רגעים כאלה, שבהם ילדינו מציבים לנו מראה, הם מהמאתגרים ביותר בהורות. הם חושפים פער כואב בין מה שאנחנו מלמדים לבין מה שאנחנו מדגימים.

כל איש חינוך יודע שבמצב רגיל ותקין, ילדים לומדים יותר ממה שאנחנו עושים, מאשר ממה שאנחנו אומרים. אך מה קורה כשמה שאנחנו עושים, אינו תואם את מה שאנחנו רוצים שהם ילמדו? האם טעות שלנו בהכרח תוביל לנזק חינוכי?

התשובה מורכבת, אך טמון בה גם מסר מעודד. דווקא הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם הטעויות שלנו יכולה להיות שיעור חינוכי רב עוצמה. כשאנחנו מודים בטעות, מתנצלים, ומראים נכונות לשינוי, אנחנו מלמדים שיעור חשוב באחריות אישית, בענווה, ובצמיחה.

חשוב שנסגל לעצמנו כמה דרכי התמודדות בריאות עם פעמים שבהם אנחנו ״לא מושלמים״:

1. חשוב להודות בטעות מיד כשאנחנו מזהים אותה. “צדקת, צעקתי למרות שאני מלמדת אותך לא לצעוק. זו הייתה טעות שלי”. הודאה כזו לא פוגעת בסמכות ההורית – היא דווקא מחזקת אותה, כי היא מדגימה יושרה ואחריות.

2. נסביר את ההקשר מבלי להצדיק. “הייתי מאוד לחוץ היום, אבל זו לא סיבה מספיק טובה לצעוק”. כך אנחנו מלמדים שאפשר להבין את המקור להתנהגות שלילית בלי לתת לה לגיטימציה.

3. נשתף את ילדינו במאמץ לשיפור. “אני עובד על זה לא לצעוק כשאני כועס. מה את חושבת שיכול לעזור לי?”. כך אנחנו הופכים את ההתמודדות למשותפת ומלמדים שצמיחה היא תהליך מתמשך.

4. נדגים תיקון. אם צעקנו על הילד, לא מספיק להתנצל – צריך גם לחזור על הדברים בטון רגוע. אם כתבנו בטלפון בנהיגה, נדגים בפעם הבאה עצירה בטוחה להתכתבות.

5. נזכור שילדים מבינים שהורים אינם מושלמים. הציפייה למושלמות אינה בריאה – לא לנו ולא להם. מה שחשוב הוא להראות שאנחנו מודעים לטעויות שלנו ופועלים לתקן אותן.

6. נדבר על הנושא באופן כללי בזמנים רגועים. “אתה יודע, לפעמים גם מבוגרים עושים טעויות. החכמה אינה להיות מושלם, אלא ללמוד מהטעויות ולהשתפר”.

נקודה חשובה נוספת היא ההבחנה בין טעויות חד־פעמיות להרגלים בעייתיים. אם אנחנו מזהים דפוס התנהגות שאנחנו לא רוצים שילדינו יחקו, עלינו לעבוד על שינוי אמיתי – לעיתים בעזרת איש מקצוע. ככה גם אנחנו נרוויח מהביקורת שלהם, והם ילמדו שלפעמים נדרש מאמץ מיוחד גם בתיקון המידות האישיות – מאמץ ששווה לשלם אותו.

זכרו: הילדים שלנו לא מצפים מאיתנו להיות מושלמים. הם כן מצפים מאיתנו להיות אמיתיים, ישרים עם עצמנו, ומחויבים לצמיחה. כשאנחנו מדגימים התמודדות בריאה עם טעויות, אנחנו מעניקים להם מתנה יקרה מפז – את היכולת להיות אנושיים, להודות בטעויות, ולצמוח מתוכן, וכל אלו הן פרקטיקות מאוד יהודיות שחשוב לחנך אליהן.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט כשההורה לא מושלם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשהקב”ה מתגלה לראשונה למשה, הוא עושה זאת מתוך סנה – דבר שמעורר תמיהה. בורא עולם, שכוחו וגבורתו ממלאים את העולם כולו, בוחר להתגלות למשה רבינו דווקא מתוך שיח נמוך וקוצני. ידוע שלמפגש ראשון יש השפעה חזקה במיוחד, אז מדוע הקב”ה בוחר בדרך התגלות שאינה משדרת עוצמה וגבורה כראוי?

המדרש מביא הסברים רבים לכך, אחד מהם הוא שהקב”ה מביע בכך את השתתפותו בצער ישראל. הוא רצה להראות למשה שכואב לו כפי שכואב להם. מכל ההסברים במדרש, רש”י בחר דווקא בפירוש זה: “מתוך הסנה – ולא אילן אחר, משום ‘עמו אנכי בצרה’ (תהילים צא טו)”.

דברים אלה מעוררים שאלות: איך יתכן שהקב”ה מצטער על השעבוד שהוא עצמו גזר? ועוד, הרי ידוע שהשעבוד היה הכנה למתן תורה, אז לכאורה אין זה צער אמיתי אלא זמני, ובראייה האלוקית ברור שזה לטובת ישראל, כמו כל הצרות. אם כך, איך שייך לומר ולהבין שהקב”ה מצטער על כך?

המהר”ל בגור אריה מסביר בפרשת שמות ג, ב: “עמו אנכי בצרה. אין הפירוש כלל שהוא בצרה, חס ושלום לומר כך, אך פירושו שהוא יתברך אסור בזיקים בישראל, והוא עמהם תמיד, לכך כאשר ישראל בצרה אין מלכותו בשלמות. ולפיכך היה נראה לו בסנה, המורה לך על כי אין מלכותו בשלמות. וזהו פירוש ‘עמו אנכי בצרה'”.

בפרשת משפטים כתוב (פרק כד פסוק י): “ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר”. רש”י מפרש: “כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים: וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדוה לפניו”.

התרגום יונתן מסביר שם (כמתורגם בכתר יונתן): “וישאו נדב ואביהוא את עיניהם ויראו את כבוד אלהים של ישראל ותחת הדום של רגליו שמוצע תחת כסאו כמו מעשה אבן ספירים, מזכיר שיעבוד ששיעבדו מצרים את בני ישראל בטיט ובלבנים והיו נשים דשות את הטיט עם אנשיהם, הייתה שם נערה מפונקת הרה והפילה את עוברה ונידוש עם הטיט. ירד גבריאל ועשה ממנו לבנה והעלהו לשמי מרום והתקינו משען תחת הדום של אדון עולם”.

מכאן עולה שלא רק שהקב”ה נמצא עם עמו בסבלם, אלא הוא אף שומר מזכרת מסבל הגלויות מתחת לכסא כבודו, והאבן הזו של הגלות מזרזת את הגאולה.

כשיהודי סובל או כואב, עליו להתחזק ולדעת שכל כאב שלו מחושב והוא חלק מכסא הכבוד של הקב”ה – שצער ועוד צער יביאו בסופו של דבר את הגאולה המיוחלת, כמו אותה לבנת הספיר שהראתה את עוצמת האהבה.

הפוסט הכאב שנהפך לאבן ספיר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא אצלנו (סנהדרין יז.) והפירושים שנאמרו עליה מאפשרים לנו לדון בסוגיה זו מכמה בחינות. הגמרא מביאה את המימרה המפתיעה הבאה: “אמר רב יהודה אמר רב, אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה”, כלומר, דרישת סף מן הדיין הוא להיות למדן המסוגל ‘לטהר את השרץ’ למרות שבתורה כתוב במפורש וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ (ויקרא יא, כט).
תוספות מביאים כי רבנו תם שאל “מה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טמאתו?”. רבנו תם עצמו נודע ביכולת הפלפול שלו (הרב ראובן מרגליות בספר מרגליות הים מפנה לשו”ת הרמ”א סימן צ”א, שם כותב הרמ”א בתוך דבריו “באמת יש לתמוה על רבנו תם וגדולתו שהיה יודע לטהר את השרץ מן התורה”), אך הוא תמה על פשוטה של הגמרא, ושואל ‘איזה ערך יש בלמדנות עקומה?’.
רבנו תם עצמו מנסה לפרש את המונח ‘לטהר את השרץ’ באופן נקודתי יותר, אך ראשונים אחרים מבהירים כי אין הכוונה לאדם שבפועל מורה שהשרץ טהור, אלא שיש לו יכולת להצביע על טיעון שמטהר את השרץ (יד רמ”ה). המאירי כינה את הדין הזה בגמרא ‘דרך הפלגה’, כלומר, שהגמרא מתכוונת רק להגיד שיש צורך ביכולת למדנות גדולה, אך לאו דווקא ממש ‘לטהר את השרץ’.

המאירי מציע הסבר חדשני נוסף לדרישה הזו. לדבריו, הדרישה שבסנהדרין יהיו ‘למדנים’ גם עם יכולת ‘למדנות’ שמביאה לדינים שאינם נכונים, נובעת מתפקידו הנוסף של הסנהדרין כמנהיג העם. ולכן, לפעמים הסנהדרין יצטרך “לחדש גזרות ותקנות דרך כלל או דרך פרט להסיר עניין מכוער לפי מה שיראה בזמנו בסמך מועט”, כלומר, יכולת הפלפול הזו נצרכת בשביל לשרת את הסנהדרין בכדי לגזור גזירות ותקנות חדשות, קבועות או זמניות. היכולת הלמדנית הזו יכולה לסייע להם שגזירותיהם החדשות יתקבלו.

מכל מקום, הדרישה ללמדנות ולחריפות מנוסחת בגמרא באופן כזה שהגמרא מצביעה בבירור על כך שאלו יכולות להביא למסקנות מופרכות מבחינה הלכתית אך משכנעות, ודווקא את סוג הלמדנות הזו רב רוצה בתוך הסנהדרין. הסיבה לכך היא, שכאשר אנו מחליטים בדיני נפשות או דיני ממונות, אנו חייבים להציב מול עינינו את ה’איפכא מסתברא’ החתרני ביותר, הלמדן הוא הגנה מעולה מפני ‘קונספציה’ של בית הדין, כי הוא יכול להציג סברות וזוויות ראייה אחרות.

אך הלמדנות לבדה היא חרב פיפיות. היא אולי יכולה להציל אותנו משגיאות, אך היא מסוגלת להפיל אותנו לשגיאות אחרות. ולכן, יש צורך דווקא בלמדן שמודע לכך שהלמדנות יכולה להגיע למחוזות מופרכים. כשהדיין יודע שהוא מסוגל בכח למדנותו גם להכשיר את השרץ, הוא יהיה זהיר בהרבה כאשר ישמע טיעון למדני שמנסה להתנגד לשכל הישר. למדן המסוגל לטהר את השרץ, הוא לא רק מוגן מפני חשיבה שטחית, אלא הוא גם מוגן מפני נפילה לתוך תהומות של ‘למדנות של הבל’, הוא הרי יודע היטב שלמדנות בלתי מרוסנת יכולה להביא גם למסקנות מופרכות.

לשמחתי, בספר ‘מרגליות הים’ מפנה לספר ‘קובץ’ על הרמב”ם (בשמו המלא והפחות מוכר: קובץ על י”ד החזקה) אשר חיבר ר’ נחום טרייביטש (הלכות ע”ז ו ד) שכתב דברים ברוח דומה וזו לשונו: “אע”פ שנראה להם ק”ו ברור ולא ידעו שום פרכא על זה אעפ”כ אסור להם לענוש אולי יש פרכא נעלמת מאתם ובזה מורה להם שיודע לטהר את השרץ מקל וחומר וידע בעצמו שיש לדון ק”ו אע”פ שאינו אמת ומזה יבין בעצמו שלא לענוש מן הדין”.

הפוסט הלמדן המפוכח הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יוסף ומשה שניהם התרחקו מעמם לשנים ארוכות. שניהם אף ניצבו בתפקידי הנהגה, יוסף כמשנה למלך ומשה כממונה על בית פרעה (כמו שפי’ רש”י על ‘ויגדל האיש’). את בניו גידל יוסף כמצרים, עד שיעקב התפלא ‘מי אלה’, וקרא להם מנשה ואפרים על שם שכחת בית אביו והצלחתו במצרים. ובמקביל, גם משה רבנו קורא לבנו הבכור ‘גרשום – כי אמר גר הייתי בארץ נכריה’. המילים ‘ארץ נכריה’ מתייחסות לשהותו המאולצת במדין, אליה נמלט מאימת פרעה. כלומר ארצו ומולדתו היא מצרים ועתה הוא ‘גר’ עד שישוב אליה. עד כמה הייתה זהותו מצרית ניתן ללמוד מדברי בנות יתרו: ‘איש מצרי הצילנו מיד הרועים’. הן מזהות אותו כאיש מצרי לכל דבר. חז”ל אומרים שמשה אף לא טרח להכחישן ולומר שהוא עברי (ועל כך נענש).

נקודת דמיון נוספת: יוסף נשוי לבת כהן ‘און’, בירת הדת של מצרים, ומשה נושא לאישה את בתו של כהן מדין, אשר התנה עימו למסור את בנו הראשון לעבודה זרה (כמו שאמרו במכילתא).

למרות הדמיון הרב, אנו מזהים שוני עצום בכיוון. יוסף התחנך בבית יעקב בארץ כנען, אך נעשה מצרי והוריד את כל בית אביו למצרים. ואילו משה התחנך בבית פרעה מלך מצרים, אך בסופו של דבר הפך לאיש עברי, שמתנכר לפרעה ומוציא את ישראל בחזרה לכנען. ניתן היה לפרש זאת כמהלך של חטא ותיקונו: יוסף אומר לאחיו ולכל בית אביו לרדת למצרים ברעב במקום לשלוח להם אוכל לכנען, וגם בתום הרעב הוא לא משלחם חזרה לארצם, ואילו משה מתקן את הפגם ומעלה אותם חזרה למולדתם.

ואולם יוסף עצמו משביע את בני ישראל ואומר להם ‘פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם’. יתרה מכך, הקב”ה בכבודו ובעצמו מורה ליעקב לרדת למצרים. בתחילה ולמרות הזמנתו של יוסף, מהסס יעקב ומתעכב בבאר שבע, עד שה’ נגלה אליו ואומר לו אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה (בראשית מו, ג-ד).

כלומר התוכנית האלוקית היא שעם ישראל ירדו למצרים ודווקא שם ייעשו לגוי גדול. רצון ה’ הוא שהאימפריה הגדולה תהיה ערשו של העם היהודי, ולא בכדי. הייעוד של עם ישראל אינו רק לעסוק כיחידים במצוות שבין אדם למקום אלא להקים ממלכת כהנים – מדינה שענייניה הארציים מנוהלים בהצלחה על פי ה’. לשם כך צריכים עם ישראל לרדת בין האומות וללמוד מהם את סדרי החול וההנהגה. כמובן שלא את הכול הם יאמצו, אלא עליהם לבור את המוץ מהתבן וליטול את הנקודות הנכונות.

הגמרא בפסחים (פז, ב) אומרת שלא הגלה הקב”ה את ישראל בין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים. האר”י הקדוש ביאר שהכוונה להעלאת ניצוצות הקדושה הטמונים בין העמים. לנו אין עסק בנסתרות אבל לפי ערכנו נוכל לומר שיש בכל אומה ולשון עניינים שראוי ללמוד מהם, בבחינת ‘חכמה בגויים תאמין’, ואותם ביקש ה’ שנלמד בגלויותינו.

זו הייתה אפוא הכוונה גם בגלות מצרים. לכן יוסף השתקע בה ולפיכך הוא הוריד את בית אביו אליה, וזו גם הסיבה שהקב”ה בחר כשליח להוציאם דווקא את מי שגדל בבית פרעה.

והנה הדבר הראשון שמשה עושה כשהוא יוצא ממצרים הוא לקיחת עצמות יוסף עימו. יש בכך ביטוי נפלא לרעיון האמור. הירידה למצרים אינה תקלה שגרם יוסף, אלא זו בדיוק הייתה התוכנית. נכנסנו למצרים, שקענו בה, למדנו ממנה, אך בסופו של דבר גם יוסף מודה שצריך להיחלץ ממנה ולשוב חזרה לארצנו ולמולדתנו ולחיות בה אך ורק על פי ה’.

הפוסט להעלות ניצוצות ממצרים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

גיל ההתבגרות הוא גיל הבחירה. המתבגר מתחיל לבדוק מה הוא בוחר לעשות, וכאן מתחילים להתבטא הערכים שהוא צבר, סדרי העדיפויות שלו, והאמונות שלו כלפי עצמו וכלפי העולם.

אז מה נדרש מאיתנו כהורים ומורים?

א. קודם כל תכנון. איזהו חכם? הרואה את הנולד. לפתוח עיניים ולחשוב עם אלו אתגרים הילד הולך להתמודד ולהכין אותו אליהם בשאלות, במידע ובחוסן מול השפעות חברתיות שליליות. כמובן לבנות מגיל קטן מיומנויות של דחיית סיפוקים וביקורתיות כלפי התנהגות חברתית שכדאי לא לאמץ.

ב. ואם לא עשינו בגיל קטן שום דבר מאלה? אם מישהו בנה יסודות לבית ולא המשיך משם? ברור שתגידו לו שהבית ייבנה אם הוא ימשיך מאותה נקודה. אם הוא יהיה בהלם – לא יצא מזה כלום, ולכן, גם פה צריכים לחזור לאיפה שהזנחנו ולהמשיך מאותה נקודה.

ג. וכן, יהיה מחיר לפעמים. התקשורת תהיה יותר מתגוננת, יקח יותר זמן, יכול להיות שיהיו כבר השלכות חברתיות או מסגרתיות, אבל להזניח עוד כמה שנים לא יעזור.

ד. אמפתיה. גיל הנעורים הוא גיל סיכוני. לא קל שם. לא משנה כמה נראה לכם שזה פשוט – זה ממש ממש לא פשוט. תהיו אמפתיים. תבינו שלילד שלכם קשה להתפקס סביב הטוב. זה דורש הרבה מיומנויות והוא מרגיש חסר יכולת לפעמים.

ה. וכשקשה להיות אמפתיים וסבלניים, ולפעמים ממש קשה להכיל, עדיין צריכים לזכור ששלושה שותפים באדם. תפקידנו לפעול ולתת דאגה ואכפתיות, אבל האחריות, האנרגיות והתפילות, לשפוך רק לכיוון הקב”ה. הקשר עם הילד חייב להיות נקי ומאוורר. רק כשיש סבלנות ורק מתוך הבנה שאלו החיים *שלו*, וכל אחד בסוף חי את החיים שלו.

ו. בנוסף, כשאתה מנסה לשכנע נער לעשות משהו והוא מרגיש שאתה דורש את זה כדי שלך יהיה טוב, ולך יהיה נעים, וכדי שאתה לא תתבייש בגללו, הוא כבר יראה לך שאכפת גם לו רק מעצמו… נערים מזהים אגואיזם מקילומטרים.

חינוך נוער דורש יציאה מהאגוצנטריות ומחשבה אך ורק על טובת הנער, וכל פעולה חייבת להימדד בסרגל אחד: עד כמה היא מקרבת את הקשר בינינו. כל מה שמרחיק ולא מקרב – רע לחינוך נוער.

בהצלחה!

הפוסט מתבגר מאתגר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מהות הקשיבות היא להיות נוכח בהווה, להסיר את כובד ועול העבר ולתת לנפש לחוות את האירוע הנוכחי. זה יכול להיות בהתבוננות בטבע, וזה יכול להיות תוך כדי עשיית כל מלאכה. העיקר להיות נוכח בהווה ובאירוע שאתה בו עכשיו.

בעולם עם גירויים כמו שלנו, ישנה חשיבות משמעותית לנושא זה שמאפשר לאדם להתחבר אל עצמו ונוכחותו ופעמים רבות מאפשר להגיע להישגים חדשים כשהגירויים הסביבתיים מאתגרים את המוח ומקשים על הריכוז. גם אנשים שמתמודדים עם מחלות המאופיינות בכאבים חזקים באברי הגוף, נעזרים רבות בשיטות כגון זו, על מנת להקל דרך הנפש על מצוקות הגוף.

אחת הגישות זו הגישה המיטיבה שמהותה להיות חביב לסביבה. מתברר שיש קשר ישיר בין גישה זו לבין הצלחה ורווחה אישית, וזה מוכח מדעית. על ידי שהיא מפעילה במוח תגובת התרגעות, שמשחררת מוליכים עצביים פאראסימפתטיים, שמייצרים מחשבה, רגש ותחושה מיטיבה לאזורי הלמידה ועיבוד המידע במוח, שתורמים בתורם לתפקוד באפקטיביות רבה יותר (ע”פ ספרה של ד”ר שונה שפירו).

אף שמקור השיטה בצורתה המערבית הוא בבודהיזם, מבט מעמיק ימצא לה מקורות מגוונים ביהדות. לדוגמה, בעניין הכרת תודה, מפורסמים דבריו של בעל העקידה: “אם הכרת החסד המקובל תעדר והשבת הגמול הראוי לו תבטל, על מה ועל מה העולם עומד”. בעת קבלת טובה מחבר, החמור ביותר הוא חוסר נוכחות נפשית של מקבל הטובה. בעצם מפגש הנפשות בין נותן למקבל הטובה, אנו בונים עולם איכותי וחכם יותר. זוהי גישה שמיטיבה עם נותן הטובה לבד ממקבל הטובה.

נער שגדל בחינוך המאפשר לו לקבל הכל ללא הכרה כנה שמביאה אותו להודות לנותן הטובה, מייצר עולם רע ושומט את עמוד העולם וסיבת קיומו. אם חושבים על כך שמשה רבינו לאורך כל חייו נושא את השם משה שניתן לו על ידי מצרית שרצתה לחנכו לרגישות סביבתית, נבין מזה כמה חשיבות יש בחינוך מיטיב לסביבה.

וכדברי הרש”ר הירש (שמות ב י’): “משה – אולי בא זה לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבנה המאומץ, והרושם העמוק שעיצב את אופיו משחר ילדותו. במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות “מוֹשֶה”. ועוד, שמו העברי יעלה על לבו תמיד את מוצאו. אין זאת אלא הנסיכה נועצה באמו, כיצד להביע רעיון זה בשפת עבר. לולא כן, הייתה קוראת לו שם מצרי. בכל אלה ניכרת אצילות הנפש של מי שהצילה את משה”.

הפוסט קַשִּׁיבוּת סביבתית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא כפשוטה העלתה קושי אינטואיטיבי אצל כל הראשונים (תוספות, רשב”א, רא”ש), וכי ייתכן שאדם שנמצא בסיכון פיזי ממשי לחייו לא יוכל להזיק את ממון חברו? הראשונים אפילו לא טורחים להזכיר כי יש בגמרא הנחיות הפוכות, כך לדוגמה, נאמר בגמרא (בבא קמא קיז:) שנרדף ששבר במנוסתו כלים של אדם אחר, חייב לשלם, אך ברור שמותר לו לעשות כך. ולכן, הראשונים הסבירו כי ספקו של דוד לא היה ‘האם מותר להציל עצמו בממון חברו’, אלא ‘האם המציל עצמו בממון חברו חייב לשלם’. אלא שכבר העירו רבים (ראו לדוגמה שו”ת בנין ציון סימן קסז ואילך) כי פירוש זה דחוק בלשון הגמרא. ואפשר להוסיף תמיהה נוספת: אם אכן אין ספק שמותר להציל עצמו בממון חברו, אלא שיש רק חובה לשלם, למה דוד המלך החליט בסופו של דבר שלא לשרוף את השדה? (קשה לדחוק בלשון הגמרא כי ‘הצלת השדה בידי דוד’ משמעותה שהוא שילם).

ואכן, מדברי רש”י משתמע כי את הגמרא יש לקרוא כפשוטה, וכי דוד שאל על ‘עצם ההיתר’ להציל עצמו בממון חברו. אלא שאם כך, אנחנו אכן חוזרים לשאלת הראשונים האינטואיטיבית: וכי אדם לא יכול להזיק ממון של אחרים בכדי להציל עצמו? (ראו בפרשת דרכים לבעל המשנה למלך דרוש יט, שתמה כך על רש”י). היו שניסו לטעון כי רש”י מתבסס על שיטת תנאים כי יש למסור נפש גם על הגזל, אך גם בשולחן ערוך (חושן משפט שנט ד) נפסק ללא חולקים “אפילו מי שבסכנת מוות וצריך לגזול את חברו, צריך ליקח על מנת לשלם”.

נראה להציע כי שדה הפלשתים שדוד התעניין בכיבושה לא הייתה האפשרות האסטרטגית היחידה. דרכו של עולם כי במלחמה יש יותר מדרך אחת ומאפשרות אחת, והספק של דוד היה האם יש לתת משקל לכך שההליכה בדרך זו תסב נזקים כבדים יותר לישראלים, ועל כך השיבו לו הסנהדרין שזה אכן שיקול משמעותי, כי ‘אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו’, כלומר, אסור לאדם ליזום הצלה בממון חברו, אך כמלך שנמצא במצב של מלחמה יש לו את היכולת לעשות זאת, והוא העדיף לבחור בדרך אסטרטגית אחרת, כדי לא להסב נזק כלכלי כבד.

אבחנה זו מבוססת על אבחנה שנמצאת באחרונים (ראו לדוגמה בש”ך חושן משפט שפח כד, והאבחנה מבוססת גם על סיפור תלמודי קצר בבבא קמא קיז:) בין מקרים שבהם הממון עצמו גורם לסכנה. לדוגמה, אם אדם מחזיק בפיקדון יקר שחמושים מנסים לגנוב, שאז אדם יכול להציל את עצמו, או במקרה שבו אדם מנסה לברוח, והכלים מפריעים לו לברוח והוא נאלץ לשבור אותם, לבין מקרים שבו לאדם יש סיכון חיים כללי, והוא חושב על האפשרות להינצל באמצעות ממון של חברו. לדוגמה, פקיד בנק שחייב לממן ניתוח לבתו, אסור לו לגנוב מהחשבונות של לקוחותיו למימון הניתוח.

נ.ב. ייתכן שיסוד ההיתר להציל עצמו בממון חברו, מתבסס על הסכמה חברתית שבמקרי חירום אנו מאפשרים ומוותרים על רכושנו, ומכאן הסברה להבחין בין המקרים (ראו תוספות בבא קמא קיז:).

הפוסט הצלת עצמו בממון חברו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

וכמו כן בני ישראל בספר בראשית (כב יז; כח יד) נמשלו לעניין ברכת ריבוי הילודה, לשלושה דימויים: ככוכבי הארץ, כחול הים וכעפר הארץ. כך נאמר שם: כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כׇּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃

מדוע בחר השם יתברך דווקא בדימויים אלו לתאר את גודלה וריבויה של האומה הישראלית ומהו המסר שאפשר להפיק מזה לחיים שלנו כיום?

נראה לבאר כי ברצף התגובות ורמת החוסן וההתמודדות שלנו כבני אדם עם אתגרי החיים, יש לנו שלושה מצבים:

הראשון: אדם מגיב לאתגר בעוצמה ופרו-אקטיביות, מגלה אור מיוחד מתוך החושך, כמו הכוכבים המאירים בלילה.

השני: אדם מגיב לאתגר בהצבת גבול ושמירה על הקיים כמו החול שמציב גבול לגלי הים וכמו שנאמר (ירמיהו ה כב) “הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה’ אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם”.

השלישי: אדם נופל ונשבר ומתרסק כתוצאה מהאתגר אבל אחר כך מתוך המשבר מצמיח מתוכו איכויות חדשות, פרחים ופירות נפלאים, כמו עפר הארץ.

אז בכוונה עמוקה ועל מנת לתאר את מאפייני החוסן הייחודיים של כלל ישראל, בחר ה’ יתברך בדימויים אלו דווקא לתאר את ברכת הריבוי שלנו.

אנו נמצאים בתקופה מאתגרת הן מחמת עומק האתגרים הן מחמת ריבויים והן מחמת משך הזמן הארוך עמו האומה והחברה שלנו נאלצת להתמודד.

חשוב לזכור שלכל תגובה יש מקום ולא תמיד אפשר להיות ‘כוכב’ ואז כדאי וראוי לשמוח גם אם התנהגנו כמו ‘חול’ ורק שמרנו על עצמנו ועל הגבולות שלנו.
וגם להיות ‘חול’ לא תמיד אפשרי ולפעמים מה שאנו יכולים זה להיות ‘עפר’ וגם זה בסדר, ליפול למטה ולהמתין בסבלנות ובדומיה עד שמשהו יצמח מזה.

יש מקום לכל סוג התמודדות-תגובה-ודרך שלנו מול האתגרים המרובים המורכבים הרב-מערכתיים והמתמשכים אותם אנו חווים כעת.

דגש נוסף: אדם שהתרגל בשגרה להתמודד כמו ‘כוכב’ מול אתגרים, שמאיר לאחרים ולעצמו את החושך, חשוב שיפנים שמותר לו במערכה כזו גם להיות ‘חול’ או אפילו ‘עפר’. זה יהודי, זה אנושי, זה בסדר וראוי לפעול בכל מצב וסיטואציה מהנקודה האותנטית השייכת לנו באותו רגע.

נ.ב. תודה לרננה שפירא שדלתה את המרגלית היקרה מתורתו של הכלי־יקר והעניקה את הרעיון לפתח את דבריו למושג טיפולי מחזק.

הפוסט איך אתה מתמודד כעת? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אם מתבוננים בתולדות הנהגת משה את ישראל לאורך ארבעים שנה, ניתן להיווכח שבכמה הזדמנויות נזקקת הנהגת משה לסיוע. כבר בפרשתנו ניתן תפקיד לאהרון לסייע למשה, אך זו לא הפעם היחידה. בסמוך למתן תורה עומד יתרו על כך שמשה אינו יכול לשאת לבדו את המשא ולאור הצעתו ממונים שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ובשנה השנייה, כשבני ישראל מבקשים בשר ומשה כועס עליהם, אומר לו ה’ להאציל מרוחו על שבעים זקנים, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

נראה אם כן שטענתו של משה בזמן קבלת השליחות לא באה בחלל ריק. משה ידע שהוא זקוק לתיווך בינו ובין העם, ולכן ביקש להיפטר מן השליחות ושאותו מתווך ינהיג לבדו את העם. זו הטענה ‘שלח נא ביד תשלח’, כלומר הרי בין כך ובין כך יידרשו מנהיגים נוספים שיעמדו ביני ובין העם, מדוע אפוא שתשלח אותי. כפי הנראה, גם הטענה על כבדות הפה אינה עוסקת בפגם הדיבור גרידא, אלא היא ביטוי לקושי של משה לעמוד ישירות מול העם.

במילים אחרות, משה טוען שהוא אינו ראוי להנהגה. היה מקום לומר שזו ענווה בלבד, המתאימה לאיש שהתורה העידה עליו שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אבל עובדה היא שה’ קיבל את טענותיו פעם אחר פעם והעמיד בינו ובין העם מתווכים.

לשיא מגיעים הדברים כאשר משה פונה לה’ בעקבות בקשת הבשר של בני ישראל ומבקש שוב להסיר מעליו את עול ההנהגה: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי, הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו, מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה, לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. ניתן למצוא בדברים אלו ביטוי חוזר לטענות היסוד הנזכרות לראשונה כאן, בפרשת המינוי. משה סבור שהוא אינו יודע לדבר בשפת העם (כבד פה) וכל אחד אחר טוב ממנו לשליחות משום שהוא איננו מבין את צרכיהם (שלח נא ביד תשלח).

למרבה הפלא, הקב”ה מקבל את טענותיו של משה. הוא אינו אומר לו שלרום מדרגתו הוא יכול להיות מנהיג על אף הפערים בינו לבין העם, אלא הוא שם מתווכים ביניהם. אהרון, אוהב השלום ורודף השלום, שרי האלפים ושבעים הזקנים שבאים מתוך כל קצות העם – הם אלו שנבחרים לקבל את הנהגת משה ולמוסרה באזני העם.

העובדה שמשה נזקק לסיוע להנהגתו, והטענות שהוא טען בעניין כבר מראשית ההנהגה, מעידות על יסוד חשוב בהנהגת עם ישראל. נכון שלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים, הנביא שמתנבא באספקלריא המאירה, מקבל התורה מסיני – אך כל אלו אינם הופכים אותו באופן מיידי למנהיגם של ישראל. אין זו פחיתות דרגה למשה שנזקק לסיוע בהנהגתו. משום שלצורך מנהיגות אין די בדרגה הגבוהה ביותר בנבואה, בתורה וביראת שמים. מנהיג גם זקוק להיות קרוב אל העם, להבין אותו, לדבר ברמתו, להכיר בצרכיו וליזום פתרונות לבעיותיו, וכשסבר משה שתכונות אלו חסרות בהנהגתו, פנה אל ה’ בבקשה (שהתקבלה) שלא ייתן לו להנהיג לבדו.

הפוסט סירוב משה להנהיג הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.