הוא נולד בפוסטאט-קאהירה אשר במצרים בעת שאביו בן ה-51 היה כבר בשיא גדולתו, ומעת עומדו על דעתו עסק בתורה עם אביו. ר' אברהם היה לאיש סודו של הרמב"ם, שעה שבפניו גילה גם סוגיות עיוניות והשקפתיות שלא העלה על הכתב. לא היו אלה שנים רבות, אך גם במיעוטן הן היו משמעותיות מאוד. בכ' בטבת ד'תתקס"ה (20 בדצמבר 1204) כשנפטר הרמב"ם והוא בן 69, הותיר אחריו את בנו כשהוא בן 18 בלבד.

באיגרת לתלמידו ר' יוסף בר' יהודה אבן עקנין (איגרות הרמב"ם (שילת, א) עמ' תכ"ד) מצא הרמב"ם מקום להתבטא אודות בנו בהיותו כבן חמש עשרה, וכה דבריו:

"…בענייני העולם אין לי נחמה, זולתי בשני דברים: כשאסתכל ואעיין במה שאעיין, ושזה בני אברהם ה' יתעלה נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו… כי הוא ענו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בעזרת ה' שם בגדולים בלא ספק…".

עוד בחייו של הרמב"ם, בימי הפולמוסים סביב חיבורו ההלכתי – ה'משנה תורה', ובייחוד סביב ספרו הפילוסופי 'מורה נבוכים', עמד ר' אברהם לימינו של אביו. לאחר פטירתו המשיך ר' אברהם ביתר שאת כאשר לא היה עוד בנמצא מי שיגיב להתקפות, יפרש את הדברים ויישב את הסתירות לכאורה שנמצאו בתורתו. פעילות זו באה לידי ביטוי באיגרות וכן בחיבורים שלמים שכתב ר' אברהם בהמשך חייו.

תורתו של ר' אברהם נמצאת בעיקרה בספר תשובותיו בהלכה, בספרו 'המספיק לעובדי השם' וכן בספרו 'מלחמות השם' המהווה כתב הגנה על תורת אביו ב'מורה נבוכים'. במאה הי"ט פורסמו תשובותיו להשגות על משנה תורה ועל ספר המצוות, בספרים שנקראו 'ברכת אברהם' ו'מעשה ניסים' על שם המוציאים לאור.

פעילותו הציבורית

לצד כל זה עסק ר' אברהם גם בפעילות ציבורית; כמו אביו ששימש כ"נגיד" – ראש היהודים ("ראס אל-יהוד") – שימש גם ר' אברהם כמנהיג פוליטי של יהודי מצרים וכנציגם הרשמי אל מול השלטון המוסלמי. בימיו התבסס מוסד הנגידות בהנהגת הקהילה היהודית במצרים ואגפיה, מוסד שמכאן ואילך נותר בשליטת בית הרמב"ם דור אחר דור עד לבן-נינו של ר' אברהם בראשית המאה הט"ו, ר' דוד הנגיד (השני) שהיגר לחלב (סוריה) ונפטר לא לפני שנת ה'קע"ה (1415).

ספריו

רבי אברהם כתב מספר רב של חיבורים בהיקף גדול, חלקם מקוריים וחלקם כתבי הגנה על כתביו של אביו. החיבור הגדול שבהם, ספר 'המספיק לעובדי השם' נכתב כמעין אנציקלופדיה יהודית בת עשרה כרכים ובהם למעלה מ-2,500 דפים שנחשבה על פי עדויות מן התקופה, לחיבור הגדול ביותר שנכתב מאז ומעולם בערבית יהודית. כרוב כתביו, גם ספר זה אבד במהלך השנים ונותרו ממנו שרידים מעטים בלבד. חיבור חשוב נוסף הוא פירושו לתורה. מפירוש זה שרד החלק על ספר בראשית והחלק על ספר שמות (נדפס בלונדון תשי"ח). שרידים מכתביו שלא נדפסו מצויים בכתבי יד.

הכותב הוא מו"צ ורב קהילת 'מקדש שלמה' גילה, ירושלים. שותף מייסד וראש ענף רבנים וקהילה במיזם המוגנות 'בשבילם' | N0504125953@gmail.com

הפוסט החסיד והנגיד: רבי אברהם בן הרמב"ם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אמנם מעשה העגל המובא בפרשת כי תשא קדם לציווי המשכן ואינו מובא לפי סדר ההתרחשות, וכבר כתב על זה רש"י שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ביאור הדבר הוא שהתורה אינה ספר היסטוריה בעלמא, אלא תורה והוראה לאדם מה יעשה ויביא את עצמו והעולם לתיקון ושלימות, ולכן הדברים לא תמיד על פי הסדר של התרחשות הדברים, אלא על פי מה שהתורה רוצה ללמדנו.

והנה התחיל חומש שמות בבירור הרע ושקיעתו במצולות ים סוף, משם התקדמנו למקום שבו מתחיל התיקון, הוא המדבר, שאין שם אחיזה בחומר וכפי שאומרים חז"ל שעניין מתן תורה ראוי היה להתקיים דווקא בהר סיני הנמוך ודווקא במדבר. כמו שנאמר "ממדבר מתנה וממתנה נחליאל". ופירושו של דבר הוא, שאחר נתינת התורה, רצתה התורה ללמדנו שעיקר עניינה של תורה הוא להפוך את עצמנו למקום משכן ה'. ולפיכך הסמיכה התורה את עניין המשכן למתן תורה.

זהו עומק כוונת הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". השראת השכינה לא צריכה להיעצר במשכן או בבית המקדש. היא אמורה להיות משהו שהוא חלק מכל אחד ואחד מאיתנו.

כל מקום שיהודי נמצא והוא פועל להעלות את החומר ולחבר שמים וארץ הרי הוא פועל ממש את פעולת המשכן שהוא מכון לשבתו של הבורא. להיות כלי לשכינה דווקא בתוך עולם המעשה, זה משכן.

נמצא שסדר המאורעות של ספר שמות בא במכוון, כדי ליצור אצל כלל ישראל את המהלך שבו יוכלו להפוך להיות כלי למתן תורה.

כיום אין לנו בית מקדש. עוונותינו החריבו את ההיכל. אך זאת עדיין נותר לנו – להפוך עצמנו על ידי התורה להיות משכן להשראת שכינה. ביתו של כל יהודי יכול להיות בבחינת משכן, וכפי מילות השיר הידוע "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ולמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".

הכותב הינו ראש קהל בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים

הפוסט בלבבי משכן אבנה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הראב"ם – רבי אברהם בן הרמב"ם (כ"ח בסיון ד'תתקמ"ו, 1186 – י"ח בכסלו ד'תתקצ"ח, 1237) כונה גם "החסיד" ו"הנגיד", והיה לפרשן הגדול הראשון של תורת אביו הרמב"ם. לצד היותו איש הלכה ופרשן למקרא, הוא היה גם פילוסוף והוגה דעות. לפרנסתו שימש רופא ומנהל בית החולים הכללי בקהיר, ונגיד יהודי מצרים במשך כשלושים שנה.

הוא נולד בפוסטאט-קאהירה אשר במצרים בעת שאביו בן ה-51 היה כבר בשיא גדולתו, ומעת עומדו על דעתו עסק בתורה עם אביו. ר' אברהם היה לאיש סודו של הרמב"ם, שעה שבפניו גילה גם סוגיות עיוניות והשקפתיות שלא העלה על הכתב. לא היו אלה שנים רבות, אך גם במיעוטן הן היו משמעותיות מאוד. בכ' בטבת ד'תתקס"ה (20 בדצמבר 1204) כשנפטר הרמב"ם והוא בן 69, הותיר אחריו את בנו כשהוא בן 18 בלבד.

באיגרת לתלמידו ר' יוסף בר' יהודה אבן עקנין (איגרות הרמב"ם (שילת, א) עמ' תכ"ד) מצא הרמב"ם מקום להתבטא אודות בנו בהיותו כבן חמש עשרה, וכה דבריו:

"…בענייני העולם אין לי נחמה, זולתי בשני דברים: כשאסתכל ואעיין במה שאעיין, ושזה בני אברהם ה' יתעלה נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו… כי הוא ענו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בעזרת ה' שם בגדולים בלא ספק…".

עוד בחייו של הרמב"ם, בימי הפולמוסים סביב חיבורו ההלכתי – ה'משנה תורה', ובייחוד סביב ספרו הפילוסופי 'מורה נבוכים', עמד ר' אברהם לימינו של אביו. לאחר פטירתו המשיך ר' אברהם ביתר שאת כאשר לא היה עוד בנמצא מי שיגיב להתקפות, יפרש את הדברים ויישב את הסתירות לכאורה שנמצאו בתורתו. פעילות זו באה לידי ביטוי באיגרות וכן בחיבורים שלמים שכתב ר' אברהם בהמשך חייו.

תורתו של ר' אברהם נמצאת בעיקרה בספר תשובותיו בהלכה, בספרו 'המספיק לעובדי השם' וכן בספרו 'מלחמות השם' המהווה כתב הגנה על תורת אביו ב'מורה נבוכים'. במאה הי"ט פורסמו תשובותיו להשגות על משנה תורה ועל ספר המצוות, בספרים שנקראו 'ברכת אברהם' ו'מעשה ניסים' על שם המוציאים לאור.

פעילותו הציבורית

לצד כל זה עסק ר' אברהם גם בפעילות ציבורית; כמו אביו ששימש כ"נגיד" – ראש היהודים ("ראס אל-יהוד") – שימש גם ר' אברהם כמנהיג פוליטי של יהודי מצרים וכנציגם הרשמי אל מול השלטון המוסלמי. בימיו התבסס מוסד הנגידות בהנהגת הקהילה היהודית במצרים ואגפיה, מוסד שמכאן ואילך נותר בשליטת בית הרמב"ם דור אחר דור עד לבן-נינו של ר' אברהם בראשית המאה הט"ו, ר' דוד הנגיד (השני) שהיגר לחלב (סוריה) ונפטר לא לפני שנת ה'קע"ה (1415).

ספריו

רבי אברהם כתב מספר רב של חיבורים בהיקף גדול, חלקם מקוריים וחלקם כתבי הגנה על כתביו של אביו. החיבור הגדול שבהם, ספר 'המספיק לעובדי השם' נכתב כמעין אנציקלופדיה יהודית בת עשרה כרכים ובהם למעלה מ-2,500 דפים שנחשבה על פי עדויות מן התקופה, לחיבור הגדול ביותר שנכתב מאז ומעולם בערבית יהודית. כרוב כתביו, גם ספר זה אבד במהלך השנים ונותרו ממנו שרידים מעטים בלבד. חיבור חשוב נוסף הוא פירושו לתורה. מפירוש זה שרד החלק על ספר בראשית והחלק על ספר שמות (נדפס בלונדון תשי"ח). שרידים מכתביו שלא נדפסו מצויים בכתבי יד.

הפוסט החסיד והנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מציאות זו לכאורה אמורה הייתה לייצר לנו פניות של זמן רב, לאחר שעברנו לפתרון הקסם המודרני. אך המציאות מוכיחה שבדורות הקודמים רוב האנשים הספיקו יותר, עם פחות מודרניזציה. קידום העולם הביא את האנושות לפיתוחים של "כאן ועכשיו". ככל שאתה מהיר יותר ונותן מענה במהירות שיא לאותו הצורך, אתה מבוקש יותר.

הבעיה המורכבת בקדמה הזו, היא הנפש של האדם, שזקוקה לתהליך התפתחותי בקצב רגוע ומדויק מרגע לידתו, ללא גלישה מהירה ודילוג על שלבי הליכה, או אוכל מהיר במשלוחים במקום חלב-אם או מאכלי ילדות כמרקים וכדומה. אוי לו לילד שהוריו יצפו שיגדל בקצב של סיב אופטי, או יאכל אוכל ממשלוחי וולט. הוא ייראה בסוף כמו בינה מלאכותית.

אם זה נכון בגדילה הפיזית וההתפתחות הגופנית, על אחת כמה וכמה שזה נכון בחינוך. כמה קשה בדור שלנו להבין שבחינוך יש צורך בתהליכים. סבלנות היא היכולת לסבול המתנה, עיכוב או התגרות בלי לכעוס או לדאוג, וכן היכולת להתמיד בשקט בהתמודדות מול קשיים. הניגוד של סבלנות הוא קוצר רוח. סבלנות נזכרת בחז"ל כאחת המידות והדרכים של השגת אמונה בבורא עולם והבנה שהכל לטובה, וכשאין אותה, כל אלו נפגעים.

שיטות "זבנג וגמרנו", "כאן ועכשיו", "קסם" הן אחיזת עיניים, גרימת אשליה לא קיימת בחינוך. שיטת פתרון עכשווי בחינוך היא הרמת ידיים וכניעה לחולשה ולכישלון. חינוך הוא תהליך לאורך שנים וכזה המקנה דרך לכל החיים, אך ורק אם הוא נעשה בהתמדה ובקפדנות, רק אז יש לו סיכוי להיקרא חינוך.

יסוד זה ניתן ללמוד בתורת רבינו הרש"ר הירש בפרשתנו: "רק התמסרות העם יום יום אל חזון התעודה היהודית המתגלם במקדש, התמסרות הבאה לידי ביטוי על ידי עבודת התמיד של הכהנים בתוך המקדש, משיגה את התכלית הזאת ועושה את המקדש למעון השכינה. זה תוכן הפסוקים המורים על הגשמת המטרה של כל בנין המקדש. מטרה זו לא הושגה אחת ולתמיד על ידי הקמת המקדש, היא רק נתאפשרה על ידי כך. המטרה תושג רק אם המקדש יתמלא חיים ויעשה את פעולתו על ידי מעשי ההתמסרות התמידיים של העם, כביכול נשימתו הלאומית של העם. זה טעם קרבן התמיד: התמסרות עולם של העם אל חזון תורת ה', שלשמו הוקם המקדש, חזון אשר הוא מטרת המקדש. משום כך בא הציווי על קרבן התמיד בהקשר ישיר עם קרבנות המילואים ובסמיכות הדוקה אליהם", עכ"ל.

מילת הקסם בחינוך היא "תהליכים". שיטת הקסם בחינוך היא "סבלנות". מי שעושה תהליכי חינוך בסבלנות זוכה להיות לא רק יהודי מאמין אלא כזה שיראה נחת מיוצאי חלציו ותלמידיו המחונכים.

הפוסט תהליך שדורש סבלנות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נחדד את הדברים: הגזלן שמכחיש את חברו בבית הדין, ואף נושא את שם השם לשווא ונשבע על כך, אינו רק גונב מחברו. במעשהו זה, הוא שבר את כל יסודות האמון החברתי, הוא פגע בנורמות שמעצבות את החברה, הן בכך שהוא לא מקבל את הבעלות של חברו על רכושו, הן בכך שהוא משקר לחברו בפרצוף בפני בית הדין שמהווה גורם אובייקטיבי בו אומרים רק אמת, והן בכך שהוא נשבע לשקר בשם השם, אין שום דבר קדוש בפניו. ברי אם כן, כי ברגע זה חטאו של היחיד הופך להיות לא רק חטא ממוני, אלא גם פשיעה כלפי שמיא וכלפי החברה כולה.

ממילא, באופן זה, הופכים תשלומי ה'מועל מעל' ו'המכחש בעמיתו', יחד עם החומש והאשם, לתהליך שאינו רק השבת החוב, אלא ניסיון לכפר על שלושת רכיבי הפשיעה האלו. הוא משיב את הקרן בכדי להנכיח את העיקרון של ממון הזולת, הוא מביא את החומש בכדי לכפר על אמירת השקר עזת־הפנים בפני חברו, ומתחייב בקרבן בכדי לכפר על כפירתו בעיקר בשבועת השקר. המשנה (דף קג) מחדדת כי השבת הקרן של 'מועל המעל' היא בגדר כפרה, ולכן עליו ללכת עד למדי להשיבה לנגזל. ורב מציע (בדף קו) כי במקרה שבו הגזלן אינו מודה, אלא הגיעו עדים שהוא שיקר, לא ניתן לחייב אותו להחזיר. האחרונים התקשו בביאור סברת רב, אך ייתכן כי מבחינתו של רב, הגנב שהפך להיות 'מועל מעל', לא חייב לתקן רק את העוול הנקודתי של הגזלה, אלא את פגיעתו בסדרי החברה, חובת ההשבה הממונית פוקעת ונשארת רק חובה של כפרה, חובה שלא פתוחה בפני אדם שלא מודה, שלא רוצה לכפר על עצמו.

הדוגמה המרתקת ביותר בקרב 'מועלי המעל' זו הפרשייה של 'גזל הגר'. מי שגזל מגר והגר מת ואין לו יורשים, מחויב להשיב את הגזלה לכהנים. זאת למרות שמבחינה פורמלית היה ניתן להציע שהגזלן יירש את הגר (ראו סוגיית הגמרא בדף קט). תשלומי הגזלה לכהנים נמצאים בעמדת ביניים מעניינת, מחד דינם כאשם, ולכן יש לשלם אותם ביום, והכהנים מוגבלים במסחר שבהם (דף קי) ומאידך ניתן לקדש בהם אשה (מנחות עג, וראו תוד"ה ואפי'). דומה, כי זו בדיוק מהותו של דין השבת גזל הגר, מחד, מדובר בכפרה, אך מאידך, הגזלן נדרש לכפר על כך שהוא ביקש לחתור תחת יסודות האמון החברתי ותחת יסודות הממון, וכפרתו היא בכך שהוא משיב את הממון, והממון מתפקד ככל ממון רגיל, אפילו לקדש בו אשה.

הפוסט חטאי הנשבע לשקר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יש לברר מדוע נסמכה פרשת בגדי הקודש של אהרון ובניו בה מופיעה מצוות אבני החושן והאפוד לפרשת המנורה ושמן למאור? מהי המשמעות העמוקה בציווי "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ" וכיצד זה רלוונטי בתקופתנו?

מבואר בספרים הקדושים שהשמן הטהור של המנורה ואבני החושן והאפוד רומזים לסגולה ייחודית של 'עזות דקדושה' ולכן נסמכו זה לזה (ליקוטי הלכות בשר בחלב הלכה ד' אות י"ח).

ויש לבאר לפי מה שלימדונו רבותינו על המושג הזה של 'עזות דקדושה', החיוני במסע ההתקדמות האישי והכללי שלנו. וכך כתב רבי נתן מברסלב (ליקוטי עצות ערך עזות) בשם רבו מוהר"ן מברסלב זצ"ל:

"כמו כן צריך דווקא שיהיה לו לאדם עזות דקדושה, כי אי אפשר לבוא לצדיקי אמת ולהתקרב אל הקדושה כי אם ע"י עזות דייקא כמ"ש רבותינו ז"ל 'הוי עז כנמר'. כי כל החולקים והמונעים עיקר כוחם ע"י העזות שהיא מלכותא בלא תגא, על כן מי שרוצה לבחור בחיים ולהתקרב אל האמת אי אפשר בשום אופן כי אם כשיהיה לו עזות גדול מאוד לעמוד נגד עזותם הרע ויהיה מצחו חזק לעומת מצחם".

וביחס לכלל ישראל כבר נאמר בשירת הים "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ." שהדרך שלנו כאומה להגיע אל היעדים שלנו היא על ידי עזות דקדושה.

נמצאנו למדים יסוד נפלא בעבודת ה' יתברך במישור הפרטי ובמישור הכללי: אמנם בני ישראל מטבעם ביישנים רחמנים וגומלי חסדים המה, והעזות מנוגדת בטבע לאיש הישראלי עד כדי כך שחז"ל פסקו עז פנים לגיהינום, ובכל זאת אם חפצנו להצליח, שומה עלינו להכיר את הכוחות הפועלים בזירה מולנו ולהיערך נגדם עם אסטרטגיה ופעולה אפקטיבית בהתאם.

וכיוון שגם במישור האישי וגם במישור הכללי אנו פועלים בזירה בה העזות ולא הצדק אלו הכוחות שפועלים מולנו, אם כן מוכרחים אנו ללמוד את כוחו של 'טנק העזות־דקדושה' שבלעדיו כישלוננו ב'חאן יונס' הפרטי והלאומי מובטח.

ובציווי "ואתה הקרב אליך", אולי הכוונה היא להורות על הצורך בפיתוח וטיפוח תחושת הקרבה הייחודית למשרתי מלך עליון בבואם להאיר את אורו ולהשרות שכינתו בעולם.

והמסר הוא: בניי היקרים, אני רוצה שתהיו חזקים, נחושים ומלאי תעוזה במלאכת הפצת האור בעומק החושך. אל תערצו ואל תחששו, תהיו מלאים בעזות דקדושה, דעו וזכרו תמיד שאתם קרובים אלי ובשליחותי, מלך מלכי המלכים, אתם פועלים.

הפוסט בעזות דקדושה ננצח הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

באזכורים הבאים של כלי המשכן, בכל אחת מן הפרשיות הבאות: כי תשא, ויקהל ופקודי – מזבח הזהב נזכר לפי מיקומו במשכן, בין המנורה למזבח החיצון. איך ניתן להבין שדווקא בציווי הראשון על עשייתו נדחה אזכורו לשולי פרשת תצווה?

הקדמונים עמדו על שאלה זו ויישבו אותה בכמה אופנים ואף אנו נציע את דרכנו. אך קודם לכך נוסיף עוד שאלה:

בתוך הציווי על מזבח הקטורת התורה קושרת בין מעשה הקטורת ובין עבודה נוספת: הדלקת הנרות. וזה לשון הכתוב: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה, וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם. יש להבין מה השייכות בין הקטורת לנרות שהתורה רואה לנכון להצמידם ולתלות את מועדם זה בזה?

נראה שכך הוא פירוש הדברים:

כל הכלים הם חלק מסדר העבודה במשכן. הארון והלוחות שבו הם עיקר שכינת ה', השולחן נועד לסדר לחם לפני ה', המנורה – להאיר, והמזבח החיצון – להקריב קורבנות. ואכן מרכז המשכן הוא העבודה לפני ה'. אולם העבודה כשלעצמה עלולה להצטמצם למובן הצר של עבדות וכניעה. זהו ללא ספק ממד חשוב בעבודת ה', אך הוא אינו המטרה העליונה. התכלית כפי שכותב הרמב"ם היא העבודה מאהבה. גם בעבודת הקרבנות, הייעוד הוא להתקרב, להעלות את הקורבן לרצון, מתוך קשר ואהבה. הדבר מפורש בכמה כתובים שבהם נאמר שהקרבנות עולים לריח ניחוח.

עבודת הקרבנות מתחילה אפוא בדינים קפדניים המגדירים בדיוק כיצד יש להקריב כל קרבן, באיזו צורה יש לזרוק את דמו ובאיזה אופן יש לנסך את נסכיו. אך על כל זה צריכה לחפוף אווירה של אהבה ורצון, ואסור שזה יסתיים בעשייה של כניעה ועבדות גרידא.

כאן נכנס תפקידו של מזבח הקטורת. כל כולה של הקטורת אינו אלא ריח ניחוח. היא מפזרת ריח טוב, כמו המוגמר שעושים בסוף הסעודה. הקטורת איננה עבודה שאפשר לטעות בה. בצורתה הנעימה בולט שהיא שייכת לעניין הרצון והאהבה. לכן יש בכוחה ללמדנו על כל סדרי העבודה במשכן שתכליתם היא להעלות לריח ניחוח ולקרב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים מתוך אהבה.

זו אם כן הסיבה שמזבח הקטורת מופיע בפעם הראשונה בסוף כל ענייני המשכן, אחרי הכלים והבגדים וימי המילואים. נכון שמקומו הפיזי הוא בסמוך למנורה אך תפקידו הכללי הוא לתת פרשנות לכל העבודות כולן שתהיינה בנעימות ובצורה של 'ראו חיבתכם לפני המקום'.

מכאן נבין גם את השייכות בין המנורה לקטורת. אלו שתי פעולות שעושים כדי להכשיר את האפשרות לעבודה. להבדיל, גם בביתו של האדם, רק אחרי שמעלים אור ומפזרים ריח טוב ניתן להתחיל לפעול. ובאה התורה ולימדה כי מיד עם העלאת האור, בהדלקת נר התמיד בבוקר ובהדלקת המנורה בלילה, יש להקטיר קטורת ולסמל שהעבודה כולה, מתחילתה ועד סופה, סובבת סביב הנעימות, הרצון והאהבה, בדיוק כמו הקטורת.

ומכאן עלינו ללמוד לכלל עבודת ה' ומעשי המצוות. למרות ממד החובה והיראה שאין למעט בערכו, צריכים אנו לעשותו מתוך אהבה, בנעימות, כמעשה הקטורת. גם בחינוך הבנים והבנות, למרות חשיבותה של הסמכות, אין לשכוח שהחינוך כולו צריך לחסות תחת אווירה נעימה ומושכת את הלב.

הפוסט מזבח הקטורת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.