אמיתית.

יתרה מזאת, רבים מהמתנדבים בארגוני ההצלה הם חרדים יראי שמיים, שרואים בפעילותם שליחות קדושה. מה המסר שאנחנו מעבירים כשאנחנו אומרים לילד שלהתחפש לאיש הצלה זה “לא מספיק תורני”? האם אנחנו רוצים שהדור הבא יחשוב שעזרה לזולת היא ״לא בשבילנו״?

הגיע הזמן לחזור לאיזון הבריא שהתורה מלמדת אותנו: להבדיל בין עיקר לטפל, לחזור לאמונה מתוך אהבה, להפסיק להמציא חומרות ולתת מקום לכל דרכי עבודת ה’ הכשרות.
כי בסופו של דבר, כשאנחנו אוסרים על ילד להתחפש לאיש הצלה, אנחנו לא רק שוללים ממנו תחפושת – אנחנו מעבירים לו מסר מעוות על מה חשוב באמת ביהדות. אנחנו הורגים לו את ההבנה שתורה וחסד הולכים יד ביד, שאפשר להיות גם תלמיד חכם וגם להציל חיים.

אולי הגיע הזמן שנציל את עצמנו מהקיצוניות הזו. כי מי שצריך הצלה דחופה זו היהדות עצמה – מהחומרות והקנאות שמאיימות להפוך אותה מתורת חיים לאוסף של איסורים.
בהצלחה!
שניאור

הפוסט מותר להתחפש לאיש הצלה! הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

על בסיס מילים אלו חיבר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ”ל את אחד השירים המשמעותיים ביותר בדורות האחרונים: “בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה”. לפי עדות תלמידיו, אחד המאורעות שהיוו השראה לכתיבת השיר היה חוויה מטלטלת שעבר הרב.

ביום ראשון, ה’ באלול תש”ל, נחטף מטוס על ידי ארגון אש”ף ובו הרב הוטנר, רעייתו, בתו וחתנו הרב יהונתן דייוויד. במשך שלושה שבועות נוראים שהה הרב בשבי, חלקם במעצר מבודד, כששני מחבלים משמשים כשומרי ראש. במשך שבוע שלם לא ידע הרב מה עלה בגורל משפחתו ותלמידיו שהוחזקו במקומות אחרים. רק בימים האחרונים אוחדה המשפחה במתקן מעצר משותף, בתנאי צפיפות קשים. מזונם הצטמצם בעיקר לזיתים ובננות, עם מעט שתייה למרות החום הכבד.

עולם התורה כולו התגייס למאמצי השחרור. לאחר שבועות של משא ומתן אינטנסיבי, שוחררו הרב הוטנר וחלק מבני הקבוצה והוטסו לקפריסין. הרב איבד עשרים קילוגרם ממשקלו, וגם חתנו ותלמידיו נראו תשושים עם שחרורם.

אלפים התכנסו באמריקה לקבל את פניו, כולל תזמורת מכובדת. אולם כאשר נכנס מרן הגר”מ פיינשטיין זצ”ל, הורה מיד להפסיק את הנגינה בנימוק שכל עוד נותרו שישה חטופים בעמאן הסובלים בארץ עוינת, אין זה ראוי לחגוג.

מסופר כי בעת שביו, דרש הרב הוטנר מחוטפיו מיץ תפוזים במקום מים רגילים, בטענה שכך מתאים לרב. להפתעת הכל, השובים נענו לדרישתו. עוצמתו וקדושתו הפנימית האדירה של הרב הצליחה להשפיע גם על מחבלים אכזרים.

המלבי”ם בפירושו על הפסוק “ועשו לי מקדש” בפרשתנו מלמדנו: “שביום הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו”. מאז נמשכת השפעת ה’ בעולם לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה. הוא מדגיש שכל אחד מאיתנו מצווה לבנות מקדש בחדרי לבבו, להכין את עצמו להיות משכן לשכינה, כפי שנאמר לדוד המלך שהוא עצמו יהיה בית לה’. כך לדורות – כל אחד נדרש לבנות מקדש בליבו ולהכין מזבח להעלאת כל חלקי נפשו לה’, עד כדי מסירות נפש לכבודו בכל עת.

הפוסט בלבבי משכן אבנה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ובכן, מסוגיית הגמרא אצלנו עולה, כי על אדם הראשון נאסר לאכול גם עוף, דגים, ואפילו זוחלים כמו נחשים. אבל מאידך, הגמרא תוהה כיצד ייתכן לטעון שלאדם הראשון היה אסור לאכול את כל סוגי הבשר, בזמן שהקב”ה אומר לאדם (בראשית א כח) וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ?

כלומר, אם אינו יכול לאכול אותם, אז באיזה מובן האדם ‘רודה’ בבעלי החיים? זו טענה דומה לטענה שנשמעת כיום מפי גורמים דתיים שמתנגדים לצמחונות. הם מזהים בצמחונות מעין ‘קריאת תגר’ על עליונות האדם.

הגמרא מסבירה כי הפסוקים על כך שהאדם ‘רודה ושולט’ בטבע אינם מלמדים כי הוא יכול לאכול את בעלי החיים אלא על כך שהוא יכול להשתמש בהם למלאכתו, כלומר, עליונותו של האדם על העולם איננה בהכרח עליונות שמאפשרת לו לעשות ככל אשר יחפוץ בכל בעל חי, הקב”ה איפשר לאדם להשתמש בבעלי חיים למלאכתו ולמלאכת העולם, אך לא להעלימם על ידי אכילה.

בניסוחו של הרב קוק (חזון הצמחונות והשלום, עמוד ט): “אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות שהרדייה האמורה בתורה, איננה מכוונת לרדייה של מושל עריץ המתעמר בעמו ובעבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות ליבו, חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה’.”

לאחר מכן, הגמרא מקשה על קביעתו של רב ממסורת – המצויה באבות דרבי נתן – משמו של ר’ יהודה בן תימא, שם נאמר כי “אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, הציץ בו נחש ונתקנא בכבודו”, אם מלאכי השרת הביאו לו בשר, הרי שניתן ללמוד כאן כי לאדם הראשון היה מותר לאכול בשר, שכן מלאכי השרת לא יאכילוהו דבר איסור.
הגמרא מסבירה כי מדובר ‘בבשר היורד מן השמים’, ולאחר מכן, הגמרא מוכיחה כי אכן ישנו מושג כזה ‘בשר היורד מן השמים’, וזאת ממעשה שאירע עם ר’ שמעון בן חלפתא.

בקריאה ראשונה, נדמה כי כוונת הגמרא לקבוע כי ‘בשר היורד מן השמים’ איננו בשר, ולכן מותר לאכלו. ואכן היו אחרונים שהקשו מכאן על שיטת תוספות שניתן להביא ‘מנחה’ מחיטים שירדו מהשמים (מנחות סט:)?. אך נראה כי הגמרא מבקשת לחדד כי שורש האיסור של אדם הראשון לאכול ‘בשר’ לא היה כמו ‘מאכלות אסורות’ רגילים שעליהם נאמר כי הם ‘מטמטמים’ את הנפש. איסור אכילת הבשר לאדם הראשון נבע מכך שלא ניתנה לאדם הסמכות והרשות להשתמש כך בבעלי חיים, אך עצם עליונותו על בעלי החיים לא מוטלת בספק, ואם מקור הבשר איננו ממעשה האדם הרי שמותר לו להתענג על הבשר (וראה שיטת תוס’ סנהדרין נו:, שלאדם הראשון היה מותר לאכול בהמה שמתה מאליה, ויש להאריך עוד).

הפוסט האם אדם הראשון היה צמחוני? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נחלקו הראשונים האם ציווי בניית המשכן ניתן לפני חטא העגל או לאחריו. סדר הפרשיות מלמד שהציווי ניתן לפני מעשה העגל, אך רבים מהראשונים התאמצו לבאר שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושסדר הדברים היה אחר.

כך כתב רש”י: “אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה”. והרמב”ן נחלק עליו וכתב: “ועל דרך הישר, נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל…”.
אם זו מחלוקת עובדתית ביחס לתאריך שבו ניתן הציווי, נתמה: האם יש משמעות לשאלה מתי בדיוק התרחש הציווי על בניית המשכן? ומדוע מתאמצים רבים מהראשונים להוציא את סדר הדברים מידי פשוטו?

נראה לכן שהמחלוקת בדבר זמן הציווי על בניית המשכן מכילה בתוכה מתח רעיוני משמעותי שקשור באפשרות של בניית בית גשמי בארץ כמקום לקב”ה.

במובן מסוים יש בכך סתירה לאופי האמונה היהודית שמתגלם בדרישה “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”. הקב”ה נמצא מעבר לכל אפשרות תפיסה וייצוג ולכן באופן עקרוני עבודת ה’ אינה תלויה במקום פיזי מסוים ובכלים גשמיים, וכמו שאמר שלמה המלך “הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי”.

מאידך, כיוון שהאדם מצווה לעבוד את ה’ בעולם הזה, המשכן מאפשר חיבור וקשר ממשי שאיננו נשאר רק ברמת המחשבה המופשטת ופנימיות הנפש אלא כולל את כל רבדי הקיום של האדם.
נמצא אפוא שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים ולשני אופני עבודת ה’ יש מקום. המחלוקת היא במשקל שיש לכל אחת מן הדרכים.

השיטה הגורסת שבניית המשכן נצטוותה לאחר חטא העגל, מחדדת את החיסרון שיש בכך שעובדים את ה’ בצורה מוגשמת ולכן רק לאחר שבחטא העגל הוכח שעם ישראל מתקשה לעבוד את ה’ ללא אף ייצוג ממשי נצטוו על בניית המשכן.

לעומתה, רואה השיטה השנייה את עבודת ה’ באופן הזה כ’לכתחילה’, מתוך תפיסה שלפיה תכלית האדם היא להנכיח את הקב”ה בתוך העולם האנושי וממילא עבודת ה’ המתקיימת רק ברובד המופשט הינה חסרה מעיקרה, כך שבניית המשכן איננה מבטאת כל ירידה ברמת הקשר של עם ישראל עם הקב”ה וממילא אין סיבה להוציא את המקראות מידי פשוטם ולהניח שצוותה רק לאחר חטא העגל.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘מתיבתא – תורה ודעת’

הפוסט משמעות בניין המשכן לעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השאלה היא מדוע היה צורך במחצית השקל לבניין המשכן, הרי העם תרם בנדיבות לב רחבה עד כדי כך שמשה היה צריך לעצור אותם בכוח מלהביא. הכתוב אף מעיד: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר (שמות לו, ז). כלומר די היה בתרומה כדי לספק את כל צרכי המשכן. מדוע אם כן היה צורך בגבייה של חובה?

המשכן הורכב משני יסודות: האדנים, הבסיסים שעליהם עמד, נבנו מהחובה של מחצית השקל, ואילו שאר חלקיו נבנו מהנדבה. משמעות הדברים היא כך: בעבודת ה’ יש חלק שהוא מחויב וכפוי, ויש חלק שהוא נדבת ליבו של האדם. ומן המשכן אתה למד את הסדר הנכון. הבסיס צריך להיות חובה, ועל גביו אפשר לבנות את מה שמגיע מתוך רצון טוב.

בימי הנעורים אנו יוצקים את האדנים. לכן החינוך מוכרח להתבסס על מושג החובה. ילד צריך להכיר בכך שלא עושים רק מה שרוצים. יחד עם זאת, החובה איננה יכולה להשלים לבדה את קומת האדם. העושה מתוך חובה בלבד עלול להיות כפוף ומרוחק והוא לעולם לא יגיע לידי אהבה. לפיכך, על גבי מסד החובה יש לבנות את ארמון הרצון.

חכמים אמרו: “עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה – שאם באת לשנוא, דע כי אתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה – שאם באת לבעט, דע שאתה ירא ואין ירא מבעט” (ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה). יש כאן אמירה נוקבת. יראה לבדה אינה סיבה שלא לשנוא. אנו יכולים לחנך לחובה, אך אי אפשר לחייב לאהוב. לצד זאת, האהבה, עם כל מעלותיה, אינה מסוגלת לבדה למנוע מאדם לבעט. ההתנדבות היא פנימית, אבל אפשר לזנוח אותה ברגע של חולשה. כאן יכולה החובה להשלים אותה ולהבטיח את העקביות.

החובה וההתנדבות צריכות להתקיים זו לצד זו לאורך כל חיי האדם. לעתים החלוקה היא לפי נושאים. יש תחומים שבהם נפעל מתוך חובה, ובתחומים אחרים – מתוך התנדבות.

בזמננו רווחת יותר התפיסה שרואה בעבודת ה’ תחום ששייך כולו לרצון הטוב. הכפייה נתפסת כמשהו פסול מעיקרו. אולם התורה מדגישה כי ההיפך הוא הנכון. לא רק שיש מוסדות שמענישים על עבירות וכופין על המצוות, אלא שיש גם חובה על כל אדם להוכיח את חברו. ומה לנו יותר מכך שהמשכן, מקום העבודה וההקרבה, צריך להיות מיוסד הן על החובה והן על ההתנדבות.

אולם לצד החובה יש פעולות רבות של האדם שהן מסורות לרצונו הטוב. למעשה רוב היום איננו נתונים בתוך מרחבי החובה המוגדרים בשולחן ערוך. כמעט כל הזמן אנו מצויים במרחב של “בכל דרכיך דעהו”. ההחלטות שלנו איך לאכול, כיצד לישון, באיזה אופן להתנהג בעבודה – נוגעות לעבודת ה’ אך הן מסורות לרצוננו.

ומתרומת המשכן אנו יודעים כי שני הדברים צריכים לשכון זה לצד זה. האדנים הם החובה, שהיא הבסיס לכל עבודת ה’ ואי אפשר בלעדיה. אך על גביהם צריך האדם להקים את המשכן, שעיקרו הוא הרצון ונדבת הלב, כי אין בכוח הכפייה לבדה להביא לידי חיבור ואהבה.

הפוסט החובה וההתנדבות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אז מדוע רובנו שונאים ביקורת, ובעיקר לא צומחים ממנה? ביקורת נתפסת על ידינו לא מעט פעמים כדבר רע שמקשה עלינו את החיים. מסתבר שהכל ענין של זמן וכוונה.

פתגם מעניין מספר “היום יום” בשם רבי שלום דובער שניאורסון עוזר לי בשאלה הזו: “אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי”.

כשאני בוחן את הפתגם הזה, אני מבין שהוא לא עוסק ביכולת לקבל ביקורת. לכאורה לקבל ביקורת זה דבר פשוט: כשמישהו מבקר אותך, לכאורה אתה לא צריך לאהוב ביקורת בשביל להקשיב לו ולברור מתוכה את המשך ההתנהלות שלך.

אני חושב שהמילה “אהוב” מכוונת למקום של לבקש ביקורת. לבקש משוב. כשאתה אוהב משהו, אתה מבקש אותו ולא רק מתאפק כמו ילד טוב מלזרוק משהו על המבקר מתוך עצבים.

אהבת ביקורת לא דורשת רק איפוק ושליטה עצמית, לא רק בגרות נפשית, אלא היא תקרה אך ורק אם יתבססו אצל האדם חוויות של התפתחות, למידה וצמיחה שבאו מביקורת.

למשל, אם בעל עסק ירד מהאגו ויעסוק רק במטרה הגדולה שלו שהיא להרוויח עוד כסף, יזהה באומץ שיש פלח שוק שהוא לא מצליח להגיע אליו, ישלח מיוזמתו טלפנים שיערכו סקר ומשוב ויגלה מה הן נקודות התורפה שלו, איפה הוא חלש, אז יצליח להרחיב את המכירות, להרוויח עוד כסף ולחגוג את ההצלחה. זה יהיה הרגע שבו אהבת הביקורת תתבסס אצלו.

ולכן, ביקורת יעילה פועלת רק מתי שהמבוקר אוהב לקבל אותה, מבקש אותה, מחכה לה וצבר כבר חוויות של שחרור ובנייה כתוצאה של ביקורת.

מחקרים מראים פעם אחר פעם ששיחות הערכה של עובדים (פרקטיקה ניהולית מוכרת) לא משפרות מוטיבציה של עובדים אלא להיפך. כי העובדים באים ממקום של לקבל ביקורת ולא מאהבת ביקורת. גם רוב המעסיקים בדרגים האלו לא אוהבים ביקורת אלא ״חיים״ איתה. האמת היא שניתן לעשות שיחות מעצימות, אך רוב מוחלט מהמנהלים לא יודעים לעשות כאלה.

ועם ניקח את כל המחשבות האלו לחינוך:

מי שרוצה לגדל ילד גמיש ובריא חייב לספק לו חוויות צמיחה שנבנו מביקורת.

1. ההורה צריך לעשות הכל בשביל שהילד יתפתח מביקורת ויהנה מהצמיחה שלו שבאה בעקבותיה. אדם שמצליח לקשר בין הביקורת לבין ההצלחה, מצליח לעקור את הרתיעה שלו מביקורת.

2. כשנותנים ביקורת כדאי לשאול את הילד האם הוא מעוניין בה. ברוב המקרים אם אנחנו מנהלים תקשורת טובה, הילד בסוף ירצה לשמוע.

3. לתת ביקורת אוהבת שמבוססת על תחושת ביטחון. להקדים (הורים ומחנכים) לה ״אתה הכי חשוב לנו ולא נוותר עליך אף פעם״.

4. דוגמה אישית: לשאול מדי פעם את הילדים מה אנחנו, כהורים, יכולים לעשות יותר טוב עבורם.

5. לתת פרס על בקשת ביקורת. למשל מבצע: מי שמבקש ביקורת השבוע, מקבל פרס (קטן).

6. לא להעמיס ביקורת. רובנו מוציאים את הביקורת בעצבים וכמו ספגטי, מושכים אחד, וכל השאר יוצא איתו. תנשמו. ביקורת אחת בכל פעם. כוח הרצון מוגבל ולא מסוגל להתמודד עם כמה ביקורות בו זמנית.

7. הכי חשוב: לתת ביקורת שמטרתה לבנות ולא לשפוט. ביקורת שתתמקד במה צריך להיות בעתיד ולא בעבר. ביקורת מעצבנת כי הילד לומד עם הזמן שהוא רק ״חוטף״, לא מתפתח בסופו של תהליך, ומה שנשאר זה רק מעגל של השחתת הערך העצמי.

לכן, כשנותנים ביקורת, לא מדברים על אדם אלא על המטרה שאנחנו רוצים להשיג יחד ועדיין לא השגנו (למשל בית נקי, התארגנות נעימה לשבת) כשהשאלות תמיד יהיו: איך אנחנו מרגישים עם… האם אנחנו רוצים לשפר את המצב? האם יש לנו יחד את כוח לעשות את זה כרגע? מה אנחנו יכולים לעשות כדי שזה יקרה?

8. כשאני מבקש ביקורת, אני בשליטה. אני בתחושת ביטחון. אני בוחר את הזמן החזק שלי ואני יכול ללוות את הביקורת עד להתפתחות שלי בסוף, כולל קצירת ההצלחה.

9. אם אתם רוצים לחזק את אהבת הביקורת, ערכו שיחת רפלקציה (עיבוד) בתום התהליך. זה הדבר החשוב ביותר שבונה אהבה לביקורת.

בהצלחה!

הפוסט לחנך לאהבת הביקורת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לצד היותו מגדולי הפוסקים בכל הדורות, הרמב”ם היה מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. כל זה לא מנע מחכמים מאוחרים לומר עליו “ממשה עד משה לא קם כמשה” (ראה לרבי יצחק אבן לטיף (ד’תתקע”א – ה’נ’) בסוף הקדמתו לספרו ‘שער השמים’ על המורה נבוכים (כ”י מינכן 46, דף 17 ע”א)), לומר שהיותו ה’חכם הכולל’ השפיע באופן משמעותי על תרבותו של העם היהודי, ועל כן הוא אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות, הן במבט פנים-יהודי, והן ביחס לעולם כולו; בדורו, ובמהלך כל הדורות שיבואו אחריו.

נזנח לרגע את היותו של הרמב”ם פוסק ופילוסוף, וננסה להביא את התייחסותו שלו עצמו לעבודתו – היותו רופא הממלכה במצרים. האם הרמב”ם עסק במלאכה לכתחילה, ומתי הוא מצא זמן לשלב בין חיי שעה לחיי עולם?

הטרגדיה הגדולה

מתברר שמלכתחילה ראה הרמב”ם בעבודה אילוץ אליו הוא נרתם בשל טרגדיה גדולה שהוא מתאר. הרמב”ם שימש כמנהיג הדתי של קהילת פוסטאט, הלא היא קהיר העתיקה, ובמשך שנים רבות התפרנס פסיבית מהשקעת כספיו בידי אחיו, רבי דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות, דבר שפינה לו זמן לעסוק בעסק התורה.

באיגרת לרבי יפת הדיין (אגרות הרמב”ם י’ שילת, איגרת י”א, עמ’ קצ”ח, רכ”ד) הוא מתאר כך: “שמאחר שנפרדנו מת אבא מארי ז”ל ובאו כתבי התנחומין מקצה ארץ אדום ומערב מהלך כמה חדשים ואתה לא שמת לבך לזאת. גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה שהיא רעה מכל רעה שעברה מיום היותי עד היום הזה והיא פטירת הצדיק זצ”ל שטבע בים הודו ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים והניח בת קטנה ואלמנותו אצלי ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב וכמעט קט הייתי אובד.

“ואחר כך עד היום הזה כמו שמונה שנים אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם והוא היה על ברכי גדל והוא היה האח והוא היה התלמיד והוא היה נושא ונותן בשוק ומרוויח ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד ובמקרא, והבין בדקדוק הלשון, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה והלך לחיי העולם, והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוני. כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולי התורה שהיא שעשועיי ודברי החכמות שאשכח בהם יגוני אז אבדתי בעניי”.

רופא בבית המלך

האסון ארע בשנת 1177 לערך לספירת הנוצרים, ולאחר שקם ממשכבו, נאלץ הרמב”ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב”ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי גלנוס, אך גם מספריהם של חכמי מצרים העתיקה שהראו ידע רפואי רב. בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב”ם בשנת 1185 לספה”נ לשמש כרופאו של הווזיר אל-פדיל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של אלאפדל בנו של המלך צלאח א-דין.

את מורת רוחו של הרמב”ם מחייו החדשים ניתן למצוא בתשובתו לרבי שמואל אבן תיבון (ד’תתק”י – ד’תתק”צ). אבן תיבון שולח לרמב”ם אגרת בה הוא מבקש ממנו התייחסות לשורה של נושאים באמונה ובפילוסופיה, הוא אף הוסיף בקשה להיפגש עם הרמב”ם ולשוחח איתו באופן פרטי על מספר נושאים.

תגובת הרמב”ם הייתה כי הוא מעריך מאוד את אבן תיבון אך הוא לא יכול להרשות לעצמו מבחינת לוחות הזמנים פגישה אישית אתו, וכך דבריו: “אני שוכן במצרים (פוסטאט, קהיר העתיקה) והמלך באלקאיר”ה (קהיר החדשה) ובין שני המקומות שני תחומי שבת (כארבעה ק”מ), ולי על המלך מנהג כבד מאד, אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום. אמנם כי ימצאהו חולשה או יחלה אחד מבניו או אחת מפלגשיו, לא אסור מאלקאיר”ה ואני רוב יומי בבית המלך, ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יחלו ואני להתעסק ברפואתם, כללו של דבר כל יום ויום אני עולה לאלקאיר”ה בהשכמה וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חידוש אשוב למצרים אחר חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם ואני מתרעב, ואמצא האכסדראות כולם מלאות בני אדם גוים ויהודים, בהם חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים – ערב רב ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצותם ולחלות פניהם כלי למחול על כבודם, להמתין אותי על כדי שאוכל אכילת עראי והיא מעת לעת ואצא לרפואתם ולכתוב להם פתקית ונוסחות רפואות חולייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלינה או יותר, אספר להם ואדבר עמהם ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות, וייכנס הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר, סוף דבר לא אוכל אחד מישראל לדבר איתי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז יבואו כל הקהל או רובו אחר התפילה, ואנהיג הציבור מה שיעשו כל השבוע ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם, וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפילת המנחה עד עת תפילת מעריב, זהו תוכן ענייני היום ולא ספרתי לך אלא קצת מה שתראהו אם תבוא בעזרת האל יתברך”.

כתיבת ספריו

את ספריו המרכזיים כתב הרמב”ם עוד לפני שנאלץ לעסוק במלאכה. כך למשל את פירושו למשנה החל לכתוב בשנת ד’תתקכ”א (1161) ונחתם בשנת ד’תתקכ”ח (1168) כשהוא בן 30 בלבד. באותה שנה החל בכתיבת ספרו ‘משנה תורה’ אותו חתם לאחר עשר שנים בשנת ד’תתקל”ז (1177). באותה שנה כאמור, נפטר אחיו, ולאחר מכן שלח ידו במלאכה, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך ולעסוק בתורה על אף טרדתו עצומה כפי שעולה מדבריו לאבן תיבון.

בשנים הללו הוסיף לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש (בשנת ד’תתקל”ח – 1178) ואף הוסיף והמשיך לשכלל ולהעתיק את ה’משנה תורה’ עד שנת ד’תתקמ”א (1180), כמו גם לכתוב את חיבורו ‘מורה נבוכים’ בשנים מאוחרות יותר (ד’תתקמ”ז – ד’ תתקנ”א, 1187-1191).

הפוסט מתי הרמב”ם מצא זמן לעסוק במלאכה? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יש בבדיחה הזאת מוסר השכל: פעמים רבות מגיעים מגידי שיעור ור”מים למסור את השיעור “שלהם” ולא את השיעור “לתלמידים”. הניתוק בין הרצון של המכין לצורך המקבל הוא קריטי במלאכת החינוך.

ישנו משפט עתיק שאומר “החינוך הוא מה שזוכרים גם אם שוכחים את מה שלמדו”. פדגוג נקרא אומן, כי מלאכת הפדגוגיה היא אומנות. לא להחזיק כיתה זה האומנות, אלא הפדגוגיה, הנגיעה בנפשו של הילד, היכולת ללמד חומר לימודי שהתוכן שלו עמוק הרבה יותר מהנראה לעין, כחומר לימודי גרידא. גם בשור שנגח את הפרה יש עומק חינוכי שניתן דרכו לגעת חינוכית ולא רק תלמודית בנפש התלמיד.

מחנך או ר”מ שמגיע לכיתה ורק שם מתקיימים התהליכים החינוכיים ביחסים בינו לתלמידים אין לו סיכוי לעצב את דמות הנער. שיחה אישית מקדימה ובמהלך השנה זהו סוד החינוך הגדול. שיחה של ידידות. שיחה של היכרות והבנת ההתמודדויות. רק בכוחה ניתן להגיע לפירות חינוכיים.

שיחה שכזו חייבת להתרחש בתחילת השנה, במהלכה ובסופה, שיחה יזומה, רשמית, ובמקום נינוח, שניתן לדבר שם וניתן לחוש שם רוגע ואמינות, שיחת מסדרון שנעשית כלאחר יד ואינה מתוזמנת, לא תפיק רווחים. רק לאחר שהמחנך ישלים את השיחות עם כל התלמידים, השיעור שלו יוכל להיות בונה ומעצב את הנפש מעבר לתחום הרוחני.

כאשר משה רבנו בונה את המשכן הקב”ה מזמן מקום לשיחה אישית עם משה: “וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

מסביר הרש”ר הירש “ונועדתי – משורש “יעד” קרוב ל”יחד” לקבוע מקום ומועד להתוועדות”. עכ”ל. גם משה רבינו מקבל מהקב”ה את התורה וההוראה שהוא צריך למסור לעם ישראל, ביחידות, בהתוועדות, במקום שהוא יהיה “ביחד”.

אם רוצים שלתוכן המועבר תהיה משמעות חינוכית, התוכן חייב להיות מותאם ומונגש והצורה של ההנגשה חייבת להיות נוגעת ומחברת. אם חסר בתוכן או בצורה, לא יהיה חיבור של “התוועדות – יחד” בחינוך שכזה.

הפוסט שיחה שכזו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא מביאה את דברי שמואל כי ‘טבח אומן שקלקל חייב’. הסברה של שמואל היא שכאשר אומן שוגה במלאכתו – ‘מזיק הוא, פושע הוא’. מסוגיית הגמרא ניתן לראות כי שמואל החמיר מאוד באחריותו של האומן, ומתבטא בחריפות כנגד שניים מתלמידיו שמנסים לבסס את האבחנה בין שוחט שעובד בחינם לבין שוחט שעובד בשכר. אחרי שהוא גוער בהם, שמואל מסביר כי הוא סבור כ’שיטת רבי מאיר’. אחרי בחינה של כמה אפשרויות, מסיקה הגמרא כי שמואל התכוון לרמוז לעמדתו של רבי מאיר כי כשאדם נתקל ברחוב במכשול ומישהו אחר נתקל באדם הנתקל והוזק, הנתקל הראשון חייב, כי ‘נתקל פושע’. עליו להיזהר לשים לב ולא להיכשל וליפול ברחוב. אך העובדה ששמואל גער בתלמידיו, למרות שהאנלוגיה לדברי רבי מאיר אינה ברורה, עשויה ללמד כי שמואל ראה בקבלת האחריות הרחבה של האומן מעין ‘אמירה ערכית’ לגבי אחריותו של אומן.

עם זאת, דברי שמואל לא נפסקים להלכה. להלכה ישנה אבחנה כפולה בין מומחה לשאינו, ובין מי שעובד בשכר למי שאינו. מי שעובד בשכר נושא באחריות גם אם הוא מומחה, אך מי שעובד בחינם פטור מלשלם, בתנאי שהוא מומחה.

מעניין לציין כי יש מחלוקת ראשונים בנוגע למקור חיובו של האומן שביצע טעות. שיטת התוספות ורש”י כי מקור החיוב הוא כ’אדם המזיק’ בידיים, אך שיטת הרמב”ם כי חיובו של האומן הוא כעין ‘שומר’. כשאדם מקבל על עצמו לבצע עבודה, הוא בעצם מעין ‘שומר’ ולכן מוטלת עליו אחריות.

לאחר מכן, הגמרא עוברת לדון בשאלת ה’שולחני’, כלומר, חלפן כספים שמשתמש בידע שלו בכדי לקבוע אם מטבע מזויף או לא. בשלב זה הגמרא לא מזכירה בכלל את האבחנה בין אדם שמבצע את העבודה בחינם או בשכר, והאבחנה העיקרית היא ברמת המומחיות, אם האדם מומחה הוא פטור מלשלם על נזק שגרם בקביעתו בנוגע למטבעות. ואם אינו מומחה, הוא פטור. הרשב”א סבור כי בכל הנוגע לעולמות מורכבים יותר, הדורשים בקיאות יתירה, דוגמת ‘שולחני’, המומחים הגדולים פטורים אפילו אם הם קיבלו שכר.

ההסבר של הרשב”א בנוגע לכך שבעולמות הכספים ה’שולחני’ המומחה פטור גם אם הוא עבד בשכר, מעניין מאוד. דומה שהרשב”א מבחין בין תחום שהוא תלוי במחשבה ובסברה, שטעות שנעשית בו היא טעות בשיקול הדעת וממילא היא ‘אונס גמור’. ובין טעות במלאכה שנעשית בידיים, שלגביה ניתן לטעון כי אם הוא היה מתרכז יותר, שחיטתו הייתה עולה כהוגן (וכדאי לעיין בדבריו במקורם).

מכל מקום, גם ר’ חייא המומחה, בחר לשלם לאשה שהסתמכה על עצתו שניתנה בחינם. הגמרא מסבירה שהוא נהג לפנים משורת הדין. ראוי גם לציין כי הגמרא בהמשך מדגישה כי יש משקל גם לרמת האמון שהלקוח נותן במי שנתן לו את הייעוץ הכלכלי.

הפוסט גבולות האחריות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

התורה הקדושה מלמדת אותנו: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

נמצאנו למדים יסוד חיוני: להצלחת המשימה, על הפעולה להגיע ממניע של רצון ובחירת האדם.

וכן בהמשך הפסוקים: “וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

המתבונן בפסוקים אלו יבחין כי ה’ יתברך פורס כאן את מכלול הרכיבים הנדרשים על מנת לבנות לו מקדש ולהשרות שם שכינה. מנעד הרכיבים רחב מאוד, ממוצרים יקרים ביותר המצויים רק בהישג ידם של עשירי תבל כמו יהלומים, עד מוצרים זולים יותר כמו עזים וכדומה.

מה כתוב כאן בצורת הפנייה הייחודית הזו מה’ יתברך לבני ישראל? אבאר את הדברים דרך סיפור: לפני שבועיים נצרכתי לרכוש כיסא קטן עבור בנותיי ובמקום לרוכשו בחנות כלי בית או חנות רהיטים רגילה הלכתי לחנות הרהיטים המפורסמת איקאה ושם רכשתי את הכיסא.

מה כל מיוחד בכיסא הזה של איקאה? הוא עשוי מעץ ומגיע מפורק לחלקים עם הוראות התקנה, יחד עם בתי בת ה-5 בנינו את הכיסא, ולאושר שלה לא היה גבול. אבא אִפשר לה ליטול חלק ממשי ביצירת רהיט עבור הבית.

באותה דרך, בפרשתנו פונה ה’ יתברך לבני ישראל ואומר: יקרים שלי, אהובים שלי, יש לי משימה בעולם ואני צריך אתכם שותפים בה. בואו נבנה יחד מקדש. אני מעניק לכם את הזכות ליצור בעצמכם את המקום הזה.

אני פורס קשת רחבה של מוצרים כך שכל אחד לפי מצבו הפיננסי, כישרונותיו ויכולותיו, יוכל לתרום אקטיבית למלאכה. כי אני לא מוותר על אף אחד ועל אף אחת. אני רוצה את כולם בפנים.

ובמעבר למה שקורה כיום, מרגיש שהסיסמה “יחד ננצח” הפכה קצת לקלישאה ויש כבר קולות ייאוש האומרים שהאחדות היא אשליה ואיננה קיימת במציאות. הבה נזכור, אחים יקרים, שמשכן בונים יחד ואין לנו פריווילגיה לוותר על אף אחד.

וכמו שכתב בליקוטי מוהר”ן (סימן ל”ד) “כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר שהוא בחינת נקודה מה שאין בחברו”.

רק מהחיבור של כל הנקודות היקרות והטובות בהרמוניה, בונים בעולם מציאות של השראת שכינה והתגלות הטוב האלוקי.

הפוסט משכן בונים ביחד הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כששמעתי מעשה זה לראשונה עלתה בי תמיהה: מדוע הגרב”מ הוכיחו דווקא כשחזר לישיבה? וכי לא היה מתאים יותר להוכיחו כשעזב? הלא כעת רצונו לחזור ולא לעזוב! אך לאחר עיון ומחשבה [כדרך שלימדנו הגרב”מ זצ”ל] חושבני שהבנתי מקצת דרכיו.

חז”ל אומרים במסכת אבות (א, ו): “עשה לך רב”. ומעודי תמהתי, מהי הלשון “עשה”, מדוע לא אמרו בפשטות: “יהא לך רב”? מהי העשייה המיוחדת הנדרשת כאן? אך נראה לבאר, שישנם תלמידים רבים שכבר יש להם רב, ואף על פי כן הם לא עשו להם רב מעולם!

וביאור הדברים: לרובנו יש “רב” במסגרת מסוימת המקיפה אותנו: רב בית הכנסת, המו”ץ השכונתי, ה’מגיד שיעור’ בדף היומי, וכו’ וכו’. אולם לעיתים אנו רואים בהם כדמויות רקע ותו לא, טובים ומועילים לשעתם – ולשעתם בלבד, אך כאשר נדרשים אנו לקבל החלטות כבדות משקל, בין ברוחניות, בין בענייני שלום בית, חינוך הילדים או פרנסה, נוטים אנו לשכוח את גודל החשיבות לשמוע ‘דעת תורה’, ומסתפקים בעצות הסובבים אותנו וב”כליות יועצות” שבליבנו פנימה. אולם בכך אנו מחמיצים את הטובה הגדולה שנתן לנו ה’, באומרו: “ובו תדבק” – “הדבק בתלמידי חכמים!” (כתובות קיא, ב). וחז”ל הבטיחונו (שמות רבה ג, ח): “כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל”, והוסיף על כך ספר החינוך: “שכל הרגיל עמהם לא במהרה הוא חוטא!”.

כך נראה לי לפרש גם את הנהגתו של הגרב”מ זצ”ל באותו מעשה. בשעה שהתלמיד עזב, הרגיש הגרב”מ שהוא אינו רואה בו “רבו”. אמנם יש לו רב, אך הוא לא עשה אותו לרבו! לכן לא ראה הגרב”מ כל טעם להוכיחו, שהרי אינו תלמידו! אך בשעה שהחליט התלמיד לחזור לרבו, אז הוא “עשה” לו רב, ומעתה ראה הגרב”מ תועלת להוכיחו למפרע, וזכה התלמיד לקיים “ובו תדבק”.

ממעשה זה עולה מסר לכל יהודי: אל תסתפק בכך שיש לך רב כדמות רקע. בחר לך ת”ח יר”ש ואיש אמת, ועשה אותו לרבך המובהק! כך תזכה לכל ההבטחות הללו של חז”ל, ובנוסף תשמש דוגמא ומופת לילדיך כאדם המעריך את התורה ושומע לדעתה.

יהי רצון שנזכה!

הכותב הינו ראש קהל בבית הכנסת ‘אור שמואל’ רמות 360 ירושלים

הפוסט עשית לך רב? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מהו המסר של הפרשה הזו עבורנו? הלוא אין לנו משכן וגם לא עתיד להיות, ובניין המקדש שונה מהמשכן בכמה וכמה פרטים. אם פרשה זו לא נצרכה לדורות, מדוע נכתבה בפירוט כה רב, האם לא די היה לומר שבני ישראל הצטוו לבנות משכן וכך עשו? מה יכולים אנו להסיק מכך את מידותיהם המדויקות של הארון או של יריעות העזים?

לפני שנשיב, נשים לב שפרשה זו היא הראשונה העוסקת בנוכחות ה’ בעולם. אחרי מתן תורה, ה’ מבקש להשכין את שכינתו בישראל. השאלה היא כיצד נראית הקדושה בהגיעה לעולם הזה. לכאורה היה מתבקש שבני ישראל יימנעו מעשיית משכן, ארון או כרובים, שהרי אמונת הייחוד נלחמת בהגשמה האלילית. עד כמה שברורה לנו הידיעה: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אין טעם שנבנה לה’ בית ומקום.

מדוע אם כן נבנה המשכן? בגלל נטייתו הטבעית של האדם לתפוס את הקדושה בהגשמה. במשך אלפי שנים תעתה האנושות אחרי האלילות בדיוק מסיבה זו, מתוך הצורך למשש את הקודש ולהיפגש עמו באופן בלתי אמצעי. לכן, אף שהמטרה הסופית היא לחלץ את ישראל ואת העולם כולו מן ההגשמה, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ואפשרה לו להנכיח את קדושת ה’ במשכן ובכליו. דומה הדבר למה שכתב הרמב”ם ביחס לקרבנות שבעיקרון לא היה להם מקום באמונת הייחוד, אלא שבני ישראל לא היו מסוגלים לקבל את ביטולם המלא, וכלשונו: “ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם” (מו”נ ג, לב). חטא העגל היווה המחשה ברורה לצורך של עם ישראל במרחב מקודש כאן בעולם הממשי גם לאחר שראו שאין עוד מלבדו.

עניין זה מפורש במדרש חכמים: “וכל עניין המנורה והשולחן והמזבח והקרשים והאוהל והיריעות וכל כלי המשכן מפני מה? אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מלכי הגויים יש להם אוהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלנו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה וכו’. אמר להם: בני, אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מאור… אמר להם הקדוש ברוך הוא אם כן, עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם”.

לדברי המדרש, המשכן קיבל הסכמה בדיעבד והצורך בו הוא רק בשל חולשותיו האנושיות של האדם. כאן מונחת התשובה לשאלה שבה פתחנו. נראה שהפירוט המדוקדק בפרשיות המשכן נועד להוציא את היוזמה מיד האדם. זאת, כדי להורות שאין בכוחו של האדם לקדש דבר ושהקדושות כולן שואבות את תוכנן משכינת ה’. חפצים, מקומות, אנשים – אין בהם קדושה ולא יכולה להיות בהם קדושה. הם רק משמשי הקדושה. אפילו קדושתו של בית המקדש היא רק משום היותו משמש לעבודת ה’.

מטעם זה לֻוָּה בניין המשכן כולו במטבע הלשון: “כאשר ציווה ה’ את משה”, וכן נאמר בו: “בתבניתם אשר אתה מָראה בהר”. כלומר, אין לבטא יצירה אנושית בעשיית המשכן, אלא לציית בלבד. מכאן הפירוט בדבר החומר, המידה והמיקום. יש בכך כדי להפקיע מהמחשבה האלילית, לפיה הכוחות עצמם בעלי קדושה, וכמו שסיים המדרש: “אמר להם הקב”ה, אם כן, עשו מה שאתם חפצים – אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם”. הציות מזכיר לנו שהקדושה באה מלמעלה.

נטייה זו, לייחס קדושה עצמית לדברים, לא פסה מן העולם. חשוב שנכיר את מקורה – החולשה האנושית להגשים את האלוקות מתוך רצון למשש אותה. הפרשה מלמדת אותנו שאין קדוש אלא ה’. אין קדושה עצמית בקברים או במקומות תפילה ואף לא בתלמידי חכמים מופלגים. כל שכן שאין קדושה במפלגה או בהתאגדות כלשהי. אין ראוי להתייחס לדברים כקדושים, אלא במידה שהם משמשים את ה’ יתברך ומגלים את דברו בעולם. ואם חפץ האדם להתקדש, הדרך היחידה היא על ידי ההתחברות לדבר ה’ ולמצוותיו. כמו שנאמר “והתקדשתם והייתם קדושים – כי קדוש אני”. הוא לבדו המקור לקדושה בעולם.

הפוסט למי נועד המשכן? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.