כבר בנעוריו הצטיין בכשרונות מיוחדים, דבר שעורר את התעניינותו של רבי שמואל הנגיד (ראה מאמרנו אודותיו ב’אחוותא’ גליון 13 לפרשת ויקרא). רבי שמואל שהיה תלמיד חכם מופלג ושר בממשלת המלך הספרדי באדיס, התיידד עם התלמיד־חכם הצעיר ותמך בו ביד רחבה, כדי שהלה יוכל להתמסר ללימוד התורה ולרכוש דעת באין דאגות פרנסה רובצות עליו.

כאשר נפטר רבי שמואל הנגיד, היה רבי יצחק אבן גיאת בן 25 שנה. בנו של רבי שמואל, רבי יהוסף הנגיד, שקיבל את משרתו הרמה של אביו המנוח, היה בן אותו גיל. הוא המשיך את הידידות שהחל בה אביו והוסיף לתמוך ברבי יצחק ביד נדיבה.

ידידותם נמשכה עשר שנים, עד למותו ללא עת של רבי יהוסף הנגיד, שנרצח בפוגרום שנערך ביהודי גרנדה, ביום השבת בט’ טבת שנת ד׳ תתכ״ז (1066). יהודים מעטים הצליחו להינצל, מהם אשתו של רבי יוסף הנגיד, שהיתה בתו של רבינו ניסים מקירואן, ובנם הצעיר עזריה.

האלמנה ובנה באו ללוסינה יחד עם יהודים אחרים, פליטי הפוגרום. יהודי לוסינה קבלו את הפליטים האומללים בזרועות פתוחות, ורבי יצחק אבן גיאת השתדל במיוחד לטובת אלמנתו ובנו של ידידו רבי יהוסף הנגיד. הוא דאג שקהילת לוסינה תקבל את עזריה הצעיר כרב העיר, והוא מצידו החל ללמדו ולחנכו לקראת המשרה הרמה, אולם בינתיים נפטר עזריה הצעיר, או אז בחרה הקהילה ברבי יצחק אבן גיאת כרב וראש ישיבה, כשהקהילה מקבלת על עצמה לתמוך באלמנת רבי יוסף הנגיד.

משנתו ההלכתית והשפעתו

מהרי”ץ גיאת היה פוסק בתחילת תקופת הראשונים. שנת הולדתו (1038) היא שנת פטירתו של אחרון הגאונים רב האי גאון, ומשנה זו נהוג לציין את תחילת תקופת הראשונים. מהרי”ץ גיאת נודע בגדולתו, בחריצותו ובבקיאותו התורנית, ונחשב לאחד מחמשה חכמים בני דורו, כולם נקראים יצחק, שהחזירו לספרד את כח העיון התלמודי: רבי יצחק בר יעקב אלבליה, סבו של הראב”ד הראשון; רבי יצחק בר משה, שנתמנה כממלא מקומו של רב האי גאון; רבי יצחק בר ראובן אל־ברצלוני, שהיה סבו של הרמב”ן, ורבי יצחק אלפסי, הרי”ף. בן דור מפורסם אחר, אף הוא שמו היה יצחקי – הלא הוא רבי שלמה יצחקי, רש”י.

מהרי”ץ כפף עצמו לגאונים, החשיב את דבריהם לסמכות מחייבת כמו זו של הגמרא, והקפיד להביא הרבה מדבריהם, בדקדוק רב, תוך הקפדה על שמותיהם. זאת בניגוד לבן דורו הרי”ף – רבי יצחק אלפסי (ד’תשע”ג 1013- ד’תתס”ג 1103) שהתחשב אמנם בדעת הגאונים, אך החשיב רק את דברי הגמרא כסמכות מחייבת.

הרמב”ם בתחילת דרכו הושפע בין היתר מהלכותיו של מהרי”ץ גיאת כמו גם של רב ניסים גאון. אך בהמשך התקרב יותר לדרכם של הרי”ף ותלמידו רבי יוסף אבן-מיגאש, אותם החשיב לרבותיו. הרשב”א קרא למהרי”ץ גיאת אחד מאבות עולם.

חיבוריו ופסקיו

מהרי”ץ גיאת היה הפוסק הראשון לאחר תקופת הגאונים, שחיבר ספר הלכות פסוקות הערוך לפי נושאים. הוא מסתמך על הגמרא, התלמוד הירושלמי, והלכות ותשובות הגאונים. הספר מהווה גם מעין אנציקלופדיה לתורת הגאונים כפי שקיבלה מרבותיו, מסודר היטב, וכתוב בלשון ברורה. ממנו שאבו, והביאו מדבריו, מגדולי הפוסקים הראשונים: הראב”ד, הרמב”ן, הרשב”א, הרא”ש, הריטב”א, הר”ן, המנהיג, הטור, רבינו ירוחם, הריב”ש, רבינו מנוח, ואורחות חיים.

במאות השנים האחרונות הספר לא נשתמר בשלמותו. מאחר שההלכות המוזכרות בשמו על ידי הראשונים, נוגעות לסדרים מועד, נשים ונזיקין, מניחים שחיבורו הקיף לפחות את כל ההלכות הנוהגות בזמן הזה. משערים שהספר נקרא ‘הלכות כלולות’. חלק מן הספר העוסק בהלכות של סדר מועד, יצא לאור בשני חלקים בשם ‘ספר שערי שמחה’ על ידי הרב יצחק דב במברגר מווירצבורג (גרמניה, 1807) עם הפירוש ‘יצחק ירנן’.

בהערת אגב חשוב לציין שכמו הרי”ף כתב מהרי”ץ גיאת הלכות מסדרי מועד, נשים ונזיקין בלבד, דבר המאפיין את הגישה הספרדית לעסוק בחלקי התורה הנוגעים לחיי המעשה בלבד.

כתב חיבורים רבים בהלכה ובלשון, ופירושים למקרא, למשנה ולגמרא. פירש ותירגם בערבית יהודית את ספר קהלת, פירוש המצוטט על ידי הרד”ק והאבן עזרא, ונדפס בליידן בשנת ה’תרמ”ד. על פירושו זה כתב הרשב”א שהוא “פירוש נאה בקהלת מראה ענייני החכמה ופיוטים”. הפירוש תורגם לעברית על ידי הרב יוסף קאפח בספר ‘חמש מגילות’, אך הוא מייחסו לרב סעדיה גאון.

הרמב”ם בפירושו למשנה מזכיר את פירושיו של מהרי”ץ גיאת, ומכאן שחיבר פירוש למסכתות במשנה, חיבור שלא נשתמר. כמו כן חיבר פירוש לתלמוד בשם ‘ספר הנר’ (אין להחליף עם ספר הנר של רבי זכריה בן יהודה הלוי אגמאתי, המאוחר ממנו ביותר ממאה שנה), ממנו נשתמרו שרידים למסכתות פסחים, כתובות, ובבא מציעא. בעל העיטור בהביאו מפירושו קוראו “הנר”. קיימות גם כן מקצת מתשובות שחיבר. כמו כן כתב פירוש למסכת אבות, אשר הרשב”ץ מביא מדבריו וגרסאותיו בספרו ‘מגן אבות’.

פיוטיו

רבי יצחק אבן גיאת היה החלוץ והמייסד של הפיוט הדתי הספרדי. תלמידו רבי משה אבן עזרא כתב עליו: “הוא היה מעיין המליצה ומקור הצחות, מושל במכמני הלשון העברית ומולך על הלשון הסורסית. הוא כתב מאמרי מליצה וחיבר שירים בהירים. בחיבה רבה הילל את חכמי זמנו וקונן את מנהיגי בני דורו. יש לו הרבה חיבורים בהלכה ובלשון, ולא שקט עד שבירר וליבן כמעט כל דבר. הוא הרבה לחבר יותר מאלה שקדמוהו דברי מוסר ותפילות, שירי תהילה וקינות, אבל לא כתב הרבה שירים שקולים משום שידיעותיו בחכמת בני ערב היו מעטות. הוא השתמש במילים נעימות שכוונתן פשוטה” (שירת ישראל, ליפסיה: שטיבל, תרפ”ד. עמ’ עב).

מאות מפיוטיו נשתמרו. פיוטיו התקבלו בחיבה יתרה, ונכנסו למחזורים של קהילות ספרד והמזרח, ובמיוחד למחזור טריפולי ‘שפתי רננות’. אחד מפיוטיו המפורסמים הוא הפיוט ליום הכיפורים ‘י-ה איום’ הנהוג בקהילות הספרדים.

ישנם פיוטים במנהג אשכנז המזרחי החתומים ‘יצחק’, וסביר שהם שלו [ראו גאולת ‘יקוש בעניו’ לשבת פרשת בהר ב’סדר עבודת ישראל’, נוסח פולין, רעדלהיים תרכ”ח, עמ’ 752].

בספר ‘פיוטים חדשים לר’ יצחק אבן גיאת’ מסכם החוקר ש. ברנשטיין את תפיסת מהרי”ץ גיאת בענין השירה: להבדיל מהפייטנים שבאו אחריו, שראו בשירה אמנות עליונה, מטרה בפני עצמה; עבורו השירה הייתה רק אמצעי, דרך להתעלות ולהתפלל, ולא מטרה בפני עצמה. ולעומת ההקפדה האמנותית בפיוטים של משוררי ספרד בדורות הבאים, ברבים מפיוטיו של ריא”ץ גיאת אין משקל. הוא דולה פסוקים מן המקרא, וסביב כל פסוק אורג את הגות רוחו והגיוני לבו, יוצא מן הפסוק וחוזר אל הפסוק, תוך ניגון המאחד את כל שורותיו לרעיון אחד ולתמונה אחידה, להשתפכות נפש של ישראל לאלקיו. להבדיל מהפייטנים הקדמונים שנהגו לדרוש כל פסוק, ריא”ץ גיאת לא הכניס לא מדרשים ולא אגדות לשיריו, אלא המשיך את הפסוק וצירף לתוכו מושגים ויסודות רוחניים הקרובים ללבם של בני דורו (כגון ספר יצירה, פילוסופיה ואסטרונומיה, ידיעות הטבע, תורת הנפש והרפואה), והכל בכדי לבקש רחמים ולספר גדלות א-לוה. פיוטיו מצטיינים בשפה צחה ובנעימות הסגנון וחדורים פשטות תנכי”ת.

רבי משה אבן עזרא כתב עליו: “שר שירי תהלות על גדולי דורו, וקינה ונהי נשא עליהם. התחיל לחבר הרבה ספרים בתורתנו הקדושה ובענייני הלשון, ורק מעט הספיק לגמור”.

העמיד תלמידים הרבה, ועליהם נמנו גם טובי המשוררים בספרד רבי משה אבן עזרא, רבי יוסף אבן סהל, ורבי יוסף אבן צדיק, אשר התאבלו על רבם וכתבו שירי קינה ומספד על מותו.

לאחר פטירתו עמד בראש ישיבתו בלוצנה, רבנו יצחק אלפסי (הרי”ף), שניהל את הישיבה עד לפטירתו, והוא בשנת התשעים לחייו.

הפוסט רבי יצחק אִבְּן גַיַאת (1038–1089) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אם לא נחנך את ילדינו להיות מנהיגים, הם עלולים להיות מונהגים על ידי הכוחות האלה, להיסחף אחר ערכים ומסרים שמנוגדים לאורח החיים היהודי שאנו מאמינים בו.

כיהודים מאמינים, אנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות צופים פסיביים בעולם שמשתנה במהירות. אנו נדרשים להיות שחקנים פעילים, מעצבי מציאות, מנהיגים שפועלים מתוך הערכים והאמונות שלנו. וזה מתחיל בחינוך שאנו נותנים לילדינו בבית.

הנה כמה דרכים לטפח את המנהיגות בילדים שלנו, תוך דגש על טיפוח תחושת השייכות, האחריות והמסוגלות:

1. טיפוח תחושת שייכות

עזרו לילדים להרגיש חלק בלתי נפרד מהמשפחה, מהקהילה ומעם ישראל כולו. ספרו להם סיפורים על ההיסטוריה המשפחתית והקהילתית, הדגישו את השייכות לכל עם ישראל בחגים ובמועדים, ועודדו אותם להשתתף בפעילויות של אחדות העם בגווניו השונים. ככל שהם ירגישו יותר שייכות, כך יגבר הרצון שלהם לתרום ולהנהיג.

2. חיזוק תחושת אחריות

תנו לילדים תפקידים ומשימות בהתאם לגילם ויכולותיהם. זה יכול להיות בעזרה בבית, בהדרכת אחים צעירים יותר או בהתנדבות בקהילה. הראו להם שאתם סומכים עליהם ומאמינים ביכולתם לקחת אחריות. עם הזמן, הם יפנימו את תחושת האחריות וייקחו יוזמה גם בתחומים נוספים.

3. פיתוח תחושת מסוגלות

עודדו את הילדים לחלום בגדול ולהאמין ביכולתם להגשים. חגגו את ההצלחות שלהם, גם הקטנות, ועזרו להם ללמוד מהאתגרים והכישלונות. כשהם יאמינו בעצמם ובכוחות שלהם, הם לא יפחדו לצאת מאזור הנוחות ולקחת על עצמם תפקידי הובלה.

4. דיאלוג על ערכים ובחירות

שוחחו עם הילדים על הערכים והאמונות שמנחים אתכם בחיים ובהחלטות שאתם מקבלים. הראו להם איך אתם שוקלים דילמות מוסריות ומתמודדים עם לחצים חברתיים. ככל שהם יבינו יותר את תהליכי החשיבה והבחירה שלכם, כך יוכלו ליישם אותם בעצמם כשיגיעו לצמתים משלהם.

5. הענקת אוטונומיה הדרגתית

ככל שהילדים גדלים, תנו להם יותר מרחב לקבל החלטות ולעצב את חייהם. כמובן, תוך השגחה והדרכה מתאימה. זה יכול להיות בבחירת חוגים וחברים, בניהול זמן הפנאי או בהתנדבות לתפקידים בבית הספר. ככל שהם יתנסו יותר בלהוביל את עצמם, כך יפתחו את היכולות והביטחון הנדרשים למנהיגות.

6. העצמה דרך סיפורי מופת

חשפו את הילדים לסיפורים על מנהיגים יהודיים לאורך ההיסטוריה ובימינו. דברו על האתגרים שעמדו בפניהם, על ההחלטות הקשות שנאלצו לקבל ועל ההשפעה העצומה שהייתה להם. סיפורים אלה יכולים לשמש השראה ומודל לחיקוי, ולהראות לילדים שגם הם מסוגלים להוביל שינוי.

ביניים: לא לגונן, להכין

זכרו, המשימה שלנו איננה רק לגונן על הילדים מפני העולם, אלא להכין אותם אליו. לתת להם את הכלים, הביטחון והאמונה להתמודד עם האתגרים, לצלוח את המכשולים, ולהוביל בעוצמה ובחמלה.
גם אם נתעלם מהעולם ונסתיר אותו מהם בגיל צעיר, הם יפגשו אותו בגיל ההתבגרות ממילא, אך בלי התיווך ורשת הביטחון שלנו. החיסון צריך לבוא לפני החשיפה.

אנו חיים בזמנים מרתקים ומאתגרים. הרבה דברים משתנים, הרבה ודאויות מתערערות. אבל דבר אחד נשאר קבוע ויציב – התורה והערכים שלנו. זהו המצפן שיכול וצריך להנחות אותנו ואת ילדינו בנתיב החיים.

אנחנו צריכים לגדל דור שבניו יודעים לעמוד איתן מול הרוחות המנשבות, ולהוביל את עצמם, את משפחתם ואת האחרים, בדרך של אמת.

בעולם משתנה, המנהיגות היהודית האותנטית היא צורך השעה. אין בזה ואקום. אם לא נחנך את הילדים שלנו להיות כאלה, מישהו אחר יהיה שם, עם עולם ערכים שונה, ותפיסות שונות. זה סיכון גדול מדי.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט חינוך למנהיגות – הכרח קיומי בתקופתנו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

התשובה היא שהתנהגותנו כלפי חוץ משפיעה על הפנימיות שלנו. לפיכך, גם אנשים שהם בבסיסם טובים, משתנים לרעה כאשר הם מתבטאים בשפה גסה ונמוכה. וככל שהשפה ירודה יותר, כך מתעצמת השפעתה השלילית על הדובר.

על הפסוק (דברים כג, טו) “וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר”, דורשים חז”ל (ויקרא רבה, פרשה כד סימן ז) שהכוונה היא גם ל”ערוות דיבור”. התורה עצמה ממחישה בסגנונה את חשיבות ניקיון השפה, בכך שהיא טורחת להאריך במקום שניתן היה לקצר ובלבד שלא לומר דבר שיש בו גנאי, כפי שאומרים חז”ל (פסחים ג א):
“לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) ‘מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה'”.

במקום לכתוב “הבהמה הטמאה”, העדיפה התורה להתבטא בלשון עקיפה ומרומזת ולדבר על “הבהמה אשר איננה טהורה”. ורש”י מסביר שאף שהביטוי “טמא” מוזכר במקומות אחרים בתורה, שינה הכתוב כאן מלשונו כדי “ללמדך לחזר על לשון נקייה”.

חכמי הגמרא התנגדו בתוקף לניבול פה, ומתוך חשש להשפעתו המזיקה – הן על האדם הפרטי הן על כלל ישראל – הזהירו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים (שבת לג, א):
“בעוון נבלות פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין”… (הביטוי שונאי ישראל משמש כאן בלשון סגי נהור וכוונתו כמובן לצעירים יהודים).
כמה מזעזע לחשוב בימינו על עוון כה נפוץ, כה קל למניעה, ועונש כה חמור של גזרות מתחדשות, בחורים צעירים שיוצאים אל הקרב ואינם חוזרים, יתומים ואלמנות שצועקין ואינם נענים.

אם נדמה שהנושא נוגע רק לחיי החולין שלנו, הרי מסר חריף יותר העולה מדברי השל”ה (שער האותיות, אות שי”ן, שתיקה כב), הקובע כי שימוש בפינו לדיבורים אסורים, “מטמא” אותו וגורם לכך שגם תפילותינו ולימודינו לא יתקבלו לטובה:
“המטמא פיו ולשונו בטומאת הדיבור… כל דברי תורה ותפילותיו כולם נטמאו, ומחוץ למחנה מושבם, ואדרבא, מקבל עונש עליהם. כי הוא כמביא דורון חשוב למלך ונותן הדורון בכלי מלא קיא צואה – הנה מתקצף עליו המלך בכפליים”.

כסימוכין לדבריו, ממשיך השל”ה ומצטט את דברי חז”ל הבאים (דרך ארץ רבה, פרק ג):
“רבי אליעזר בן יעקב אומר, אדם נאה ומשובח – ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה? לטרקלין נאה וביב [בור שופכין] של בורסקי [מפעל לעיבוד עורות] קבועה בו, כל העובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה, אלא שביב של בורסקי בתוכו”.

בתלמוד הירושלמי (שבת, פרק א הלכה ב) מובאת הצהרה מעניינת בשמו של רבי שמעון בר יוחאי. אילו הייתי בהר סיני, אמר רבי שמעון, הייתי מבקש שיהיו לאדם שתי פיות – אחד לדברי תורה ואחד לדברי חולין, כדי שלא נצטרך להשתמש באותו פה לשני התחומים. על כך מוסיף השל”ה דברים חשובים לכל יהודי היוצא לפרנסתו:

“ודיבור הכרחי שהוא בעסק משא ומתן באמונה, קרוי דיבור של מצוה, כי טוב תורה עם דרך ארץ. ויהיה כוונתו לשם שמים, שעוסק במשא ומתן כדי שהעוני לא יעבירנו על התורה חס ושלום, ואז שכרו הרבה”.

הפוסט דיבורים אסורים | פרק 2: שהפה לא יהפוך ל”טמא” הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שניים מתוך השנים־עשר הלכו בדרך שונה: הושע בן נון, נשיא שבט אפרים, וכלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה. הם מתקוממים יחד מול הרוב ומנסים בכל כוחם ובמסירות נפש ממש להשיב את לב העם אל ה’ יתברך ואל משה עבדו, ללא הצלחה.

כיצד הצליחו שני נשיאים אלו לייצר דרך אחרת ולהינצל מהחטא הנורא של דיבת הארץ? מגלה לנו התורה שהדרך של שני הנשיאים הללו הייתה שונה: הושע בן נון, תלמידו המובהק של משה רעיא מהימנא, זכה שבטרם השליחות רבו הקדוש הוסיף לשמו את האות יוד וקרא לו יהושע, במעמד זה הוא גם בירך אותו בברכת צדיק “י-ה יושיעך מעצת המרגלים”.

לעומתו, כלב בן יפונה לא זכה לברכה ולא לשינוי השם. הוא יצא למסע יחד עם כל הנשיאים ותוך כדי המסע הבין שהוא בסכנה רוחנית גדולה להיות ניסת בעצת חבריו. אזי הוא בוחר להיכנס לקברי האבות הקדושים ולבקש סייעתא דשמיא, ואכן הוא ניצל כמו יהושע. ולא רק זה, אלא הוא זה שנואם מול העם בעזות דקדושה ואומר להם “וכי זה בלבד עשה לנו בן עמרם?”, מה שעושה שקט בקהל שצמא לשמוע עוד דברי דיבה. ואז הוא משתמש בבמה שקיבל כדי לומר לעם את האמת ולתאר את כל התרומה הענקית שעשה לכלל ישראל המנהיג הנערץ משה רבינו.

ויש לברר: מהו השוני הזה ומדוע לכלב בן יפונה היה ‘ביטוח’ שהוא יצליח במשימתו עד כדי כך שמשה לא ראה צורך לברכו?

חז”ל במסכת סוטה דף י”ב מתארים את דמותו של כלב בן יפונה באופן מרתק. לצד גדולתו בתחום של גמילות חסד, המתוארת דרך זה שהוא היה היחיד שהסכים לשאת לאישה את מרים אחות משה, שבעקבות שחלתה בצרעת, עזבוה כל בחורי ישראל מלשאתה, למרות החלמתה. כלב בן יפונה הוא זה שנשאה לאישה, נעשה לה כאבא וטרח ברפואתה, וכמו שחז”ל מתארים שם – הוא היה לה בן זוג מסור מאוד ובנה אותה.

אנו רואים מתיאור מרתק זה של חז”ל, שכבר היה אפשר לראות את הגישה והעוצמה של כלב בן יפונה בללכת נגד המוסכמות המקובלות, ובשקט ובצניעות לעשות את הדבר הנכון, לחיות ולפעול לפי הערכים בהם הוא מאמין מבלי להיות מושפע ממה שכולם אומרים. ייתכן שזו הסיבה שמשה רעיא מהימנא בטוח ורגוע שאדם כמו כלב יצליח להתמודד. ואכן, דרך ההתמודדות של כלב מול עצת המרגלים מתוארת כיכולת למרוד וליישר את עצמו בניגוד לכולם ולתקוע לבו לאביו שבשמים.

זכה כלב והתורה מעידה עליו במילים מדהימות: “לא כן עבדי כלב… רוח אחרת הייתה עמו” – היחיד בתורה שזכה מלבד משה אדון הנביאים לתואר “עבדי” מאת ה’ יתברך.

יהי רצון שנדבק באורחותיו ונלמד מדרכו הקדושה של כלב בן יפונה: לדעת לא להיבהל ממה שכולם אומרים. לדעת לברר לעצמנו מה התורה הקדושה, חכמיה וצדיקיה, מלמדים אותנו. לדעת לברר לעצמנו באר היטב מה הם הערכים שלנו, לצעוד לאורם ולחיות על פיהם ללא פחד וללא מורא. ואזי יתקיים בנו “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”, אמן ואמן.

הפוסט כי רוח אחרת הייתה עימו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נקודה נוספת הדורשת התייחסות היא מקומו של משה בכל הסיפור. לכאורה, נדמה כי הוא צופה מן הצד ואינו מתערב באופן משמעותי.

ניתן ללמוד מפרשה זו על כוחה העצום של המילה (או בשפה המודרנית – “תקשורת”). בני ישראל של דור המדבר, המכונה “דור דעה”, הוסטו על ידי קבוצה של מנהיגים בעלי אינטרסים, והעם כולו נהה אחריהם ללא מחשבה ביקורתית. אפילו משה רבינו לא הצליח לבלום את הסחף הגדול כאשר המרגלים, בגישה פסיכולוגית מתוחכמת, ניגנו על מיתרי הפחד הפנימיים של עם ישראל.

כפי שמפרש רש”י על הפסוק “עמלק יושב בארץ הנגב”: “לפי שנכוו בעמלק כבר, הזכירוהו מרגלים כדי ליראם”. בני ישראל שכחו את הניצחון הגדול על עמלק וזכרו רק את “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך”. זהו הכישלון הגדול של כלל ישראל – שלא עמדו בניסיון ההסתה של המרגלים. אילו היו עוצרים לרגע, מהרהרים וזוכרים את מצבם הקודם ואת הניסים הגדולים שעשה להם הקב”ה ביציאת מצרים, ודאי שלא היו נופלים.

המסילת ישרים מבאר את מידת הזהירות באופן הבא: “ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא יישאר להם ריווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להינחם ממעשיהם, והייתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי”.

זה בדיוק מה שאירע כאן: אחרי שבכו לילה שלם ואש ההסתה שככה מעט, ברגע שהגיע משה ומסר להם את דבר ה’, מיד חזרו בתשובה והבינו את גודל טעותם.

התורה מלמדת אותנו שלעתים אנו שומעים טענות הנשמעות לכאורה משכנעות ונכונות, והדברים עלולים לערער את אמונתנו. הדרך הנכונה אינה לחרוץ דין מיידי ולהיסחף כהמון מוסת, אלא לעצור, לחשוב ולהתבונן. גם אם הדברים נראים קשים להבנה בתחילה, לאחר שהלהט יורד, פתאום מבינים את הדברים אחרת ורואים אותם בצורה נכונה יותר. יהי רצון שה’ יצילנו מכל שגיאות ומרעיונות רוח שאין בהם ממש.

הכותב הינו ראש קהילת ‘אחוות תורה – בית אבא’

הפוסט כוחה של מילה: לקחים מחטא המרגלים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השאלה המתבקשת היא מדוע לא קיבל בעל הרחמים את תשובתם. אחרי חטא העגל ביקש ה’ לכלותם ומשה הצליח לרכך את חרון האף, ואילו כאן אחרי הוצאת הדיבה על הארץ נותר עונשם על כנו. מוות במדבר. בפרט יש להבין, הרי אין זו הפעם היחידה שבני ישראל מתגעגעים לשוב מצרימה. כשפרעה וכל חילו רדפו אחריהם הם אמרו: ‘הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם’ (בשלח), כאשר התאוו תאווה אמרו: ‘זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם’ (בהעלותך), וכשצמאו למים הטיחו: ‘וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה’ (חוקת). האם האמירה שלהם בפרשתנו: ‘לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ’ שונה כל כך מכל אלו?

נראה כי נקודת השוני טמונה ביוזמה המעשית שהם נוקטים לאחר דברי המרגלים: ‘וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה’. בכל התלונות הם מביעים תסכול ממצבם הקשה במדבר ומציגים את געגועיהם למצרים. אך לאחר שהם שומעים את דיבת הארץ הם לא מסתפקים בביטויים של מרמור. הם מתארגנים הלכה למעשה לשוב למצרים. אין כאן ביטוי של ייאוש גרידא אלא תהייה של ממש על הראשונות. הגעגוע למצרים, כך מתברר כאן, אינו נוסטלגיה בלבד. הם מעוניינים באמת ובתמים לבטל את כל המהלך של יציאת מצרים ומתן תורה. מאליו מובן שמדובר על הידרדרות חסרת תקדים של עם ישראל.

ובכל זאת, ידו של ה’ פשוטה לקבל שבים. מדוע לא קיבל את תשובתם? הסיבה לכך פשוטה. תשובה איננה הרהור בלבד אלא תהליך עמוק ורב־שלבי. האדם צריך לבנות מבנה חדש של אישיותו. תשובה הבאה בהבזק של רגע מסתלקת באותה מהירות. בפרט הדבר אמור על תשובה הבאה מחמת איום ופחד. לתשובה שכזו תאריך תפוגה מהיר והיא אינה מחזיקה מעמד.

אמנם מצאנו שאפילו רשע גמור, אם קידש אישה ‘על מנת שאני צדיק’ הרי זו מקודשת שמא הרהר בתשובה (קידושין מט:), אך אין הפירוש שתשובה זו מועילה לשינוי מצב האדם, ולא עלה על דעת הגמרא שהוא יתמיד בתשובה זו, אלא שאנו חוששים שמא באותו רגע בלבד היה צדיק וקידושיו חלו. גם מתשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא אין להוכיח שתשובת בזק היא תחליף לשינוי עמוק. אדרבה, הגמרא שם (ע”ז י”ז.) מביאה את מעשהו כדוגמה לכך שיש עבירות שלאחריהן אדם אינו יכול לשוב בתשובה ולתקן את חייו. תיקון בזק, כך עולה מהמעשה שם, יכול להגיע רק בצורה כזו שאדם מת מתוך תשובתו.

וכיצד נראתה חזרתם בתשובה של ישראל בפרשתנו? ברור לכול כי רק לשמע העונש הקשה – וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה – התעוררו ישראל בזעזוע והחליטו על שינוי מן הקצה אל הקצה. שום תהליך לא עבר עליהם. ברגע הקודם טוו מהלך מעשי לשוב למצרים, וברגע שלאחריו הם כבר מעפילים אל ההר להילחם בכנענים.

מובן אם כן מדוע דוחה ה’ את תשובתם. לכיבוש הארץ אי אפשר להוביל עם המעדיף להשתעבד במצרים במחיר ויתור על כל מעלותיו. אם המניע להעפלה הוא איום ופחד, התשובה לא תחזיק, קל וחומר כשהשינוי קורה בִּן־לילה. כדי לקום ממצב קשה דרושה הבנה מעמיקה של הטעות ושל הדרך הנכונה.

הסיכוי לשינוי קיים. אך אם אדם סבור שהחלטה של רגע אחד תועיל, הוא משלה את עצמו. פחד מעונש יכול להניע את האדם לרגע מזוקק של הבנה שהוא חייב להשתנות. אך זהו רגע בר־חלוף. מפנה בר קיימא בחיים כולל בהכרח עבודה ארוכה ומייגעת, מחשבה, תכנון והבנה חיובית של צדקת הדרך.

הפוסט לא יהיה ה’ עמכם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אליהו השיב לו, כי הדין הוא ש’מסדרים לבעל חוב’. משאירים לבעל חוב צרכים בסיסיים (ראו בשו”ע חושן משפט סימן צז, סעיף כג, כי משאירים לחייב: מזון ל-30 יום וכסות ל-12 חודשים), וזה נלמד מפרשת ערכין. בפרשת ערכין כתוב באופן מפורש כי במקרה שאדם אמר “ערך פלוני עליי” ואין לו כסף, “וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן”, כלומר, מתחשבים ביכולת הכלכלית של המעריך. באותה מידה, יש לנהוג בבעל חוב אשר הגיע למצב שבו הוא עני ומך.

המפגש בין רבה בר אבוה לא מסתיים כאן. רבה בר אבוה שואל את אליהו מה המקור לכך שאדם ערום לא יכול לתרום תרומה. ואליהו משיב לו כי נאמר “והיה מחנך קדוש ולא ייראה בך ערוות דבר”, בזמן שמדברים דברי קדושה (ברכת התרומה) יש לכסות את הערווה. שתי שאלות אלו נראות לא קשורות זו לזו, אך הקורא חש כי תודעתו של רבה עסוקה בשרידות כלכלית, בחיי עוני. הוא מוטרד משאלה העוסקת בהסדרי חוב, ומשאלה אחרת העוסקת בתרומות ומעשרות, או ביכולת לתרום במצבים של עוני קיצוני (ללא בגדים). ואכן, הדברים מתבררים בהמשך הסיפור בצורה מפורשת יותר.

אחרי שתי השאלות הללו, שואל רבה בר אבוה את אליהו “אינך כהן? מפני מה אתה נמצא בבית הקברות?”, אליהו משיב כי קברי גוים אינם מטמאין. אבל עדיין איננו משיב מה הוא מחפש בבית הקברות של הגויים. דומה כי רבה בר אבוה, ביקש לברר בעדינות, האם אליהו הגיע ככהן בכדי לסייע לו, כמו שנאמר בפרשת הערכין, כי הכהן מעריך “מה משיגה ידו של הנודר”. ולכך השיב אליהו כי הוא אכן הגיע ככהן, והוא הגיע לבקרו בבית הקברות של גויים (אולי רבה בר אבוה נאלץ לעבוד שם, ש”ט) והדבר מותר מבחינה הלכתית.

בשלב זה אליהו תמה, איך יכול להיות שרבה בר אבוה לא יודע את הדין הזה (שגויים לא מטמאין), וכאן רבה בר אבוה פותח בגילוי לב ומספר שמצבו הכלכלי לא מאפשר לו ללמוד בעיון, והוא בקושי מצליח ללמוד את הסדרים הנוגעים להלכה למעשה כיום. בשלב זה אליהו לוקח אותו לגן עדן, ומביא לו עלים יקרים ובעלי ערך שהיו הופכים אותו לאדם עשיר. רבה בר אבוה שומע קול האומר שבכך הוא מפסיד את חלקו לעולם הבא, וזורק את העלים, אך הריח שנותר בבגדים מאפשר לו למכור אותם במחיר יקר ולחלק לחתניו.

מפני מה אליהו החליט לקחת את רבה בר אבוה בלי לשאול אותו? נראה להציע כי אליהו רמז לו בתחילת הסיפור כי ככהן הוא יכול להעריך מה משיגה ידו, ולהערכתו של אליהו על רבה בר אבוה לקחת קצת מחלקו לעולם הבא בכדי שיוכל ללמוד ולשקוע בתורה בעולם הזה. המפגש בין רבה בר אבוה לאליהו מלמד אותנו על הצורך להיעתר לפעמים להגשת עזרה שמציעים לנו גם אם היא עשויה לפגוע באידיאל המושלם שלנו, ובעיקר, המפגש קובע לנו את היסוד שהגמרא ניסחה בתחילת העמוד (קיד.) כי למרות שהיחסים בין לווה למלווה הינם ‘ממוניים’, ישנה גם מחויבות לנהוג בצדקה ובחמלה כלפי הלווה החלש.

הפוסט עיון בשיח רבה בר אבוה ואליהו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

היה זה בשלהי חודש חשוון. צעדתי בכניסה לבית החולים רמב”ם שבחיפה. בחוץ היה גשם זלעפות. לפניי רץ חייל עם שבר מגובס ביד ושקית גדולה ביד השנייה. הגשם החיפאי הרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. תפסנו יחדיו מחסה תחת קורת גג קטנה וכך אני והוא הצטופפנו, מחכים לרוגע שיאפשר לנו להמשיך בדרכנו.
לפתע פונה אליי החייל ואומר: “אני נפצעתי בימים האחרונים בעזה ולכן אני פה. אני לא דתי ורחוק מלהיות דתי, אבל דבר אחד הבנתי מהמלחמה הזו – הציצית הזו חייבת להיות עליי כל הזמן. אני לא מוותר ולא אוותר עליה”. וכך הוא מצביע על ציצית רטובה תחת בגדיו. התרגשתי, התחבקנו, ספגתי קצת מהתמימות של הקדושה שלו ונפרדנו בברכת רפואה שלמה.
המשכתי להסתובב עם הסיפור הזה זמן רב ולא הבנתי, מדוע ולמה הבין החייל היקר הזה דווקא במלחמה הזו שהציצית לא תרד ממנו, עד שנתקלתי בדבריו של הרש”ר הירש בפרשת ציצית המסיימת את פרשתנו.

הרש”ר רואה קשר ישיר בין התצפית הנכונה על החיים ועל הקמים עלינו, לבין הציצית. הציצית גורמת לאדם לעשות חשבון פשוט של מי ברא את העולם, מי שולט עליו, תכלת דומה לים וכו’.
רש”ר הירש פרשת שלח (פרק טו פסוק לט): “וכן גם לעניין השגת משאלות לבנו: לא נשקול תחילה את כוח הדברים מול כוחנו, שכן מעלינו ומעל עולמנו ניצב ה’ ורצונו הקדוש. לא נייחס גדולה וגבורה לגדולה ולגבורה החושנית והרוחנית כשלעצמה, כי רק להתאמה לרצון ה’ ולעשיית רצונו – לא לחושניות ולא לרוחניות אלא רק למוסריות בלבד – נייחס גדולה וגבורה. בהיותנו עִם ה’ נחוש עצמנו חזקים מול עולם ומלואו, ומבלעדי ה’ הרי הענק שבענקים יתגמד לעינינו לצל ננסים. וכדרך שכבר נתהפך כל רצוננו לקרב ולרחק, כן נתהפך גם המורא והתקוה שבלבנו; כי כבר חדלנו לעמוד בשירות לבנו ועינינו וכבר נכנסנו לעבודת ה’ בלבנו ובעינינו, ורק בו אנו רואים את מכוון מעשינו ומנהיג גורלנו. הפיכה זו של כל מהותנו הנפשית והחושנית, המקרבת והמרחקת, הירֵאה והמקווה – היא היא התכלית של ניצני הציצית שבבגדינו”.

כאשר אנו לוקחים ילד קטן לתלמוד תורה בפעם הראשונה, עוטפים אותו בטלית כאומרים לו: כל עוד תזכור את העיקר והטפל, מי מנהל את העולם, אז אתה מוגן ובטוח. ביום שתתחיל לחפש מגני אדם בדמות ענקים וגדולים, אתה בסכנה קיומית! וכך בגיל 120 מורידים אל הקבר את גופת היהודי עטוף בטלית – אותה טלית שליוותה אותו בהלוך, מלווה אותו גם בחזור.

הפוסט הטלית קטן של חרבות ברזל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.